אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ז · הלכה יג
שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות, ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים וקדם אחד ושחט שור זה וקיצץ אילן זה שלא מדעת הבעלים, חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים שהרי הפקיען מלעשות מצוה ואם טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו הואיל והוא עומד לכך ה"ז פטור, וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים, ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא י' זהובים. וכן הורו שכל המונע הבעלים מעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים עשרה זהובים.
כתב המ"מ וז"ל דעות אלו שכתב הרב ז"ל אם הוא דבר קצוב או למראית עין סברות הם כתובות בהלכות ורי"ף ז"ל הכריע כדעת האחרון שהוא דבר קצוב. וכתב הרשב"א וז"ל ומ"מ לא מגבינן ליה בבבל דהא אמר לעיל דלא עבדינן שליחותייהו בכל מידי דלא חסריה ממונא, אבל אי תפס לא מפקינן מיניה עכ"ל, והנה ז"ל הרי"ף איכא מ"ד דהאי דחייביה ר"ג להאי גברא י' זהובים קנסא הוא דקנסיה ולא גמרינן מיניה לדינא אחרינא וכד מעיינת בגמ' לא אשכחת להאי סברא דאי ס"ד קנסא הוא דקניס ר"ג ולא גמרינן מיניה לדינא אחרינא אמאי קא גמר מינה רב להא דתנינא נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקצץ פטור. ושמעינן מינה טעמא דאמר הכי הא לא אמר הכי חייב. אלא לאו דינא הוא וגמרינן מיניה עכ"ל. ודעת המ"מ דאי דינא הוא וגמרינן מיניה צריך לשלם י' זהובים בכל מיני היזק של מצות. ואי קנסא הוא לא גמרינן מיניה וא"צ לשלם אלא כמו שיראו הדיינים. ולפי פירושו צ"ל דמה דהאיכא מ"ד סבר דלא גמרינן מיניה לדינא אחרינא היינו אפילו לדין אחר של חטיפת מצות כסוי לומר דמשלם עשרה זהובים. דאינו משלם אלא כמו שיראו הדיינים. וכן בכל חטיפת מצוה אחרת כמו שכתב הרמב"ם, ומה שהקשה הרי"ף דא"כ היכי גמר מינה רב לדינא אחרינא היינו דכיון דהוא קנס א"כ לא צריך כלל ללמוד לדין אחר שאינו מצות כסוי אפילו על קנס שאינו קצוב. ובזה כתב הש"ך בסי' שפ"ב וכן הגר"א ז"ל בביאורו שם דרב לשיטתו דסבר ילפינן מקנסא בגיטין דף נ"א, וכן סבר האיכא מ"ד והגר"א כתב דכן סובר הרמב"ם להדיא ברפ"ז שכתב וכן כל כיוצא בזה. ובזה תירץ גם קושיית הרא"ש מחולין דף פ"ז דאמר נ"מ לכוס של ברכה דזהו אליבא דרב דסבר ילפינן מקנסא.
אבל פירושם דחוק דצריך לפרש בדברי הרי"ף לצדדין וכמש"כ. ומה שמיישב הגר"א קושיית הרא"ש מהא דחולין דזהו אליבא דרב דסבר ילפינן מקנסא עוד אינו מיושב בזה דמוכח שם דהוא קצבה י' זהובים. וביותר קשה לי פירושם דא"כ שיטת הרי"ף דהוא דינא ולכן הוי קצבה י' זהובים, וא"כ למה כתב הרמב"ם ויש מי שהורה שהוא קנס קצוב עשרה זהובים. ומזה תמה אני על דברי הש"ג הביאו הש"ך שכתב דנראה מסוף דברי הרמב"ם שהוא מדינא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות, והוא תימה דהא כתב הרמב"ם להדיא דזהו קנס והוא כשיטתו דילפינן מקנסא וכמש"כ הגר"א ז"ל.
ונראה לבאר דברי הרי"ף והרמב"ם בהיפוך דאם הוא מדינא א"א לומר דבר קצוב דהא ודאי א"א לומר דעצמה של המצוה שוה י' זהובים אף דלכאורה משמע כן לשון הגמ' בחולין אבל אין הדעת סובלתו וכל חפציך לא ישוו בה כתיב ומה שייך ליתן שומא קצובה על מצוה או על ברכה, ולכן זה פשוט דאם החיוב הוא קצוב י' זהובים ע"כ הוא קנס. וכמו ל' של עבד דאף דהוא מדין כופר, וכמו שכתב הרמב"ם בפי"א מה' נז"מ דזהו כופר העבדים מ"מ כיון דהוא דבר קצוב הוא קנס. וכן מה דאמרו בריש המניח לארכובה שלש וכו' והוא בפ"ג הל' ט' מכיון דהם קצובים הם קנסות כמבואר שם, ואם הוא מדינא אין לזה קצבה רק דר"ג קצב בדינו י' זהובים, אבל העיקר הוא כמו שיראו הדיינים, והיינו דזה ודאי דאם הניזק היה בעצמו מוכר המצוה לאחר בעד זהוב אחד איך אפשר לחייב להמזיק עשרה וא"כ צריך לשום את הניזק בכמה היה מוכר או כמה היה נותן בעד מצוה זו.
