אבן האזל על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה י
הניח תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצה על מחצה. שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס או שידע שנכנס לאחד מהן ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום או שבדק ומצא ככר או שהיו תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהן ואין ידוע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה שאין כאן קבוע. הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחר או שהניח תשע חלות ומצא עשר או שבא עכבר ונטל החמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס בכל אלו צריך לבדוק.
ובהשגות הראב"ד בהל' י' כתב לא מיחוורא הא מילתא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן הוא עכ"ל ובהל' י"א כתב שני צבורין וכו' עד שאין כאן קבוע זה שבוש דקבוע ודאי הוא אלא שתולין לקולא, דהוי לי' כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה ויש לומר אף לענין ביטול דומיא דטומאה וכו' וכו' ובהל' י"ב כתב א"א הרבה שבושים יש בזו הפיסקא הניח בזוית זו וכו' ואינו צריך לבדוק כרשב"ג דפליג אדרבי הניח תשע ומצא עשר צריך לבדוק כרבנן, תשעה צבורין של חמץ ודאי צריך בדיקה בא עכבר ונטל חמץ ספק נכנס לבית זה או לא נכנס אינו צריך בדיקה עכ"ל.
במה דהצריך הרמב"ם בהלכה י' בדיקה משום קבוע אף דהוי ספיקא דרבנן הביא המ"מ בשם הרא"ה דהטעם הוא כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספקה יותר משאר ספיקות של דבריהם עכ"ל, וכבר הקשה הלח"מ דא"כ בהל' י"א נמי נצריך בדיקה מספק עיי"ש, ועוד קשה דבגמ' דף י' מדמי כל הספיקות של בדיקת חמץ לספק טומאה וספק איסור.
והמקו"ח בסימן תל"ט כ' דספק גרירת חולדה אם גיררה חמץ דמי לשאר ספק איסור ומש"ה בהל' י"א בב' ציבורין וב' בתים דלא נולד ספק על החתיכה רק אם גיררה החמץ לבית הבדוק מדמה הש"ס לב' קופות אבל בט' ציבורין שנולד הספק על הככר אם הוא חמץ בזה אמרינן דספק בדיקה בחמץ חמיר משאר ספק איסור, עיי"ש, אך לפי"ז אכתי יקשה ממה שפסק הרמב"ם בהל' י"ב דבספק אם נכנס צריך לבדוק, וכנראה דהמקו"ח סמך על מה שמביא אח"כ דברי הט"ז דבשני בתים מיירי שהם של ב' אנשים ואין מחזיקין מרשות לרשות, אלא דא"כ לא צריך כלל להתי' של ספק גרירה לקולא, ועיקר התי' דחוק לאוקמי ההיא דב' בתים דאיירי דוקא בשל ב' אנשים, עוד תי' דבהלכה י"א יש להבית חזקת בדוק משא"כ בהל' י' לא מהני החזקת בדוק של הבית לספק הככר וגם בזה לא יתיישב בספק על, ולדברי המקו"ח ג"כ א"צ להתי' של חזקת בדוק.
ובעיקר הסברא דחזקת בדוק שכ' כן התוס' להקשות על פירש"י יש לעיין דהש"ש בש"ג פ"ז הוכיח דבספק תערובת לא מהני חזקת היתר, וצריך לחלק מתערובות חתיכות לבית דכאן יש חזקת בדוק על הבית וכעין זה מחלק הש"ש להא דעירובין דף ל"ו גבי ספק מבעוד יום נדמעו דיש להחולין חזקה שראוי לעירוב, ומ"מ יש לחלק משם, דהכא החיוב בדיקה הוא על האדם ואם יש אצלו ספק שיש חמץ בביתו מה מועיל חזקת הבית, ואולי יש לחלק בזה בין אם החיוב של בדיקה הוא משום בל יראה או דהחיוב הוא משום שלא יבא לאכלו, דלדעת רש"י דהחיוב הוא משום איסור דבל יראה וכיון דהספק הוא על האדם אם יש לו חמץ ברשותו לא מהני חזקת הבית אבל לדעת התוס' דהחיוב הוא משום שלא יבא לאכלו נעשה עיקר התקנה דבדיקה שלא ידור בבית שיש שם ספק חמץ, ובב' בתים כיון דיש לבית חזקת בדוק מהני לגבי זה, דאין הבית בכלל ספק שלא ידור בו.
והנה המקו"ח כתב בעיקר הקושיא דמ"ש בט' ציבורין צריך לבדוק ובב' ציבורין וב' בתים א"צ לבדוק, דאין לומר דבט' ציבורין כיון דעיקר הספק הוא על החתיכה אם הוא חמץ או לא וספק זה בדאורייתא הוא וכיון דנעשה הספק בדאורייתא ממילא גם לענין בדיקה שהיא מדרבנן צריך בדיקה וכמו בספק דרוסה שנתערב דאסור, דז"א דבספק דרוסה הדין שאנו דנין עליו הוא לאכילה וא"כ הספק הראשון אם הוא דרוסה ואסור באכילה או לא ומותר באכילה הוי ספק דאורייתא משא"כ כאן דאין אנו דנין כלל אם הוא חמץ או מצה להתירו באכילה רק לענין אם מותר להשהותו בביתו ולענין להשהותו אפי' הוא חמץ אינו רק מדרבנן עכ"ד, וכונתו נראה דהכא אין דנין כלל על הככר לענין דין אכילה דאם היו רואין הככר היו מכירין בו אם הוא חמץ או מצה.
ונראה דבאמת יש ליישב כמו שרצה לומר המקו"ח דהכא הוי ספיקא לענין החתיכה וספק זה הוי בדאורייתא, ולא מיבעיא אם הככר אינו ניכר אם הוא חמץ או מצה דאז בודאי הוי עיקר הספק לענין החתיכה והוי ספיקא בדאורייתא, ובאמת התוס' אוקמו להא דט' ציבורין דאיירי דאינו ניכר הככר אם הוא חמץ או מצה, איברא דלדעת רש"י והרמב"ם דהגמרא איירי לענין בדיקה א"צ לאוקים דאיירי באינו ניכר מ"מ יש לומר דאפילו אם ניכר בככר אם הוא חמץ הוי ספיקא לענין החתיכה דכיון דעכ"פ עכשיו אין אנו יודעים איזה חתיכה היא אצל החולדה ואם תשליך החולדה את הככר לקדירה ויהיה נמס ואינו ניכר יהיה הספק על החתיכה עצמה אם מותרת או אסורה ותהיה אסורה מדין קבוע וע"כ נאמר שהוא חמץ וא"כ גם עכשיו שאין אנו מסופקים בזה מ"מ ע"כ דיינינן דין חמץ על החתיכה ולכן לענין דין בדיקה אין אנו יכולים להתיר ולא להצריך בדיקה ולומר שהחתיכה היא מצה.
ובזה יתיישב ד' הרמב"ם בהל' י"א דבשני צבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ובאו שני עכברים ונטל אחד חמץ ואחד מצה ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ דאינו צריך לבדוק שאין זה קבוע, והקשה הראב"ד דקבוע ודאי הוא, ובאמת קשה דעת הרמב"ם דמה מהני העכבר השני לענין קבוע הא העכבר שנכנס לבית בדוק נטל משני ציבורין, ולכאורה יש ליישב דהרמב"ם מפרש כפי' הר"ח דאיירי שהעכבר נטל כל הציבור וממילא אם אין אנו יודעין מי נטל קודם הוי ספק קבוע, אבל בדברי הרמב"ם לא משמע כן, ולפי מש"כ נראה דבהל' י' נעשה הספק על עצם החתיכה ודיינינן דין דחמץ על החתיכה, אבל כאן ראינו שזה נטל חמץ וזה נטל מצה, ואח"כ כשהכניס לבית הבדוק לא ידענו מה הכניס א"כ אין כאן קבוע שעיקר קבוע הוא כשההיתר והאיסור ניכרין דהכא הוי ספק רק על מי שנטל חמץ אם הכניס לבית הבדוק או לשאינו בדוק ואף דאנו יכולים להסתפק על מי שנכנס לבית הבדוק מה הכניס ומי הכניס מ"מ לא היה ספק על החתיכות כיון דראינו מי נטל חמץ ומי נטל מצה, ואף דנוכל לומר דא"כ אף דאין כאן קבוע אבל מ"מ הוי כתערובות חד בחד אבל זה אינו דלא מיקרי תערובות אלא אם היה זמן של תערובות ושאינו ניכר, ונמצא דהוי רק ספק על העכבר שנכנס לבית הבדוק מה הכניס חמץ או מצה אבל לא נוכל לומר שכבר נעשה דין ספק של תערובות איסור על החתיכה, והוי רק חתיכת ספק איסור דלהרמב"ם אינו מה"ת.
והנה בזה ביארנו פסקי הרמב"ם בהל' י' י"א, דבהלכה י' הספק הוא על החתיכה עצמה והוי ספק בדאורייתא ולכן לענין בדיקה דרבנן נמי מחמרינן וכדין ספק דרוסה שנתערב, ובהל' י"א הספק הוא לענין הבתים אי צריך לבדוק או לא וספיקא דרבנן לקולא, אלא דלפי"ז עדיין יקשה מה שפסק הרמב"ם בהלכה י"ב דבספק על צריך בדיקה אף דאינו ספק אלא בדין בדיקה והוי ספיקא דרבנן.
ולכן נראה דבספק על בודאי נאמר כמו שחידש המ"מ דבספק בדיקה החמירו על הספק ואכן זהו דוקא בספק אומדנא אם היה הכנסה או לא, וספק על ע"כ איירי בכה"ג דהוי ספק אומדנא דאלא"ה בודאי אין לחשוש כלל שמא נכנסה החולדה והוי בגדר אין חוששין שמא גיררה חולדה דאין לדבר סוף ואם חולדה תחזיק חמץ לא נחוש לכל העיר, והא דאמר בגמ' הא חזינא דשקל חיישינן ובעי בדיקה כבר כתב רש"י שם דהיינו שהביאתו לכאן בבית זה, אבל בודאי אין לחוש לכל העיר אם ראינו שחולדה החזיקה חמץ וע"כ דספק על איירי בספק אומדנא ובזה שפיר מסתבר לומר דרבנן החמירו בספק כזה להצריך בדיקה כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק, אבל היכי שראינו המעשה והוי ספק דין בדיקה בזה הוי ככל ספיקא בדרבנן ולקולא ומה"ט פסק בהלכה י"א דאין צריך בדיקה, והא דבט' ציבורין צריך בדיקה ע"כ צריך לומר כנ"ל משום דהוי ספיקא בדאורייתא שהספק על החתיכה, ובזה יבואר נמי משה"ק בלח"מ דלמה פסק הרמב"ם לקמן בכל הבעיות דאיכא תיקו לקולא ולא צריך בדיקה כיון דאמרי' דבספק בדיקה החמירו חכמים על הספק, ותירץ דאיכא חילוק בין ספק דענינא לספיקא דדינא עיי"ש, וקשה דאדרבא ספיקא דדינא חמיר יותר מספק מעשה וכמו שכתב הפמ"ג בסי' קי"א דבספיקא דדינא גם הרמב"ם מודה דהוא אסור מדאורייתא, ולפמש"כ ניחא דע"כ לא החמירו חכמים אלא על ספק של אומדנא ובזה שייך לומר דהחמירו בבדיקה משום דתחילת בדיקה תיקנו חכמים על ספק כזה אבל בספיקא דדינא ושאר ספק בזה נקטינן כבכל דוכתי דספק דרבנן לקולא.
והנה בגמ' דף י' ע"א אמר אהא דצבור אחד של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי על אי להאי על היינו שני שבילין דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורין שניהם בבת אחת טמאין ר"י אומר בין כך ובין כך טמאין, והרמב"ם בפי"ט מהלכות אבות הטומאות פסק כר"י דאם נשאלו בבת אחת או אחד שאל עליו ועל חבירו שניהם טמאין מספק, וצ"ע דלא חילק כן הרמב"ם כאן בהלכה י"א, ועיין במ"מ וכ"מ.
והנראה בזה דדין בת אחת לא מהני אלא באיסור חפצא דכיון דשואלין בבת אחת על ב' טהרות אי טהורין או טמאין וכיון דחד מינייהו ודאי טמא לא מהני חזקה דכל אחד, [והתוס' כ' שם דהפלוגתא הוא לענין טהרות כמו דתנן ועשה טהרות אבל לגברי אף דמוקמינן להו בחזקת טהורין מצריכין להו טבילה] אבל לענין חיוב גברא בזה לא מהני מה דבאו בבת אחת, ולכן גבי חיוב בדיקה כיון דכל בית רמי חיוב בדיקה מיוחד אפילו בב' בתים דחד גברא ליכא דין בת אחת ויש להביא ראיה לזה מדאמר בפ"ב דשבת דף ל"ד ע"א אמרו לו שנים צא וערב לאחד עירב מבעוד יום ולאחד עירב בביה"ש וכו' שניהם קנו עירוב משום דביה"ש ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא ולא מחלקינן בין באו לשאול בב"א לבאו בזה אחר זה, ואין לומר דבספיקא דרבנן לא החמירו בבאו לשאול בב"א דכבר הוכיח במל"מ דאף בטומאה דרבנן טמאין, וע"כ נראה כנ"ל דבאיסור גברא לא מהני באו לשאול בבת אחת דהוי תמיד כבאו זה אחר זה.