אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה ד

הלכה ג

אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו פוטר את אשתו, שזרע הבא מן השפחה עבדים, והבא מן העכו"ם עכו"ם וכאילו אינם, הרי הוא אומר בשפחה האשה וילדי' תהי' לאדוני' מלמד שולדה כמותה, ובעכו"ם הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מליחשב בקהל, ואעפ"י שנשתחרר בנו מן השפחה או נתגייר בנו מן העכו"ם הרי הן כשאר הגרים והמשוחררין ואינם פוטרים את אשתו.
ובעכו"ם הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מליחשב בקהל, לבאר דברי הרמב"ם צריכים אנו להביא שיטות רש"י ותוס' בקדושין דף ס"ח, בפירושא דהא דאמר ר"י משום רשב"י דמנלן דולד נכרית כמותה, דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי, בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן (הנכסי) [הנכרי] קרוי בנך, ופירש"י דכי יסיר קאי אבתך לא הבא מן (הנכסי) [הנכרי] קרוי בנך, דפירש"י דכי יסיר קאי אבתך לא תתן לבנו, וה"ק בתך לא תתן לבנו משום דכי יסיר בנו בן בתך מאחרי, והוא קרוי בנך, אבל בנך הבא מן הנכרית ומבנך, אינו קרוי בנך אלא בנה, מדלא קאמר על בתו לא תקח לבנך כי תסיר את בנך מאחרי, והקשו ע"ז בתוס' דא"כ מה חידש רבינא דהא זהו דקאמר ר' יוחנן, כיון דבנך הבא מישראל היינו בן בתך הבא מן העכו"ם, לכן פי' ר"ת דכי יסיר את בנך קאי אבתו לא תקח לבנך, ופירושו הוא דכי יסיר החותן את בנך שהוא חתנו, ומדלא חש הכתוב על בן הבן ש"מ בנך הנולד לך מאשתך קרוי בנך, לפי שהוא מישראל ומישראלית, ואין אותו הבא מבנך מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה, ורבינא דייק מדלא כתיב על בתך לא תתן לבנו כי יסיר את בתך מאחרי, והוי דייקינן נמי דבנה שיהי' מן העכו"ם אינו בנך, ש"מ דבנה מן העכו"ם קרוי בנך, עוד פי' ר"ת דכי יסיר קאי אבתו לא תקח לבנך, ופירושו דכי יסיר החותן את בנך מאחרי, היינו שאין הזרע שיהי' ממנו מתיחס אחר בנך אלא אחר הנכרית, והא דאמר ר' יוחנן בנך מישראלית היינו ששניהם ישראלים, אבל בנכרי הבא על בת ישראל לא פי' ר' יוחנן ובא רבינא ודייק דקרוי בנך, מדלא כתי' כי יסיר את בתך, והקשה הר"י ע"ז דכי יסיר ע"כ מיירי בהסרת יראת שמים כדדרשינן לרבות כל המסירין, והנה הרמב"ם אינו מפרש כרש"י אלא כפר"ת, דכי יסיר את בן בנו מליחשב בקהל, רק דגם כפר"ת הב' אינו מפרש, דר"ת מפרש כי יסיר את בנך דתיבת בנך קאי על בנו ממש, וכי יסיר היינו שיסיר החותן את בנו מאחרי, בזה שזרעו לא יהי' מיוחס אחריו אלא אחר הנכרית, ובזה מפרש הוכחת רבינא מדלא כתיב על בתך לא תתן לבנו כי יסיר את בתך, אלמא דאין בזה הסרה לבתך משום דבנה מתייחס אחרי', אבל הרמב"ם הא אינו מפרש בנך על בנו ממש אלא על נכדו, דהא כתב הרמב"ם יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מליחשב בקהל, וכיון דלא כתיב מסיר את זרעו מליחשב בקהל, אלמא דאינו מפרש בנך על בנו ממש, אלא על בן בנו שאילולי הי' מן הנכרית הי' מתיחס אחריו, והי' נחשב ישראל, ולפ"ז אין מקום לפרושו של ר"ת בהא דרבינא, דכיון דבנך קאי על נכדו, א"כ אין נ"מ ויתכן דברי הכתוב גם על בתך לא תתן לבנו, ואין ראי' דבן בתך קרוי בנו, נמצא דדברי הרמב"ם קשים בתרתי, חדא דלפירושו אין מקום להוכחת רבינא וכנ"ל, ב', קו' הר"י בתוס' לפר"ת הב' דהא כי יסיר היינו בהסרת יראת שמים מדדרשינן כי יסיר לרבות כל המסירים, ואין לומר דגם על טעם שאין הבן מתייחס אחריו שייך לומר כי יסיר לרבות כל המסירים דזה אינו דהא עיקר הך דינא דבן הנכרית אינו נחשב כמותו מהך קרא יליף וא"כ אימא דדוקא בשבעה אומות כדכתיב עלייהו הך קרא, אבל בשאר אומות אין הולד כמותה, אלא מתיחס אחר האב כמו בישראל.
ונראה דהרמב"ם מפרש קרא דכי יסיר קאי אתרווייהו, בין על בתך לא תתן לבנו בין על בתו לא תקח לבנך, דכן משמעות הקרא, ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי, אלא דפירושא דקרא דכי יסיר מפרשינן לצדדין היינו דפשטי' דקרא קאי על הסרת יר"ש וכדכתיב כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים, אלא דלא שייך זה אלא על בתך לא תתן לבנו, דאז מפרשינן שפיר, שבנו של העכו"ם יסיר את בנך היינו נכדך מיראת שמים, אבל על בתו לא תקח לבנך, לא נוכל לפרש על בתו שהיא תסיר יראת שמים דהו"ל למיכתב כי תסיר, ואי נפרש דאחותן קאי אכתי יקשה מהיכי תיתי שהחותן יסיר את נכדו מיר"ש, הא יש לו אב שהוא גדול בשנים וישראל והבן ילך אחר אביו ולא אחר זקנו, ולכן ע"כ אנו מפרשים לצדדין, דבבתו לא תקח לבנך הכונה כאן לא הסרת יראת שמים מנכדו, אלא הסרת קהל, דבזה שיתן בתו לבנך מסיר את בן בנך מאחרי ד', שלא יהי' ישראל ומסיר אותו מליחשב בקהל.
והנה מה דאנו מפרשין פירוש דהסרת יראת שמים, על בתך לא תתן לבנו, ופירוש דהסרה מליחשב בקהל על בתו לא תקח לבנך, ומבואר בדברינו רק דעל בתו לא תקח לבנך א"א לפרש הסרת יראת שמים, אבל מה דאין אנו מפרשים על בתך לא תתן לבנו ג"כ פירושו של הסרת קהל, והנה בפשוטו גם בזה כתבנו משום דפשטי' דקרא הוא בהסרת יראת שמים, אכן אפשר לחזק יותר דמוכרח לפרש זה על הסרת יראת שמים, משום דבאמת בלא חדוש הכתוב הא נקטינן בישראל דלמשפחותם לבית אבותם, וא"כ בבתך לא תתן לבנו, לא נוכל לפרש דהוא הסרה מליחשב בקהל, כיון דבאמת מעיקר הדין הולד הוא עכו"ם ואינו בנו של הזקן אבי הבת, ואין כאן הסרה מקהל ישראל כיון דבאמת בן בתו אינו מתייחס להבת, אלא להאב שהוא עכו"ם וע"כ דהוא להיפוך, דבן בתך הבא מן העכו"ם שייך לאמו שהיא ישראלית, וממילא הוא בנו של אבי הבת ושייך בזה שאביו שהוא עכו"ם יסירנו מיראת שמים, אבל על בתו לא תקח לבנך, לא נוכל לפרש דהיא על הסרת יראת שמים, דהא אביו שהוא ישראל לא יסירו מיראת שמים, ומה איכפת לן בהעכו"ם הזקן, ולכן מוכרח לפרש להיפוך דכאן ג"כ חידש הכתוב דבן בנך שהי' ראוי להיות ישראל ולהיות בנך יסירנו החותן במה שנותן לבנך את בתו מליחשב בקהל, ואף דאם כן יקשה איך קראו הכתוב בנך כיון דעפ"י דין אינו בנו, אלא דכיון דכאן הוא החידוש שהשמיענו הכתוב, דבלא חידושו של הכתוב הי' ראוי להיות בנך, שייך למיכתב כי יסיר את בנך, וזהו שאמר הכתוב שיסיר את בן בנך, שהי' ראוי להיות בנך יסיר אותו מלהיות בנך וליחשב בקהל, אבל ברישא לא נוכל לפרש על הסרת קהל ולומר דזה גופי' אומר הכתוב דבמה שיתן בתו לבנו של העכו"ם יסיר את נכדו מלהיות ישראל, דאף דאם הי' נותן בתו לישראל בודאי הי' בן בתו ישראל, אבל מכיון דעכ"פ מעיקר הדין אינו שייך בן בתו לאמו שהוא בתו ולא לאביה אלא לאביו שהוא עכו"ם, אין כאן הסרה מליחשב בקהל, ודוקא בבן בנו דמעיקר הדין בישראל שייך הבן לאביו, וכאן בזה שנותן בנו לבת עכו"ם יסיר בן בנו מליחשב אחר אביו זהו הסרה.
ועכשיו מיושב שפיר דר' יוחנן משום רשב"י יליף מקרא דבתו לא תקח לבנך דבזה ההסרה מליחשב בקהל, ומוכח דבן עובדת כוכבים כמותה, ובא רבינא ואמר דש"מ מרישא דמפרשינן דקאי על הסרת יראת שמים, וקראו הכתוב בנך, דהא שם אינו על הסרת קהל. ומוכח מזה דבן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך, ועכשיו אתי שפיר הא דאמרינן כי יסיר לרבות כל המסירין משום דקרא בהסרת יראת שמים נמי מיירי ועיקר פשטי' דקרא הוא על זה.

הרי שהיה לה בן מן השפחה שלו ושחררו ושחררה ונשאה ומת בלא זרע הרי זו תתייבם לאחיו, ואף על פי שבנה ממנו קיים שכבר שחררו.
מן השפחה שלו, כתב המ"מ הוא לפי שיטתו שכתב פ"י מהלכות גירושין, ושם כתב הוא שיש מן הגאונים שסוברים דבבא על שפחתו ויש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחררה ואח"כ בא עליה וכבר הארכתי פרק ד' מהלכות נחלות לבאר דעתו וראיותיו בזה.
והנה עיקר הדבר מבואר כאן ברי"ף בהלכות וז"ל הרי"ף אמרי רבואתא הני מילי שפחה דאחרים דומיא דנכרית דאית לי' קנין בגוה, אבל שפחה דילי' לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואיתמר משמי' דרב נטרונאי גאון הכי הא דתנן וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה וכותית, הני מילי שפחה דאחרים דומיא דכותית דלית לי' קנין בגוה, אבל בא על שפחה דידי' וילדה ממנו בת אע"ג דלא נקיטא גט חירות בתו היא, ואמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם בא עליה חייב משום בתו, ואם בא עליה בנו חייב משום אחותו, וחזינא לגאון אחר דמספקא לי' מילתא ומתוך דבריו נקטינן בה מילתא לחומרא לגבי איסורא דהיכי דאית לי' איתתא ומית ולית לי' זרעא אלא האי דאוליד מן השפחה נקטינן לחומרא וחולצת ההיא אתתא ולא מתייבמת, ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית לי', אבל איהו גופי' לא מזבני לי' יורשין. ואי בעא למנסב בת ישראל מצריכין גט שחרור ואי קדיש מקמי גט שחרור מצריכין לה גיטא מיני' ואי בעי למנסב שפחה לא שבקינן ליה, עכ"ל הרי"ף, וע"ז כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין וז"ל שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל, שהרי אשתו היא, ובאשתו היא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות, עד שיפרש שהוא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר כל הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות, עד שיפרש כי הוא לשם קדושין, ואין צריך לומר בשפחה או עכו"ם שאינה בת קדושין שאין חוששין להם כלל, והרי הבן מהם בחזקת עכו"ם ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.
והנה צריך להבין דברי הרמב"ם דהא כתב שם זה לחלוק על דברי הגאונים שאמרו שמי שיש לו בן משפחתו לא תתייבם אשתו שמא שחררה שאין אדם עושה בעילתו ב"ז, ועל זה הוא שכתב דבריו, וא"כ הי' לו לכתוב רק על בן משפחה, ומה זה שהוסיף בדבריו עובדת כוכבים וסיים בדבריו וכתב עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.
והנראה בזה דרבינו כתב זה בתורת הוכחה ודמיון שאם באנו לומר שמכיון שבא על שפחתו שמא שחררה, אם כן גם בעובדת כוכבים נמי נימא שמא נתגיירה, ונהי דבשפחת חבירו יש סברא לומר דבעל השפחה לא ישחרר אותה בשביל זה שהוא רוצה לישא ישראל, אבל בנכרית נימא שמא נתגיירה, והיא משנה מפורשת חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן העכו"ם, ויש לחלק משפחה דעלמא לשפחה דידי' בשביל שרוצה לישא ישראל.
אכן המ"מ פרק ד' מהלכות נחלות האריך לחזק דברי הרמב"ם וכתב דמשו"ה לא נסתפק הרמב"ם בזה דכי היכי דבעבדים ליכא לפלוגי בין נכרית לנכרית כך בשפחה אין לחלק בין שפחה לשפחה, שאל"כ הי' להם בגמרא לברר עכ"ל המ"מ, ומבואר מדבריו שעיקר הוכחת המ"מ הוא מתוך דמיון דכמו דבנכרית אין לחלק בין נכרית לנכרית ה"ה דאין לחלק בשפחה ולפי מש"כ מוכח דהרמב"ם כתב זה בתורת הוכחה דסובר דאם היה שייך לומר בשפחה דידיה שמא שחררה משום חזקה שלא היה בועל שפחה כן נימא גם בנכרית דשמא נתגיירה, דחזקה שלא היה בועל נכרית, והנה המ"מ כתב עוד ליישב דברי הרמב"ם במה דקשה עליו מגמ' גיטין דף ל"ט בהא דתניא הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת, דפריך על הא דאמרינן עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחרות, ומשני דברייתא כגון שאמר לה צאי בו והתקדשי בו דמוכח דבסתם שטר אירוסין יצא לחרות, וכתב ע"ז המ"מ ויש לי לתרץ התם הוא בשטר אירוסין משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות אבל בבא עליה שלא בקדושין אדרבה משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות וכמו שכתבתי למעלה, והנה דברי המ"מ אינם מבוררים דלמעלה כתב רק ליישב אמאי לא נימא אין אדם עושה בעילתו ב"ז, וכתב דאפי' את"ל שחררה מ"מ עשה בעילתו בעילת זנות דהא אכתי פנוי' היא ואינה אשתו, וא"כ בהכרח עשה בב"ז, אבל זה אינו אלא לדחות הסברא דאין אדם עושה בעילתו ב"ז, אבל מה דאמרינן מי איכא מידי דלעבדי' לא עביד איסורא ואיהו עביד איסורא, זהו הוכחה דשייך גם כאן דהא עכ"פ איכא ראי' דלא עביד בעצמו איסורא ובודאי שחררה.
והנה הרמב"ם בפ"ח מהל' עבדים הל' י"ז כתב עבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו תפילין בראשו וכו', וכן כל כיוצא באלו הדברים שאין חייב בהן אלא בן חורין יצא לחרות וכופין את רבו לכתוב גט שחרור, וכן אם נדר נדר וכו' מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר עליו שעבוד כלל ושגמר לבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו כופין אותו לכתוב לו גט שחרור אע"פ שעדיין לא נתן, ומבואר מדברי הרמב"ם דאינו בגדר הוכחה שודאי שחררה מקודם, דאם כן אין ראי' לדינו דמשחרר בכל לשון אינו יכול לחזור בו וכופין אותו לשחררו, וע"כ דמפרש דבכל הני אמרינן דעכשיו שחררה וצריך גט שחרור, אכן בגמ' כדפריך על הא דעבד שנשא בת חורין בפני רבו דיצא לחרות מהא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו ומוקים לה כשרבו השיאו אשה ופריך על זה ומי איכא מידי דלעבדי' לא מעבד לי' איסורא ואיהו עביד איסורא, וקשה לדברי הרמב"ם הא אכתי מחוסר גט שחרור ומעוכב ג"ש אסור בבת חורין כדאיתא להדיא בגמ' דהמפקיר עבדו ומת אותו עבד אין לו תקנה, ולא נחלקו רש"י ותוס' רק אם מותר בשפחה דלשי' רש"י אסור בשפחה, אבל בבת חורין אסור לכו"ע. ובהכרח לומר בשיטת הרמב"ם דמפרש דהעיקר הוא שלא יהיה ביאת איסור, ולכן כשהשיאו רבו אשה מוכח מזה דמשחררו עכשיו, כונתו בזה שעתה קודם ביאה יכתוב לו גט שחרור, ואיברא דיהי' צריך קידושין אחרים, צ"ל דאה"נ שיקדשנה מחדש, ומה שמשיאו עכשיו הוא רק לאלם הקשר ביניהם, והנה כל זה הא לא מהני בבא על שפחתו, דהא לשי' הרמב"ם דבכל הני אינו אלא דנפקע השעבוד וכופין אותו לכתוב גט שחרור, וא"כ בבא על שפחתו אף אי נימא דפקע שעבודה אכתי שפחה היא ואסורה לו, וממילא באמת גם שעבודה לא פקע, כיון דלא נוכל לומר ולהוכיח מזה ששחררה, דהא לא נוכל לומר אח"כ דמשום דאין אדם עושה בב"ז בא עליה לשם קדושין, דלא תפסו בה אכתי קדושין ומבואר לפ"ז מה שעמדנו בדברי הרמב"ם שהזכיר עכו"ם, דכיון דזה דנימא דעכשיו שחררה לא מהני כלום, וע"כ דנימא דשחררה מכבר, א"כ גם בבא על הנכרית נימא דבודאי נתגיירה, ונאמיני' על הבן לפטרה מן היבום, וכמו באומר זה בני, וכיון שאין אנו אומרים כן בנכרית כדמוכח ממתני' דיבמות דף כ"ב שהביא המ"מ, ה"נ לא נאמר כן בשפחה, דכיון שהוא רק בתורת הוכחה דאמרינן דודאי לא עביד איסורא, א"כ אין נ"מ מנכרית לשפחה דאף דנכרית אין בידה לגיירה, מ"מ נימא דמדבא עליה מוכח שודאי נתגיירה מדעתה והוי כמו שאומר שנתגיירה, וכיון דמוכח ממתני' דאינו בנו לפוטרה מן היבום משום שאנו מעמידין אותה בחזקת שהיא נכרית, ה"נ מעמידין השפחה בחזקתה, ולדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' נחלות אפילו אומר אח"כ בשכבר ילדה הבן שבנו הוא ושאמו נשתחררה אינו נאמן ואינו יורשו ולא מתייבמת, דאף דתנן בב"ב דף קל"ד דזה בני נאמן ליורשו ולפטור מן היבום, זהו באומר על מי שאינו מוחזק לבנו, אבל אין לנו חזקה כנגדו אבל בנו מן השפחה שהיא מוחזקת לשפחה אינו נאמן.
-השמטות-
מתוך מכתב תשובה של מרן זצ"ל להגר"א וסרמן זצ"ל
באות ב' כתב להוכיח בשם מו"ר הגר"ח זצוק"ל מהא דהולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וחייבין כרת משום אשת אח, ומ"מ יש בה זיקה עד שתלד, ומוכח מזה דאיסור אשת אח אינו מפקיע זיקה, וראי' זו אינה מוכרחת דמה דיש בה זיקה הוא משום דשמא לא יהי' הולד בן קיימא דאז אין בה משום אשת אח, ואף דמשמע דעכשיו היא זקוקה בתורת ודאי אבל כיון דנפקא מאין לו עיין עליו לא מוכח כלל דאשת אח אינו פוטר.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה