אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה ד
נשא ממון חברו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מ"מ אע"פ שהמלך אנסו להביא. בד"א שאם אנסו להביא והביא חייב בשלא הגיע הממון לרשות האנס. אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראהו הרי זה פטור מלשלם שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאלו נשרף.
השגת הראב"ד: אנסו להביא וכו'. א"א גם בזה ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו, וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש, ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חברו הואיל ויחדו לו בפי' וכבר הרחבנו בדברים האלה בפירוש ב"ק עכ"ל.
דעת הראב"ד כדעת ר"ה גאון וכתב בטעמא שכיון שבודאי אין איסור עליו להביא שאין דבר עומד בפני פקו"נ לכן פטור מלשלם, ולכאורה מסתבר דאין זה שייך לזה דאף דפקו"נ דוחה האיסור מ"מ צריך לשלם דבזה ליכא פקו"נ שלא ישלם, אך יש להוכיח כדעת הראב"ד מדפטור מלשלם היכי דקלב"מ, בין במיתה וממון דילפינן מלא יהיה אסון דמוכח דזה עונש, בין במלקות וממון דילפינן מכדי רשעתו. דמוכח עכ"פ דמשום רשעה אנו מחייבין ממון, ואף דחייב לצי"ש אפשר דבד"ש חייב גם בעד ב' רשעות רק דב"ד אין מחייבין אותו אבל עכ"פ מוכח דדין תשלומין תליא בדין רשעה, ולכן סובר דבפקו"נ דליכא איסור כלל ליכא דין תשלומין.
ובדעת הרמב"ם י"ל דתליא דאם פקו"נ הותרה אז שפיר כדברי הראב"ד דכיון דליכא איסור לא שייך עונש, אבל אם נימא פקו"נ דחויה מסתבר דכיון דמעיקר הדין יש כאן איסור גזל רק משום דין דחיה מותר, וכיון שבענין תשלומין ליכא פקו"נ דצריך לשלם, וב"י באו"ח סימן שכ"ח הביא דיש מחלוקת בזה אם שבת דחויה אצל חולה או הותרה. והביא מד' הרמב"ם בפ"ב מה' שבת דס"ל דחויה, וכיון שכן גזל נמי הוי רק דחויה ולכן שפיר כיון דיכול לשלם שהוא באמת גם תיקון הלאו קצת אף דאינו תיקון גמור כהשבה, דמוכח מד' הרמב"ם פ"א מהל' גזלה דתשלומין אינו מדין ניתק לעשה, מ"מ קצת תיקון יש בזה ולמה לא ישלם דבזה ליכא פקו"נ. ומד' הראב"ד הובא בר"ן ביומא פ' יום הכפורים משמע דסובר דשבת הותרה אצל חולה ע"ש ולכן שפיר השיג על הרמב"ם והולכים לשיטתם כמו שביארנו, ועיין בחו"מ סי' שפ"ח ובביאור הגר"א ס"ק כ"ד כ"ה שהאריך לבאר שיטת הראשונים בזה.
והנה הרמב"ן במלחמות הוכיח דלא כדעת הגאון מגמ' מפורשת בב"ק בדף ס' גבי גדישין דישראל דהוו מטמרי בהו פלשתים דאמרינן דאסור להציל עצמו בממון חברו והיינו דצריך לשלם כמש"כ שם בתוס' וכן בדף קי"ז ע"ב דנרדף ששיבר כלים חייב דאסור להציל עצמו בממון חברו. ונראה ליישב דעת הגאון דיש לחלק בין אם היה האונס על זה הממון או שזה הממון גרם להצלה, וכמו שחילק הרמב"ם בפ"ה מה' יסודי התורה, הל' ד' ו' גבי דברים שדינן יהרג ואל יעבור, מדין אונס לדין חולה, דבאנסוהו לעבור אף דחייב ליהרג מ"מ אם עבר פטור כיון שהוא אונס. אבל חולה שריפא עצמו במה שדינו שיהרג ואל יעבור חייב דאין זה אונס. וא"כ ה"נ הגדישין דישראל לא הוי עצם האונס, וכן נרדף ששיבר כלים אין האונס על עצם הכלים, אלא דע"י שבירת הכלים מציל עצמו ומש"ה חייב לשלם. ואף שהוא מותר מ"מ לא נפטר כיון דאין האונס על דבר הניזוק ולענין זה הוי כמו בדין דחיה, וכן הוא פשוט דאל"כ כל חולה של פקו"נ לא יצטרך לשלם בעד רפואתו, וע"כ דסברת הראב"ד כאן אינו אלא כיון שהאונס הוא על עצם המעשה ואין איסור בזה וכנ"ל: