אבן האזל על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה א
כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.
ואחד הממחה ושותה, הלח"מ הביא ד' הגמ' בחולין דמרבה לה מדכתיב נפש לרבות את השותה, והרמב"ם בפ"ג מהל' שאה"ט כתב או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל ומשמע דהוא משום דבעלמא אמרי' שתיה בכלל אכילה כדאמר בשבועות דף כ"ג, וא"כ הוא קשה דטעמא דגמ' לאו הכי הוא אלא משום דכתיב נפש, עכ"ד הלח"מ. ונ. ב. יש לומר דכל שאלת הגמ' שם הוא אם משקין ביוצא כמותן כדמוכח אח"כ דמביא מבכורים וקרא דנפש רק לגלויי דמשקין היוצא כמותן וכמש"כ התוס' בנדה דף ל"ב אבל עיקר למוד דשתי' הוא כמו אכילה סגי במה דידעינן בכל דוכתא דשתיה בכלל אכילה ואף דגם בלאו קרא דילפינן בשבועות דשתיה בכלל אכילה סגי לן קרא דנפש דעכ"פ איכא קרא לרבות השותה מ"מ עכשיו דאיכא קרא דנפש לגלויי דמשקין היוצא כמותן הביא הרמב"ם על דין דשותה כאוכל דין הפשוט בכל דוכתא דשתי' בכלל אכילה. ועיין בתשו' הגרעק"א סי' ק"צ, ובזה מיושב קו' המל"מ וא"צ לומר דשיעורו בפרוטה.