אלא דצריך ליישב לדעת הרמב"ם הגמ' דחולין דמוכח דהוא דין על י' זהובים, אכן באמת הרמב"ם השמיט הך דינא דבהמ"ז הוא י' זהובים וגם לא הזכיר כלל דין הפקעת ברכה. והטור בחו"מ השמיט ג"כ דין הפקעת ברכה, וביו"ד סי' כ"ח גבי כסוי הדם הביא דינו של ר"ת לענין מי שקראוהו לעלות לתורה ועלה אחר. והביא טעמי ר"ת שפטר וגם טעמו משום שגדול העונה אמן יותר מן המברך. ולפי"ז לא שייך לחייב בדין בהמ"ז כיון שעונה אמן. ומה שרצה רבי ליתן מ' זהובים כתב במעיו"ט על הרא"ש משום דעכ"פ רוצים לברך ע"ש.
ועוד נראה דמעיקר דינא לא שייך לחייב עבור בהמ"ז כי אין דיני זכות בהמ"ז כזכות של כיסוי הדם וקציצת אילן. דכסוי הדם וקציצת אילן הוא זכות קנין דילפינן מקרא דמי ששפך יכסה, אבל זכות של בהמ"ז מה שגדול מברך אין זה אלא דרך מוסר וכן מה שאורח מברך כדי שיברך את בעה"ב, ואפי' מה שבעה"ב נותן רשות לברך כל זה אינו דיני קנין בעצם דאף שאכלו אצל בעה"ב אבל חיוב ברכה הוא כל אחד על אכילתו, ולא שייך שיהיה לבעה"ב זכות על בהמ"ז ולכן אין כאן תביעת ממון, ובהא דרבי בודאי לא שייך דין ממון כיון שהיה צדוקי וכמש"כ התוס' שבשביל זה רצה רבי לסלקו, וכיון דהא דרבי אינו לענין חיוב תשלומין לא מוכח דדין י' זהובים הוא עיקר דינא תמיד, ומה דמיבעי לגמ' הוא רק לאסבורי הא דר"ג, ונ"מ לבהמ"ז כעין עובדא דרבי שבמדה בינונית שוה מ' זהובים לסלק זכות בהמ"ז, אבל לענין תשלומין בהפקעת מצוה לא נוכל לקצוב י' זהובים דשמא אינו ראוי הניזק לזה. ויש לב"ד לשום כל אחד כפי מה שהוא וכמש"כ.
ועכשיו נבוא לבאר דעת הרי"ף דהרי"ף ג"כ סובר כהרמב"ם דאם הוא דבר קצוב הוא קנס, ומה שהביא דברי האיכא מ"ד דהאי דחייביה ר"ג להאי גברא י' זהובים קנסא הוא דקנסיה ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא. היינו דגם על דין אחר של מצות כיסוי לא גמרינן, דר"ג קנס לפי מה שראה צורך בזה, אבל אין דין קנס שקבעו חכמים, ולא שייך זה כלל לדין אי ילפינן מקנסא או לא. ולכן שפיר הקשה הרי"ף דא"כ היכי גמר מינה רב לענין נטיעותי קצצת. והאיכא מ"ד יסבור דעכ"פ כיון שיש רשות לדיין לקנוס שייך לומר פטור כשטוען אתה אמרת לי לקוצצו. אבל הרי"ף הוכיח דדינא הוא, וזהו שיטת הרמב"ם, ומה שהביא הרמב"ם דיש שהורו שחייב ליתן י' זהובים אינו שיטת האיכא מ"ד אלא שיטת שאר ראשונים, דכן הוא גם שיטת התוס' דבכל דיני חטיפת מצוות משלם י' זהובים, ולשיטת הרמב"ם ע"כ הוא משום קנס משום דסוברים דהא דחייבו ר"ג לשלם הוא קנס שקנסו חכמים בכל דין כזה וגמרינן מקנסא בכל חטיפת מצוה אחרת.
אבל שיטת הרי"ף והרמב"ם דהוא דינא ולא קנס שקנסו חכמים בכל חטיפת מצוות, ומסתבר כן כיון דליכא משנה או ברייתא לומר דמזיק כזה חייב י' זהובים, אלא מתוך מעשה שבא לפני ר"ג אנו למדין כן, וא"כ בשלמא לדעת האיכא מ"ד דהוא קנס שקנסו ר"ג להאי גברא ואינו דין קנס אפי' בחטיפת מצות כיסוי מיושב, אבל אם היה זה דין קנס כללי הו"ל למתני במתני' או בברייתא בתורת דין, וע"כ דהוא דין גמור ומדיני מזיק, ודברי הרמב"ם מבוארים דכיון דהוא דין ע"כ הוא כמו שיראו הדיינים, ומצינו שכתב הרמב"ם לשון זה בפ"ג הל' י"א גבי כל קנסות הקצובות. שכתב בד"א במכובד אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו וכמו שיראו הדיינים וזה הלא הוא עיקר בושת שזהו ממון רק שכאן קיצר בדבריו, והדברים בעזה"י ברורים: