אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה ה
הרי שמילא חצר חברו כדי יין ושמן אפילו הכניסם ברשות הואיל ולא קיבל עליו בעל החצר לשמור ה"ז נכנס ויוצא כדרכו, וכל שישתבר מן הכדים בכניסתו וביציאתו הרי הוא פטור עליהן, ואם שברן בכונה אפי' הכניסם בעל הכדים שלא ברשות ה"ז חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה.
השגת הראב"ד: פטור עליהן וכו'. אפשר לדין זה כשלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב עכ"ל.
כתב המ"מ וז"ל ומ"ש ואפי' הכניסם ברשות הוא נמשך כפי השיטה שכתב למעלה דכל זמן שאינו מתכוין להזיק אפי' ברשות כיון שהוא ברשותו פטור, והר"א ז"ל כתב אפשר לדין זה בשלא נתן לו רשות למלאות, אבל נתן לו רשות למלאות חייב וזה נכון עכ"ל. ודברי המ"מ אינם מובנים. דכיון שכתב דהרמב"ם הולך לשיטתו וא"כ למה כתב על דברי הראב"ד וזה נכון, הא למעלה בהלכה ד' וכן בפ"א לא הכריע כדעת הראב"ד. אכן בטור סי' שע"ט כתב ג"כ על ד' הרמב"ם ותימה הוא כיון שהכניס ברשות איך יפטר על מה שמשבר בכניסתו וביציאתו, וכן השיג עליו הראב"ד וכו' והב"י הביא ע"ז דברי המ"מ וכ' ע"ז הד"מ וז"ל וא"כ קשיין דברי רבינו דלעיל סי' שע"ח משמע דס"ל כדעת הרמב"ם וכאן פסק כדעת הראב"ד. מיהו אפשר דרבינו ס"ל דיוצא ונכנס ושובר מיקרי בכונה עכ"ל. והגר"א ז"ל בביאורו ס"ק ד' כתב וז"ל ותמהו על הטור שבסי' שקדם פסק כדעת הרמב"ם וכאן מסכים כדעת הראב"ד. וכבר כ' שם שט"ס בטור דס"ל כרש"י ונראה לשיטתם גם שלא ברשות דוקא דלא ידע וכמש"ש. וברייתא דממלא משום דעביד דינא וכו' עכ"ל. והנה בפ"א הל' ט"ז כתבתי דנ"ל דבטור שם צ"ל והזיקו זא"ז וממילא דברי הרמ"א בד"מ נכונים דפסק הטור כהרמב"ם דבשניהם ברשות פטורים היכי דלא ידעו זה בזה. ותירוצו בדעת הטור ג"כ בודאי מסתבר ועדיפא מינה כתב הרמב"ם בהלכה ח' בהיה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דהוא כמו ששברו בידו בכונה, ומבוארים דברי המ"מ שכתב על ד' הראב"ד ונכון הוא.
ולפי"ז דברי הרמב"ם צריכים ביאור וד' הגמ' הוא על הכניס שלא ברשות ומשום דעביד דינא לנפשיה וכמש"כ הגר"א ז"ל. אבל איך אפשר לפטור משום שניהם ברשות ובמאי גרע מבעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון. ועוד תמוה דכיון דלא חילק בין ברשות בין שלא ברשות א"כ במאי תליא זה בדין עביד אינש דינא לנפשיה.
ונראה דגם דעת הרמב"ם שאם ילך על הכדים וישבור אותם בכניסתו ויציאתו דודאי חייב, וזה מה שכתב אח"כ ואם שברם בכונה אפי' הכניסתם שלא ברשות ה"ז חייב. וכשהולך ושובר ה"ז בכונה וא"צ דוקא כונה להזיק. והרמב"ם כתב דפטור רק אם הולך בין הכדים ובדרך הלוכו משתברים ולא אמרינן איבעי ליה לעיוני. והחלוק בזה מדין היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דחייב. נראה עפ"מ דאיתא בריש המניח דבקרנא דעצרי כיון דברשות קא עביד איבעי ליה לעיוני. וחזינן דדין איבעי ליה לעיוני הוא לפי גדר הרשות דברה"ר אמרינן אין דרכן של ב"א להתבונן בדרכים. ובקרנא דעצרי כיון שיש לו רשות להניח מחויב המהלך לעיין שלא יזיק, ובאופן זה נוכל לומר להיפוך דהיכי דלמהלך יש רשות גמור לילך כדרכו כמו בעל החצר. אמרינן דאף שנתן רשות למלאות מ"מ לא חיסר מרשותו כלום. וכדאיתא בב"מ דף פ"א דלרבי אמרינן עול ונטר לך הוא. והרמב"ם בפ' ג' מהל' נז"מ פסק כרבי, ולכן לא דמי לרה"ר דברה"ר אף דהוי שניהם ברשות מ"מ מחויב לעיין היכי דהוי גדר פשיעה. אבל בעל החצר כיון דיש לו רשות גמור לילך כדרכו לא הפחית זכותו במה שנתן רשות לבעל הכדים ועל אופן זה הכניס בעל הכדים את כדיו דעול ונטר לך הוא ועליו לשמור את כדיו וליקחם כשיצטרך הבעלים לילך.
