אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ג
זה שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ"מ, ובין מאשה זו בין מאחרת ה"ז פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום, אפי' היו לו זרע ממזר או עובד כו"ם ה"ז פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום.
אחד הבן ואחד הבת, בתוס' דף כ"ב ע"ב בד"ה בן אין לו, מפרשים דבת ילפינן מלא ימחה שמו בישראל, וזה אין שמו מחוי, עוד כתבו דילפינן מעיין עליו, ואף דממזר נמי ילפינן מעיין עליו שקולין הן ויבואו שניהם, והיינו משום דעיין עליו מרבה איזה זרע שהוא. אכן הרמב"ן לא ניחא לי' בתי' זה דלא ימחה דא"כ למה צריך למילף בספרי בן הבן ובת הבן מאין לו עיין עליו תיפוק ליה מלא ימחה וגם הא דכתבו התוס' דילפינן מעיין עליו ג"כ לא ניחא לי' להרמב"ן וכתב שאין משמעות עיין עליו אלא לזרעו של הנזכר בפסוק כגון זרעו של בן, אבל לרבות ממנו הבת אי אפשר, לכן תי' הרמב"ן דהואיל ומשמע עיין עליו לרבות בת הבן הרי אתה דן ק"ו לבתו, ואכתי צריך ביאור דנימא דהא דיליף בספרי בת הבן מעיין עליו, היינו משום דקיי"ל דבת פוטרת לכן מרבה מעיין עליו בן הבן ובת הבן, אבל כ"ז דלא ידעינן בת אימא דלא נדרוש מעיין עליו אלא בן הבן דהיינו בן דכותי', אבל לא בת הבן, ואחד מתלמידי הישיבה הרפ"ג הסביר דבאמת מעיין עליו משמע על כל מה שיוצא מהבן, ורק על בת כתב הרמב"ן דלא נוכל לדרוש מעיין עליו משום דעיין עליו לא נוכל לדרוש על עצמו של המת, דהא דרשינן זה מבן אין לו ולכן רק על כל מה שיוצא מהבן איתרבי מעיין עליו, ומטין הדברים שכן הוא כונת הרמב"ן, אך לפי האמת עוד יש לדון בדבר דאם אין לנו למוד על בת שפוטרת מהיכי תיתי לדרוש מאין לו עיין עליו גם על זרע כזה שמעצמו של המת אינו פוטר שיפטור כשנולד מהבן.
והנראה ליישב לפי דרכו של הרמב"ן דבאמת לא כתב הרמב"ן טעם כלל במה דלא ניחא ליה ללמוד מלא ימחה דלכאורה הוא דרשא פשוטה, דכיון דאין שמו מחוי לא שייך בי' יבום, דהא לא ימחה דוקא הוא דמני' ילפינן למעוטי סריס, והרמב"ן הוכיח רק מדאיצטריך בספרי לרבות בן הבן ובת הבן, אבל אכתי קשה גם על הספרי למה לא נרבה מלא ימחה, ונראה דבאמת בת לא נוכל לרבות מלא ימחה דכיון שאין הבן נחשב אחר האב בשום דבר וממילא לא נחשב הנכד אחר אבי האם, ולמשפחותם לבית אבותם כתיב, [וזהו דסבר אביי ביבמות דף ס"ב ע"ב לענין פרי' ורבי' דהא דתניא בני בנים הרי הן כבנים היינו דוקא ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא ודחי לי' רבא לשבת יצרה בעיא והא איכא, וטעמי' דאביי דסבר לחלק בין ברא לברתא ובין ברתא לברא, הוא משום דבן יש לו עדיפותא, שבניו מתיחסים אחריו, אלא דבדין פ"ו לא סגי בבן ובעי נמי בת, וכדאמר בב"ב דף ט"ז רבי' באה לעולם, וכמו שהסביר הגר"א ז"ל דלעולם מתוסף יותר כשנולד בת משום דאיש אחד יוכל להוליד מכמה נשים, וממילא הוי סבר אביי דבת אין לה מעלת בן, כיון שאין בניה מתיחסים אחרי' אבל בן בודאי יש לו מעלת בת, ורבא דחה לו דגבי פרי' ורבי' העיקר הוא הלשבת יצרה שהוא רבוי העולם, ומה דבעי בן ובת משום דילפינן מברייתו של עולם ומשו"ה אין נ"מ, והנה לכאורה קשה דהא גבי פרי' ורבי' בעי דוקא שיהי' הבן מתיחס אחריו דהא יש לו בן מן השפחה לא קיים פו"ר כמש"כ התוס' בדף ס"ב ד"ה הכל מודים, אכן שפיר כתב הערוך לנר דבאמת מצד פו"ר הי' סגי אם היו לו בנים ומתו, וטעמא דלא קיים אמר ר' יוחנן משום דבעינן לשבת יצרה, ומשו"ה אמר רבא שפיר דגם ברתא לברא איכא שבת], ולכן בת לא נוכל לרבות מלא ימחה דבאמת שמו של אבי הבת והי' מחוי כשתמות ותניח בנים שלא יהיו נחשבים אחר אבי אמם אלא אחר אבי אביהם ועכשיו שפיר דמה דיליף בספרי מובן אין לו עיין עליו דבן הבן פוטר היינו משום דע"כ לבת הבן איצטריך עיין עליו, דבן הבן ילפינן מלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי, אלא דכיון דיליף מעיין עליו על בת הבן הזכיר בספרי אגב גררא גם בן הבן דעכשיו נוכל למילף גם בן הבן, ולא צריך ללמוד מלא ימחה על בן הבן, ולכן עכשיו מיושב שפיר הוכחת הרמב"ן דכיון דע"כ עיין עליו אתא לבת הבן לכן אף דבת לא נוכל ללמוד מעיין עליו דעיין עליו אינו מרבה אלא יוצאי חלצי' של הבן, מ"מ עכשיו דידעינן בת הבן שוב נלמוד ק"ו על בתו ומיושב הדבר היטב.