אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה א

פרק ב

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר, ראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
והכ"מ הביא הנוסחא שבספרי רבינו וז"ל ומה הוא השבתה זו האמורה בתורה הוא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'.
והנה הר"ן הוכיח דמהני ביטול אף בחמץ ידוע מדאמרינן בפסחים דף ו' ע"ב שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עילויה ופירש"י ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, עוד הוכיח מתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו דמהני ביטול אף דהוי חמץ ידוע, וכן מדתנן ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו.
והנראה בזה, דהנה הר"ן כתב ביסוד ענין ביטול דלמדו זה מתשביתו ופי' תרגום אונקלוס תשביתו תבטלון, ובדעת הרמב"ם נאמר דאינו סובר כן ועל לימוד זה יש סתירה מהפסוק והשבתי חיה רעה שפי' ג"כ התרגום ואבטל, ולכן נראה דהרמב"ם סובר דהלימוד על דין ביטול הוא מדרשת הספרי לא יראה לך בטל בלבך וכמש"כ הר"ן, והיינו דדרשינן מדכתיב לך שהאיסור הוא דוקא אם מחזיקו שיהיה אצלו, אבל בדין דתשביתו לא כתיב לך ואף דאם הוא באמת אינו ברשותו וכגון שגזלו ממנו החמץ יש לומר דגם בתשביתו אינו מחויב וכמו שבארנו במה דממעט המכילתא מלא ימצא בבתיכם דתמה הר"ן על מה שפסק הרמב"ם בפ"ד מחו"מ הל' ב' דישראל שהפקיד חמצו אצל העכו"ם עובר בבל יראה וביארנו דהמיעוט דבתיכם הוא אם גזל העכו"ם ממנו דאינו מחויב לפדות, אכן כיון דממעטינן זה מקרא בבתיכם א"כ גם גבי תשביתו כתיב בבתיכם, אבל דין היתר ביטול אינו אלא מדכתיב לא יראה לך בטל בלבך וגבי תשביתו לא כתיב לך.
ולפי"ז נאמר במש"כ הרמב"ם דבחמץ ידוע לא מהני ביטול דטעמו של דבר היינו משום דאכתי איכא דין תשביתו ותשביתו לא שייך אלא בחמץ ידוע דמצות עשה בפועל לא שייך אלא בידוע לו ובחמץ ידוע אינו מקיים מצות השבתה אלא שיסיר החמץ הידוע מביתו דלענין תשביתו ליכא דין היתר ביטול אבל בבל יראה ובל ימצא באמת אינו עובר אם ביטל, ובזה מבואר מה דאמר שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עילויה ופירש"י דמשהה רגע אחד דבאמת זה אינו שייך אלא בבל יראה דעובר בלאו אבל במ"ע אם מקיים אותה אחר רגע אין בה עבירה ודוקא בלאו עובר בשעת הלאו, וכן מהא דתלמיד היושב לפני רבו דמבטל לה קודם שתחמיץ, דקודם שהיא חמץ ליכא עליו מצות תשביתו אבל לא יראה הוא לאו קודם שיראה, שלא יראה חמץ וכיון דמבטל אינו עובר אח"כ ומצות תשביתו אינו חלה עליו ביו"ט וכשיצא יו"ט ישבות, וכן הא דהולך לשחוט את הפסח דמהני ביטול בחמץ ידוע היינו משום דכיון דהולך לשחוט את הפסח והיא מצות עשה ומאי אלימא האי עשה מהאי עשה ולכן רק על לאו דבל יראה דלא שייך בזה עשה דוחה לא תעשה כיון דאינו בעידנא ולענין לאו דבל יראה מהני ביטול וכש"נ.
והנה בפסחים דף כ"ז ע"ב אמרו חכמים דלר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו, והקשה העולת שמואל דבשלמא להשיטות דסברי דלאו דבל יראה ליכא משש שעות ולמעלה אלא תשביתו דילפינן מאך חלק שהוא בשש אבל לשיטת הרמב"ם בפ"ג מחו"מ הל"ח וכן הוא בפירש"י בב"ק דף כ"ט ע"ב דעובר גם בבל יראה א"כ מה אמרו חכמים יהא יושב ובטל הא יעבור על בל יראה, ומוכיח מזה כשיטת התוס' בדף כ"ט דמשהא חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בב"י, אבל קשה מזה לשיטת הרמב"ם דסובר דלא הוי ניתק לעשה ולדידיה עובר בבל יראה, והנה הע"ש מקשה רק להשיטות דב"י עובר משש אבל באמת קשה גם להשיטות דב"י הוא מבערב ממה דאמר רבא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה, דמנ"ל דדילמא להלכה סבר ר"ע ג"כ דהשבתתו בכל דבר דהא טעמא דאמרו חכמים דלא ילפינן מנותר הוא משום דסופו להקל דלא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל אבל ר"ע הא למד זה דאין לומר דתשביתו הוא מבערב דמצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואם תשביתו הוא מבערב הא נשאר למוד של ר' יהודה מנותר לדברי הכל דהא ליכא סופו להקל דלא יהא יושב ובטל משום שלא יעבור על בל יראה.
ולפי"מ שבארנו דלענין לאו דבל יראה סגי במה שמבטלו מקודם מיושב דבאמת בל יראה אינו עובר כיון דביטלו וכן מיושב מה שלמד ר' יהודה מנותר דצריך שריפה אף דאמרינן דבביטול סגי דזהו רק לדין דבל יראה אבל למצות תשביתו למד שפיר דצריך שריפה, ובזה מבואר ג"כ הא דאמר ר"ע אינו צריך הרי הוא אומר תשביתו שאור מבתיכם ואי ביו"ט מצינו להבערה שהיא אב מלאכה דהיכי הוה סבר שיהיה ביו"ט עצמו הא יעבור על בל יראה אבל עכשיו ניחא דלבל יראה סגי בביטול.
ומבואר ג"כ מה שהכריח להרמב"ם דעוברים על בל יראה משש שעות וכן פירש"י בב"ק וזהו משום דאמר ר"א ב' דברים אינן ברשותו של אדם והכתוב עשאן כאילו הן ברשותו ובאמת לענין תשביתו לא איכפת לן אף אם אינו ברשותו דרק לענין דין בל יראה דמהני ביטול וכדיליף לה בספרי לא יראה לך בטל בלבך בעינן ברשותו אבל בקרא דתשביתו דלא כתיב לך לא בעינן ברשותו (והקצה"ח כתב בסי' ת"ה דאיסורי הנאה הוי שלו רק דאינו ברשותו) ואף שאמרנו דאם הוא אצל גזלן פטור משום דכתיב בבתיכם זהו אם החמץ נמצא ברשות אחר.
ומה שהקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דלאו בבל יראה לא הוי ניתק לעשה, דא"כ יקשה קושית התוס' בדכ"ט שם דא"כ אמאי מעל לר"י הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו, תירץ הצל"ח דמיירי דשוה פרוטה דאיכא בה דין מעילה ואין בו כזית וכפי הסוברים דבבל יראה לא אמרינן חצי שיעור אסור, אכן לפימש"כ בפ"א מחו"מ לבאר בדעת הרמב"ם דגם חצי שיעור אסור לא יתכן תירוצו, ונראה ליישב קו' התוס' דאפשר שיפדה החמץ שיחול הפדיון כשנעשה גחלים.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה