אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ז · הלכה יז
כל המזיק ממון חברו ואינו יודע מה הזיק הרי הניזק נשבע בתקנת חכמים ונוטל כמו שיטעון הנגזל והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן, כמו שבארנו בנגזל, כיצד לקח כיס חברו והשליכו לים או לאש או שמסרו ביד אנס ואבד. בעל הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא הרי הניזק נשבע בנק"ח ונוטל והוא שיטעון דברים שהוא אמוד וכו' להפקידן אצלו ודרכן להניחן בכיס וכיוצא בו, אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה הוא פשע בעצמו כיצד הרי שחטף חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפן, וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן אינו נאמן ואין משביעין אותו על כך שאין דרך בני אדם להניח מרגליות בסלים ובחמתות ואם תפס אין מוציאין מידו אלא נשבע שמרגליות היו בה ונוטל ממה שיש אצלו וכן כל כיוצא בזה.
כתב המ"מ דהרמב"ם מפרש דלהגמ' פשיטא דאין דרך להניחן ומיבעי ליה אם נאמן בדברים שאין דרכן להניחן, וכתב דיתר המפרשים פירשו דהאבעיא אם דרך להניח כן, וכתב דדברי הרמב"ם נראין דלא משמע דליבעי אם דרך להניחן דנשאל לאינשי, אבל לשון הגמ' דאמר מי מנחי משמע דהאבעיא אם דרך להניחן, ומ"מ אם יש עדים אע"פ שאין דרך להניחן, חייב המזיק כן כתב הרשב"א דלא כתוס' עכ"ד המ"מ, והנה הרשב"א ג"כ סובר דבמתני' דפליגי ר"י וחכמים במדליק בתוך של חברו בדברים שאין דרכן להניחן סברי חכמים דפטור אפי' אם יש עדים ולא כדברי הרמב"ן במלחמות דגם במתני' לא פטרי ביש עדים ע"ש. ומ"מ במזיד לא מיפטר במה שאין דרכן להניחן, וכתב וז"ל דלא דמי למדליק בתוך של חברו דלא אדליק גדיש בידים אבל הכא דאפסדיה בידיים חייב בכל מאי דאפסדיה דאמר ליה מאי אית לך גבי דאפסדתיה כדאמר בנותן דינר זהב לאשה עכ"ל. וכן הוא שיטת הרמב"ם דבפי"ד מה' נז"מ גבי מדליק בתוך שדה חברו כתב דאם אין דרכן להניחן פטור. וכאן גבי מזיק כתב דאם יש עדים ודאי חייב.
והנה דברי הרשב"א שכתב דלא דמי למדליק בתוך של חברו דלא אדליק גדיש בידים תמוהים דהא תנן מודים חכמים לר"י במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו. שכן דרך ב"א להניח בבתים, ומוכח דאפי' בזה חייב רק מפני שדרכן להניח, וצריך לומר בכונתו דאפי' הדליק בגדיש אבל עכ"פ לא שרף כל הגדיש ומה שבתוכו בידים אלא הדליק מצד אחד והאש הלך ושרף הכל. אבל צריך ביאור דבפשוטו הוא מזיק בידים כיון דהדליק בגדיש עצמו, ולכאורה י"ל דסובר הרשב"א כמש"כ הר"ן בחידושיו בסנהדרין בפי"ד הלכה י' דאשו משום חציו אינו חייב מיתה ולא הוי אלא כמו גרמי, וא"כ אפשר דאינו חייב אלא בכונה ולא באונס ולא מהני בזה סברא דמאי הוי ליך גבי דאזקתיה. ואף דהצית בגופו של עבד חייב מיתה היינו משום דהיה העבד כפות ובודאי היה עומד שישרף. אבל הצית בגדיש שעד שישרף כל הגדיש אפשר שיבואו ויצילו מה שבתוכו לא הוי מזיק בידים על כל הגדיש, ומ"מ אין הדבר ברור דהר"ן לא כתב זה אלא בדין אשו משום חציו. והיינו במדליק בתוך שלו דבזה איירי שם, אבל במדליק בגדיש כיון דממילא ישרף כל הגדיש, ומה דאפשר להציל לא דמי לזרק חץ ותריס בידו דהא הניח גחלת על לבו ומת פטור, על בגדו ונשרף חייב אף דאפשר להבעלים לסלק משום דאינו מחוייב לסלק והמזיק ישלם, א"כ מאי נ"מ אם הניח גחלת על בגדו שאפשר לסלק. או הדליק את הגדיש שאפשר להציל מה שבתוכו ואולי אפשר לחלק מגוף אחד לשני גופים.
ויותר נראה דלענין הך סברא דלא ליחשב אונס היכי דלא היה דרכו להניח משום מאי הוי לך דאזקתיה איכא נ"מ בין עשה מעשה בגוף דבר הניזק או לא עשה מעשה; דהיכי דהצית בגדיש אף דנחשב לאדם המזיק מ"מ שפיר הוי אונס דהא לא ידע כלל שנמצא שם הדבר הניזק ולא נחשב כמו שעשה מעשה בהניזק, אבל כאן דזרק הכספתא ובפועל עשה מעשה בהמרגניתא דהא פעל בכח על כל הכובד שיש בהכספתא שבזה גם המרגניתא, ונמצT דאינו אלא טעות שחשב שהכובד הוא מהכספתא עצמה ובזה הוי כמו דינר זהב ואמר לה של כסף היא. דאמרינן מאי הוי לך גבי דאזקתיה דבמזיק לא שייך טענת טעות, ובפי"ד מהל' נז"מ כתבתי לחלק מנותן דינר זהב לכאן, דכאן לא שייך מאי הוי לך גבי כיון דלא ידע שמונח שם ודוקא בדינר זהב דהטעות הוא רק בשויו, אבל Kדעת הרשב"א נאמר דכיון דעשה מעשה בגוף הדבר ג"כ דמי לדינר זהב, וכן דעת הרמב"ם וכנ"ל.