אלא דאכתי קשה דהא מבואר בסוגיא דטעמא דברייתא הוא משום דעביד אינש דינא לנפשיה. ואמאי לא יהיה פטור כשילך להדיא על גבי הכדים וישברם בדרך הלוכו כיון דקיי"ל עביד אינש דינא דנפשיה אפי' במקום דליכא פסידא.
והנה מקודם נראה לומר יסוד לדעת הרמב"ם דלשבר להדיא לא מהני כאן דין עביד דל"נ. דבפ"ג מה' עבדים פסק גבי נרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבלו דאינו פטור אלא במסר לו רבו שפחה כנענית שהקשו הלח"מ והמל"מ דהא זה אוקמו למ"ד לא עביד דל"נ, וקיי"ל עביד דל"נ. ותירצו דלאוקימתא דרנב"י אמרינן דכיון דליכא פסידא כלל גם ר"נ מודה דלא עביד דל"נ ולא דמי להיכי שגזלו או מזיקו ממון רק שאח"כ יוכל להוציא ממנו בדין. והוכיח זה המל"מ מהא דאמר ר"פ בדף מ"ח דאם הוי ידע ביה הזיקו חייב. ומפרש הרמב"ם דידע היינו בכוונה. וקשה פשיטא ולכן מפרש המל"מ דאפי' הזיקו להוציאו חייב.
והנה התוס' בד"ה משבר ויוצא כתבו אע"ג דלעיל אמרינן שהיה לו לשמטו היינו משום דליכא טירחא בשמיטה יותר מבדחיפה, אבל הכא לא אטרחוהו רבנן לסדרן זע"ז. ונראה דהרמב"ם סובר דשמיטה הוא ג"כ טירחא דהא הגמ' הוי סבר דבתם לא היה לו לשמטו, ואי ליכא טירחא אמאי לא היה לו לשמטו, ואף דכתבו התוס' דבתם הוא בהול אינו מוכרח. ולכן סובר הרמב"ם דשמיטה נמי טירחא ומ"מ אמרינן דלמסקנא דגם בתם היה לו לשמטו, והיינו משום דטירחא לא דמי להיזק ממון וכמש"כ המל"מ גבי נרצע דאף דקיי"ל דבליכא פסידא נמי עביד דל"נ מ"מ צריך שיהיה היזק עכשיו. רק שיכול לגבות בב"ד. אבל בלא היזק ממון אין לו רשות להזיקו. אף שאינו רוצה שיהיה בביתו ויש לו מניעות בצניעות וכדומה וצריך להוציאו ע"י ב"ד.
ובזה מבואר מה דפסק הרמב"ם הא דהיה לו לשמטו אפי' בתם. ולכאורה כיון דהגמ' הוי סבר דבתם לא נימא היה לו לשמטו. ורק דהגמ' מתרץ הכא למאן דאמר לא עביד דל"נ, אבל לדידן דקיי"ל עביד דל"נ מנ"ל דגם בתם אמרינן היה לו לשמטו. אבל לפי"מ שביאר המל"מ דבלא היזק לא אמרינן עביד דל"נ להזיק בידים, וכמו שהוכיח מהא דר"פ וקיימא תירוצא דשמסר לו רבו שפחה כנענית גם לדידן. ה"נ כאן אף דאיכא טירחא מ"מ קיימא תירוצא גם לדידן ואמרינן דגם בתם היה לו לשמטו.
ולכן מפרש הרמב"ם דמה דתניא משבר ויוצא היינו שבדרך יציאתו משתברים ממילא בדרך הילוכו. אבל אין לו לשברם בידים, כדמוכח מהא דר"פ שהביא המל"מ. דאפי' להוציאו מחצרו שיש לו רשות ע"ז אין לו רשות להזיקו.
ומה דתלי זה הגמ' בדין עביד דל"נ נראה דכיון דבלא זה שיש לו רשות לילך כדרכו הוי פשיעה ודינו כמזיק בכונה וכמש"כ, ורק משום דיש לו הזכות לילך בשלו כדרכו. וא"כ כל זה אם עביד דל"נ, אבל אם לא עביד דל"נ ואפי' היכי שהלה לוקח את שלו או מזיקו אין לו רשות להזיקו אם יוכל לזכות ולהציל ע"י ב"ד, א"כ גם בזה לא מהני מה דיש לו זכות לילך כדרכו, דעכ"פ צריך לילך לב"ד שיפנה לו דרך לילך בחצר אבל לא מהני לו הזכות שלו לעשות בלא ב"ד במה שיזיק לחברו, וע"כ משום דעביד דל"נ. ומ"מ לא מהני אלא ע"ז לילך כדרכו אף שישתבר. אבל לא מהני לשבר להדיא וכמו שכתבנו: