אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה ב

הלכה א

החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך, ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא.
השגת הראב"ד ואיסור החמץ וכו' כתב הראב"ד ז"ל דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער והשאור אע"פ שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות אלא א"כ יחדו לישיבה וטח פניו בטיט, ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שהוא ראוי לשחקה וכו' בפת של שאור קאמר דאי בחמץ לא היה צריך לזה הטעם עכ"ל.
לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, הנה מה דפסק הרמב"ם כדחזקיה אף דבפ"ח ממאכלות אסורות ובפ"ב משחיטה פסק כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ביארנו לקמן בהלכה ז' עיי"ש.
ומש"כ הרמב"ם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא, חולק הראב"ד וסובר דבשאור דוקא אמרינן ביה סברא דהוא ראוי לחמע בו כמה עיסות ולהכי חייב לבער אפי' נפסל מאכילת כלב, והביאו לזה ראיה מדברי התוספתא שהביא הסמ"ג מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב, אכן הר"ן בהלכות פ' אלו עוברין כתב דטעמא דפת דאם ראוי לאכילת כלב חייב לבער אף שנפסל מאכילת אדם ובנבילה כל שאינה ראויה לאדם אינה קרויה נבילה דהוא משום שהוא ראוי לחמע בו כמה עיסות דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסריה רחמנא מהאי טעמא, דלא כהראב"ד אלא דאף בפת שייך סברא דראוי לחמע בו, ובאמת יקשה על הראב"ד קושיית הר"ן דמ"ש חמץ מנבלה, והיה אפשר דזה אינו אלא דין דחייב לבער דכיון דעכ"פ שם אוכל עליו לענין ביעור, אבל לענין דין אכילה באמת אינו חייב משיפסל מאכילת אדם.
אמנם מה דכתב הראב"ד דדין דמהני הואיל וראוי לחמע בו הוא לענין שאור ובנפסל מאכילת כלב לכאורה מקורו הוא מדברי התוספתא דשאור הוא משיפסל מלאכול לכלב, ולפי"ז יהיה מוכח משם דגם אם אוכל שאור שעפשה חייב אפילו אם נפסל מאכילת כלב, אכן הכ"מ כתב דגם הראב"ד מודה לענין אכילה דאינו חייב על שאור ולא חלוק שאור מחמץ אלא לענין ביעור, וא"כ אם מקורו הוא מדברי התוספתא א"כ ע"כ גם לענין אכילה חייב על השאור דהא חייבין על אכילת שאור כדמוכח בביצה דף ז' ע"ב ולכן ע"כ צריך לומר דחריפותו של שאור אינו פוטר כיון דאם יערבו השאור בעיסה שלא נתחמצה יהי' אפשר לאוכלה לא פקע שם אוכל מינה וכמו כותח הבבלי ורק דאם לא יהי' כזית בכדי אכילת פרס היה פטור אבל אם יהי' בכא"פ שפיר חייב, ועל כן צריך לומר דמה דמחלק הראב"ד משאור לחמץ לענין הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות הוא ממה שדחקו הברייתות דפרק אלו עוברין (דף מ"ה ע"ב) דבחדא תניא זקוק לבער הואיל וראוי לחמע בו ובחדא משמע דבנפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ומפרש דברייתא קמייתא נמי בנפסל מלאכול לכלב משום דאם לא נפסל מאכילת כלב סובר פשוט דלא היה צריך לזה הטעם והיינו דבלא טעמא דראוי לחמע בו כמה עיסות צריך לבער כיון דאיכא עלה שם אוכל ולכן מוכיח מזה דע"כ הואיל וראוי לחמע בו כמה עיסות מהני אפילו בהיכי דנפסל מאכילת כלב, אלא דצריך ליישב דמנ"ל לחלק בין דין ביעור לאכילה דלענין ביעור יהיה מהני הא דראוי לחמע בה ולענין אכילה לא יהיה מהני.
ונראה דכיון דעיקר שאור הוא לענין ראוי לחמע בה, ולכן אף דלענין אכילה אם פקע שם אוכל מינה מסתבר דלא מהני ראוי לחמע בה דהא אין זה דבר אכילה ובשלמא אם אינו ראוי לאכילה מצד חריפותו לא פקע בשביל זה שם אוכל מינה וכמש"כ למעלה אבל בעפשה א"כ אינו אוכל מצד עצמו ומה דאפשר לערבו ולבטל העיפוש בזה לא יתוסף עליה שם אוכל, אבל לענין דין ביעור כיון דעיקר שם שאור לענין ראוי לחמע בה א"כ לא איכפת לן אם פקע שם אוכל מינה עכ"פ נמצא דהראב"ד סובר דהא דראוי לחמע בה מהני גם לענין נפסל מאכילת כלב, וע"כ דפת אינו ראוי לחמע בה ולענין נפסל מאכילת אדם לא היה צריך להך טעמא וכנ"ל.
והנה לקמן בפ"ד הל' י"א כתב הרמב"ם הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער והשיג הראב"ד בירושלמי מפרש בשנסרחה ולבסוף נתחמצה וכתב המ"מ ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב ולכן סתם הרמב"ם, אבל באמת אינו מוכרח דהרמב"ם לא התנה בזה שיהא נפסל מאכילת כלב, אכן לפמש"כ אפשר לומר דאם הרמב"ם סובר כהר"ן דהא דצריך לבער חמץ בנפסלה מאכילת אדם הוא משום דראוי לחמע בה א"כ שפיר יש לומר דמלוגמא אינו ראוי לחמע ולכן גם בנפסלה מלאכול לאדם גם כן אינו צריך לבער ודלא כהמ"מ שהעמיד בנפסל מלאכול לכלב, אכן הראב"ד לשיטתו דסובר דבנפסל מאכילת אדם אינו צריך להאי טעמא דמשום דראוי לחמע בה שפיר השיג דזהו ע"כ בנסרחה ולבסוף נתחמצה.
ב) ומש"כ הרמב"ם המניח חמץ ברשותו עובר בשני לאוין משום לא יראה ולא ימצא, הקשה הכ"מ דהא הרמב"ם כתב בספר המצות שורש ט' דשני לאוין מענין אחד אינם נמנים אלא אחד וכן אין לוקין אלא על אחד, וכתב ע"ז הכ"מ דלא יראה משמע אלא בנראה לעיניים אבל על טמון אינו עובר בבל יראה ומש"כ הרמב"ם עובר לא יראה ולא ימצא היינו דבאינו טמון עובר על שניהם אבל בטמון אינו עובר אלא על לא ימצא, אכן באמת מלשון הרמב"ם בפ"ד שם מוכח להדיא דגם על טמון עובר על שניהם ועוד דהרמב"ם במצות ל"ת ר' ור"א שהביא הכ"מ שכן משמע שם כתב להדיא להיפוך דמתחלה כתב על טמון עובר בלא ימצא ואח"כ כתב דבפסחים מבואר שעוברים על האמור של זה בזה.
ע"כ נראה דבאמת עובר על שניהם ומ"מ לא קשה דכיון דהרמב"ם כתב להדיא בשורש ט' שם דהיכי דבלאו השני יש תוספת ענין חשיבי שני לאווין וה"נ יש תוספת ענין בלאו דלא ימצא ואף דאח"כ למדין לא יראה מלא ימצא אבל עכ"פ לאו דלא ימצא הוא לאו של מלקות ולא לתוספת אזהרה כמש"כ הרמב"ם, ומזה אני תמה על הרמב"ן שהשיג שם על הרמב"ם מהא דגבי רחיים ורכב סבר אביי דלוקה שלש אף דהוא ענין אחד אבל באמת לא קשה כלל דהא שם איכא תוספת ענין דהא לוקה מכי נפש הוא חובל על שאר כלים, אלא דיש להקשות מהא דנא ומבושל דמשמע בגמ' בב"מ דף קט"ו ע"ב דליכא שאר דברים וכן כתבו שם בתוס' והשיגו על רש"י דכתב דלוקין על חמי טבריה אכן הרא"ש בשיטה מקובצת ביאר שם דברי הגמ' ומיושב כדברי רש"י עיי"ש, אמנם הרמב"ם בפ' י"ט מה' סנהדרין הל"ד מנה רק לאו אחד למקיים חמץ בפסח, וצ"ע.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה