אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה טו
ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם.
השגת הראב"ד: ספינה שחשבה וכו'. א"א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא דפ' הגוזל, ודין זה שהטיל איש אחד מחשבין על כולם כדאיתא בגמ' עכ"ל.
בב"ק דף קי"ז איתא ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא וטבע ופטריה רבה משום דחמרא רודף הוא, ולפי גרסתנו דברי הרמב"ם ברורים דגם בעובדא זו מיירי שהכניס החמור קודם שבאו האנשים. אבל מדברי רש"י משמע דאין גירסתו כן דכתב אסיק חמרא למברא, מכניס חמורו לספינה מעבר הנהר והיו בה אנשים ומוכח דמפרש דכבר היו אנשים והחמור שבא אחרון הוא רודף, ובזה הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, וזהו שכתב הראב"ד דאין זה דומה למעשה דחמרא.
והנה המ"מ ביאר השגת הראב"ד דהוא מדין ספינה שחשבה להשבר ועמד עליה נחשול לטבעה והקילו עליה ממשאה מחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי ממון, וכתב הרמב"ם דין זה בפי"א מה' גזו"א, וכתב ע"ז המ"מ דהרמב"ם מחלק דשם מיירי שאין הספינה טעונה יותר מדי אלא שעמד נחשול לטבעה, והכא מיירי שהספינה טעונה יותר מדי. שהאחד או שנים טענוה ואז המשוי כרודף והיינו עובדא דחמרא עכ"ד המ"מ, והקשה על זה הנמוק"י דהא לא חילק הרמב"ם בין הביא המשא בראשונה או באחרונה, וזהו דלא דמי לעובדא דחמרא, ודברי הנמוק"י הוא לפי פי' רש"י וכנ"ל. ובזה נאמר דהרמב"ם סובר כגירסתנו אבל קושיית הנמוק"י על דברי המ"מ במה שחילק מהא דספינה שחשבה להשבר ודאי קשה דהא הרמב"ם לא חילק לומר דדוקא אם הכניס המשוי אח"כ ונטענה הספינה יותר מדאי. ובחו"מ סי' ש"פ ס"ד הביא המחבר ד' הרמב"ם וכתב הרמ"א וי"א דוקא שטענו יותר מדאי, ועמש"כ הסמ"ע והש"ך והגר"א ז"ל ולדברי כולם דברי הרמב"ם צריכים ביאור, והסמ"ע כתב דגם כאן אנשי הספינה ישלמו רק המשליך פטור מלשלם בעצמו וכבר כתב הש"ך שזהו דוחק.
והנראה לי דבאמת דברי הרמב"ם נכונים וברורים, דאם היינו אומרים דעל משא שלא בא באחרונה ליכא דין רודף א"כ אינו מבואר עיקר דינא גבי ספינה שחשבה להשבר דמחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי ממון דבשלמא החלוק בדין אם מחשבין לפי ממון. ואם מחשבין לפי נפשות גבי שיירה שחנתה במדבר מבואר דכולם צריכים להציל את עצמם, ולכן אם הסכנה הוא על ממון מחשבין לפי ממון ואם הסכנה על נפשות ועל ממון מחשבין לפי שניהם, אבל הכא איברא דהסבה בטביעת הספינה יהיה היזק ממון למה יהיה שוה מי שיש לו זהב למי שיש לו ברזל. וע"כ מוכח דמעיקר הדין כל משא שהוא בין זהב בין ברזל שוין להציל משום שדין הוא להשליך המשא, ואף דבודאי מסתבר דלא שייך דין רודף במשא לגבי משא, אבל הא היו שם אנשים כדקתני והקילו ממשאה ובאמת מזה גופה מוכח דלא הוזכר שהאנשים ישלמו דלא משמע שגם האנשים ישלמו לפי כובדם דלא נקראו משא וקתני מחשבין לפי משוי. וע"כ דזהו גופא עיקר דינא. דכשספינה טובעת בשביל כובדה אין נ"מ מי בא ראשונה או אחרונה דכל כובד איזה שהוא הוא גורם לטביעת הספינה, ולכן דין הוא שישליכו המשא להציל האנשים דמשא לגבי אנשים דין רודף הוא על המשא, ורק אם יש הרבה משא ודאי אין דין ליקח משא של אחד וצריך ליקח מכל אחד לפי חשבון ואפי' אם לא היה אפשר אלא ליקח חבילה אחת מ"מ כיון דהדין הוא על כל המשא לכן מחשבין לפי משוי.
ומבואר דדין ספינה שחשבה להשבר עם הך דינא דחמרא לא פליגי. ובאמת אין נ"מ אם הביא המשא בראשונה או באחרונה, וכיון דדין משא לגבי אנשים צריך להשליך המשא מדין רודף א"צ לשלם לו כלל ודלא כמש"כ הסמ"ע, דהא כתב הרמב"ם פטור ולא הזכיר שאנשי הספינה ישלמו ודברי הרמב"ם מבוררים:
סוף הספר