אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה ג
בד"א ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון. אבל בשגגה או באונס פטור. וכן אם היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהם ממון חבירו שלא בכונה פטור.
השגת הראב"ד: שלא בכונה וכו'. א"א דין זה אינו מחוור דאפי' שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות ולא הוי ידע ביה אם הזיקו חייבין, אבל הוזקו זה בזה פטורין.
הלח"מ כתב בדעת הראב"ד לחלק משניהם ברשות לשניהם שלא ברשות. דשניהם ברשות אינם חייבים אלא היכי דהוי ידע ביה, ובשניהם שלא ברשות חייבים אפי' לא הוי ידע ביה. ויסוד דבריו הוא משום דמפרש דמש"כ הראב"ד ולא הוי ידע ביה קאי רק על שלא ברשות, אבל באמת מבואר בש"מ בדברי הראב"ד בפירושו כמש"כ התוס' דשניהם ברשות היינו שנתן בעה"ב לשניהם רשות דהו"ל לאסוקי אדעתא דכמו שנתן לו רשות כן נתן לאחר. וזהו לבאר שיהיה שניהם ברשות ולא ידע ביה, ומבואר דמש"כ הראב"ד ולא הוי ידע ביה קאי אכולי מילתא, ובא להשמיענו דבהזיקו זא"ז חייבים בכל גווני. ולא כדעת הרמב"ם דמחלק בהזיקו.
והנה בפ"א הל' ט"ז כתבתי להקשות על שיטת המ"מ בדעת הרמב"ם דהזיקו הוא בכונה והוזק שלא בכונה. אפי' הזיקו בידים מהנכנס לחנותו של נגר דחייב אף דהוא שלא בכונה, ועכשיו ראיתי דלא קשה משם דכיון דחייב בד' דברים ע"כ הוי פשיעה. ולהדיא כתב הרמב"ם בהל' ח' דפשיעה גמורה חשיב. כמו בכונה, והרמב"ם דפטר בשניהם ברשות אינו אלא בנפל מן הגג או בנתקל דע"ז קאי בהלכה א'. אלא דיש להקשות מדין היתה אבן מונחת בחיקו שכ' הרמב"ם בפ"א הל' ט"ו דאינו חייב אלא בנזק דלא הוי פשיעה ומ"מ לא חלק הרמב"ם בין ברשות הניזק ובין שניהם ברשות, ואין לומר דעל אבן לא הוי ברשות דהתינח ברה"ר. אבל כ"א בחצרו ודאי יש לו רשות להחזיק אבן הצריך לו בחיקו. וא"כ אם הזיק לא נכנס ברשות צ"ל פטור ודוחק לומר דאה"נ והרמב"ם סמך על מש"כ בהל' ט"ו דלא משמע כן.
ובמה שכתבתי שם לבאר לפי שיטת הטור בדעת הרמב"ם לפימש"כ הגר"א ז"ל בביאורו לחלק בין הזיק גוף חברו להזיק ממונו, וכתבתי שם עוד ע"פ ד' הגר"א ז"ל דגם הרמב"ם יפרש הא דלא הוי ידע ביה כפשוטו וכפירש"י, הנה שבתי וראיתי דקשה לפרש כן דלפי"ז השמיט הרמב"ם מימרא דר"פ לגמרי דבא לחדש דאם הוי ידע שנמצא בחצר חייב אפי' שלא בכונה, דהא הרמב"ם מיירי שם במזיק את חבירו בכונה, ועוד דטעמא דר"פ דאמר נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא כתב זה הרמב"ם על המזיק את חבירו בכונה, וע"כ כדברי המ"מ דהרמב"ם מפרש הוי ידע הוא בכונה ולא הוי ידע הוא שלא בכונה, רק דזהו כשהזיק בעה"ב את הנכנס שלא ברשות דבזה שפיר פטור בעה"ב אפי' כשהזיק גופו כיון שלא היה לו רשות ליכנס. ואפי' הוי ידע שהוא נמצא שם מ"מ סובר הרמב"ם דפטור כיון שהזיקו שלא בכונה, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מה' נז"מ גבי נזקי שור בכונה שהרי הוא אומר לו אלו לא נכנסת לרשותו לא הגיע לך היזק ועמש"כ בפ"ג מה' נז"מ הל' ג' מדברי הש"מ דיש לדמות נזקי שור בכונה לנזקי אדם שלא בכונה, אבל דין שניהם ברשות דפטור זהו דוקא בהוזקו כמש"כ שם הרמב"ם. אבל הזיקו אינו פטור אלא בהזיק ממונו, וכמו שכתב כאן והזיק אחד מהן ממון חברו שלא בכונה פטור. ומוכח דבזה אינו פטור אלא בהזיק ממונו וכמו שבארתי שם בפ"א בטעמא איברא דאכתי קשה דגם לפי"ז השמיט הרמב"ם דין דלא הוי ידע ביה, דזה אמר ר"פ על הא דאמר רבא הזיקו בעה"ב פטור ולפי"ז דנימא דהרמב"ם מפרש לא הוי ידע ביה היינו שהזיקו שלא בכונה. הרי לא כתב זה אלא כתב מקודם דין המזיק את חברו בכונה וכו', ואפי' נכנס לרשות חברו שלא ברשות וכו' וכתב ע"ז אבל אם הוזק זה שנכנס בבעה"ב הרי הבעה"ב פטור, א"כ לא כתב פטורא אלא בהוזק ולא בהזיק. וצריך לומר דכיון שכבר כתב דין הבעה"ב בהזיקו בכונה, וכתב בטעמא שיש לו רשות להוציאו ואין לו רשות להזיקו, ובפשוטו זה בהזיקו בכונה ולא בהזיקו שלא בכונה אף דלפירש"י אינו כן סמך ע"ז דזה כבר מבואר דשלא בכונה פטור. ומה שכתב דאם הוזק הנכנס בבעה"ב פטור זה הוא אפי' אם הוי ידע ביה דהיינו שראה אותו שאפשר שיוזק בו, מ"מ אינו חייב לשמור א"ע שלא יוזק בו הנכנס, וכן נאמר על שניהם ברשות דהוזקו פטורין דהוא בכל גווני אפי' ידע שאפשר שיוזק בו שאינו מחוייב לשמור א"ע ממנו, ועל הניזק לשמור עצמו דכיון דשניהם הם ברשות כל אחד יש לו רשות לעמוד במקום שהוא עומד ועל השני להרחיק וכן בשניהם שלא ברשות ועמש"כ בפ"א מדברי הגר"א ז"ל. ונמצא דזה שכתב על הוזק בו דפטור זה כבר למד מדין שניהם ברשות. אבל דין דלא הוי ידע כבר מבואר מתוך דבריו וכנ"ל.
אכן קשה לי טובא על שיטה זו לחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו דבפשוטו הוא גמ' מפורשת דאין חילוק בהא דבעי בדף ל"ב המזיק את אשתו ופשיט ליה ממתני' דתנן שלזה רשות להלך ודחי דבמתני' תרווייהו כהדדי נינהו. ואם נחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו א"כ אין התחלת ראיה ממתני' דמיירי בנזקי ממונו. אלא דבאמת גם לפי שיטת המ"מ קשה מהך סוגיא מכיון דסובר הרמב"ם דשניהם ברשות פטורין כשהזיקו שלא בכונה, א"כ מה משני התם תרווייהו כהדדי נינהו הכא איהו קא עביד מעשה דהא סובר הרמב"ם דשניהם ברשות הזיקו זא"ז פטורים אפי' היכי דאחד עביד מעשה, ועוד יותר קשה להלכה לשיטת המ"מ דגם בהזיק גופו פטור בשניהם ברשות. א"כ אמאי חייב המזיק את אשתו ומה מהני דאיהו קא עביד הא שניהם ברשות פטור בכל גווני. והרמב"ם פסק הך דינא בפ"ד הל' י"ז.
ונראה לפימש"כ דנכנס לחנותו של נגר כיון דהוי פשיעה משו"ה חייב אף דמזיק שלא בכוונה משום דהוי פשיעה וכן צ"ל במתני' דהמבעיר בר"ה והזיק ברה"י דהוי פשיעה, והא דשניהם ברשות הוא באופן שכתב הרמב"ם שנפל מן הגג או שנתקל כשהוא מהלך דלא הוי פשיעה, וא"כ זה בא בחביתו וזה בא בקורתו הוי פשיעה ולא מהני שניהם ברשות, ולפי"ז דין שניהם ברשות ודינא דמתני' דנתן שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך הם שני ענינים, דהא דשניהם ברשות הפטור הוא רק משום אונס, דכשנכנס שלא ברשות לא מיפטר משום אונס דכניסתו הוי פשיעה וכמש"כ. ובשניהם ברשות מיפטר משום אונס, ובזה אמרינן לד' הטור בדעת הרמב"ם דלא מהני אלא בהזיק ממונו ולא בהזיק גופו, אבל הא דמתני' דזה בא בחביתו וזה בא בקורתו דהוי פשיעה ומ"מ תנן דפטור משום דלזה רשות להלך, וס"ד דגמ' דרשות בעצמו פוטר לזה סבר דאין חילוק ואפילו בהזיק גופו צ"ל פטור, ולזה משני דבאמת רשות אינו פוטר לגבי פשיעה, וטעמא דמתני' הוא משום דתרווייהו כהדדי נינהו, ולא נחשב למזיק אלא שהוזק בו ובזה מהני רשות, וכמש"כ שם בתוס' דאם לבעל הקורה לא היה רשות חייב אפילו תרווייהו כהדדי, ועכשיו מיושב מאי דחייב במזיק את אשתו אפי' לשיטת המ"מ דבמזיק גופו נמי פטור בשניהם ברשות, משום דהא דאמר איבעי ליה לעיוני חשיב פשיעה ובפשיעה לא מהני שניהם ברשות.
אולם מלשון הרמב"ם בהך דינא מבואר יותר בשיטת לחלק בין הזיק גופו להזיק ממונו, דהרמב"ם כתב חייב בנזקיה והטור בסי' תכ"א כתב חייב בד' דברים. וכתב הסמ"ע על דברי המחבר שכתב כלשון הרמב"ם דהכונה בד' דברים ולא מסתבר, ובפרט דהרמב"ם בהלכות הקודמות שם מיירי בד' דברים, ולכן נראה דהטור שכתב דחייב בד"ד סובר דכיון דאמר בגמ' איבעי ליה לעיוני חשיב פשיעה וחייב בד' דברים, והרמב"ם סובר דכיון דאמר בריש המניח דבאפלה לא אמרינן איבעי ליה לעיוני, גם כאן מה דאמר איבעי ליה לעיוני אינו משום דהוי פשיעה אלא לעולם דהוי אונס, ומ"מ חייב במזיק גופו אלא דמ"מ אמר איבעי ליה לעיוני דבלא זה היינו אם אין בידו כלל לשמור א"ע אז אפי' נימא דמזיק גופו באונס חייב, הכא ודאי מהני הך סברא דברשות דליפטר דהא נתנה לו רשות ליכנס בספק זה, ולכן ע"כ אמר איבעי ליה לעיוני היינו דהיה באפשר לו לשמור א"ע ושלא להזיק, ומ"מ לא הוי פשיעה. ולכן אינו חייב אלא בנזק ולא בד' דברים, וזהו לפי שיטת הטור בדעת הרמב"ם דבמזיק גופו חייב אפי' שניהם ברשות בלא פשיעה.
ומהך סוגיא קשה לי בהא דדף מ"ח במה דאמר שם שניהם ברשות או שלא ברשות הזיקו זא"ז חייבים הוזקו פטורין. וכ' רש"י והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זא"ז פטורין. ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישנא. והטור בסי' שע"ט כתב שנים שהיו רצים ברה"ר או שהיו מהלכים שניהם והוזקו זה בזה פטורים הזיקו זא"ז חייבין, אח"כ כתב הטור וז"ל כתב הרמ"ה ז"ל אם שניהם רצו אפי' הזיקו זא"ז פטורין והא דאמרינן הזיקו זא"ז חייבין היינו דוקא שהמזיק עשה מעשה שהוזק זה והניזק לא עשה כלום, אבל גבי שנים רצין דתרווייהו עבדי מעשה והזיקו זא"ז הוי כאילו הוזקו זה בזה ופטורין, עכ"ל, והמחבר בשו"ע השמיט דברי הרמ"ה וכתב בסי' שע"ח סעיף ד' שנים שהיו רצים ברה"ר או שהיו מהלכים והוזקו זה בזה פטורים הזיקו זא"ז חייבים. וכ' הגר"א בס"ק כ' וז"ל לפיכך כו' עבה"ג וכן כ' רש"י שם וכ"כ תוס' ל"ב א' ד"ה שנים כו' כנ"ל. אבל הטור בשם הרמ"ה כ' דכאן כיון דתרווייהו עבדי מעשה אף הזיקו כהוזקו דמי וכו' עכ"ל. ומשמע דדברי הרמ"ה במחלוקת שנויה. ותמוה לי טובא דהא מפורש זה בסוגיא דטעמא דזה בא בחביתו הוא משום דתרווייהו כהדדי נינהו.
ומה שכתב הרמ"ה והזיקו זא"ז אין כונתו לומר משום שכל אחד הזיק לחבירו דודאי אין נ"מ בזה דאפי' רק אחד הזיק לחברו פטורין דעיקר טעמא משום דתרווייהו עבדי מעשה, וכן מבואר בנמוק"י שם בדף ל"ב וכן כ' הראב"ד בש"מ דמה דאמרינן שניהם ברשות הזיקו זא"ז חייבין היינו כשאחד שוכב ואחד דורס עליו. אבל אם פגעו זה בזה דרך הליכתם פטורים שכל אחד הביא עליו הנזק. ובדברי רש"י היה אפשר לומר דאין כונתו לומר דמתני' דתנן הזיקו לאו דוקא וצ"ל הוזקו. אלא דכיון דדרך הליכתן פגעו זה בזה נקרא הוזקו, וזהו כונתו דמאי הזיקו הוזקו הוא.
עוד יותר אני תמה על ד' הגר"א שכתב וכ"כ תוס' ל"ב א' ד"ה שנים, דמשמע מדבריו שהתוס' חולקין על הרמ"ה, ובאמת התוס' כתבו להדיא כהרמ"ה וז"ל התוס'. שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זא"ז פטורין, שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו ממש במתכוין, אלא כלומר הוזקו זב"ז כדאמרינן בהפרה שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זא"ז חייבין הוזקו זה בזה פטורין. וא"כ גם התוס' מפרשים טעמא דפטור בשנים שהיו מהלכין משום דכל אחד גרם לעצמו וזה נקרא הוזקו כששניהם פגעו זה בזה, וכדאמר בדף ל"ב וכמש"כ הרמ"ה. איברא מש"כ התוס' ולא הזיקו ממש במתכוין לכאורה הוא למותר וצ"ל דכונתם דאף שפגעו זה בזה מ"מ אם המזיק מודה שהיה כונתו להזיק לא מהני מה שפגעו זה בזה וגם הניזק סייע בהנזק דלא מהני הך סברא אלא היכי דהזיקו שלא בכונה. ומה שהביאו מפ' הפרה הוא רק דמעיקר הדין הזיקו חייבין הוזקו פטורין, וטעמא דפטור היכי דפגעו זא"ז בהליכתן הוא משום דחשיב הוזקו וכמש"כ הרמ"ה.
והנה הרמב"ם בהל' ט' כתב היו שניהם רצים והוזקו זה בזה שניהם פטורים והוא כד' רש"י דהאי הזיקו הוזקו הוא. אבל א"א לומר דחולק על הרמ"ה כיון דהוא גמ' מפורשת, וע"כ דסובר דכיון דשניהם פגעו זה בזה הוא באמת הוזקו, וכמש"כ לבאר ד' רש"י, ובאמת גם בשניהם רצין משכחת לה שלא פגעו זה בזה אלא זה אחר זה. ובמתני' מיירי ודאי שפגעו זה בזה וכמש"כ הראב"ד והרמ"ה וכן מבואר בתוס' דבזאח"ז לא היו פטורין כיון דהניזק לא גרם כלום, אבל הרמב"ם לא סמך על המשמעות וביאר להדיא שהוזקו משום דבפגעו זה בזה הוי הוזקו כמש"כ הרמ"ה, ודברי הרמב"ם מבוארים אבל דברי המחבר שהשמיט דברי הרמ"ה וכן דברי הגר"א שביאר הדברים במחלוקת צ"ע: