אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה כב

הלכה יב

עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו כיצד הרי שהניח גחלת על לב עבדו של חברו ומת או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם ולא עלה ומת פטור מן התשלומין. ואם עשה כן לבהמת חברו כאילו הניח הגחלת על בגדו ונשרף שהוא חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה.
השגת הראב"ד: הניח גחלת על וכו'. א"א כפות. של חבירו וכו' א"א בפני חבירו.
שיטת הרמב"ם הוא כפירש"י ור"ח ז"ל רק דרש"י לא הזכיר דהוא במת העבד, אבל ר"ח הזכיר שמת העבד וכדברי הרמב"ם, והרשב"א כתב דרש"י פירשה בעבד שאינו כפות ולענין ניזקין ולכאורה כונתו דלא מת העבד אבל א"א לומר כן שכתב אח"כ דכן פי' ר"ח, וע"כ דכונתו דדיינינן לענין נזקין היינו לענין דמי העבד ולא לדין מיתה על המניח דזה ודאי פטור, ואנו צריכין לטעמא שהעבד ודאי יסלק הגחלת לכן פטור מתשלומין. אבל לא מיפטר משום קלב"ם דאין כאן מעשה של חיוב מיתה כלל, והראב"ד מפרש כפי' התוס' אלא שהתוס' כתבו להדיא שלא מת העבד, וכן כתב הרמב"ן על דברי בעה"מ שפי' בעבד כפות וז"ל, וכי מפני שרבו אצלו אם הרגו אדם אחר אינו נהרג עליו, והלא אם רבו הרגו הוא נהרג עליו, וכיון דבעיא דרבא בכפות ודאי פטור דקלב"ם, וא"נ בשוגג הו"ל חייבי מיתות שוגגין, ולכן כתב הרמב"ן דלפי"ז צריך לפרש בנזקין. אבל הראב"ד הא כתב השגתו על דברי הרמב"ם שכתב שמת העבד. וכן בפירושיו הובא בש"מ כתב להדיא דהבעיא בין לענין מיתה בין לענין נזקין, וכי פשיט דעבדו כגופו פטור גם ממיתה, וסברתו באמת אינה מובנה וצריכה ביאור.
והנה היה אפשר לומר דאף דלא נוכל לומר דכשמניח גחלת על לב העבד בפני האדון דמי למניח גחלת על לבו לענין זה דנימא דאינו מעשה רציחה כלל. מ"מ לענין זה נוכל לומר דעבדו כגופו דבודאי יסלק. ולא דמי לבהמה שיניח לשרוף ויתבע ההיזק. ולכן לא נקרא זה רוצח בכונת רציחה. ואפי' אם התרו בו וקבל התראה דכיון שהיה עומד שהאדון יסיר הגחלת לא הוי בהנחת הגחלת מחשבת רציחה, אלא דאכתי צריך ביאור דכיון דהראב"ד קבע דבריו על דברי הרמב"ם והרמב"ם כתב פטור מתשלומין ומוכח דגם לענין פטור מתשלומין צריך לסברא דהעבד יסלק. ולדעת הראב"ד דכל הפטור של המניח ממיתה הוא משום חסרון כונה, א"כ פטור משום קלב"ם. ולשיטת הרמב"ם בעצמו אפשר דהוי כמו אינו מתכוין דסובר בהלכה ו' דליכא קלב"ם אף דכאן היה בתחלה כונה להניח. אבל הראב"ד הא חולק שם על הרמב"ם בזה. ועוד קשה דמניח גחלת על לבו משמע דלא הוי מעשה רציחה כלל וכמש"כ. וא"כ אינו מיושב הלשון עבדו כגופו דמשמע דהוא חד דינא עם הניח גחלת על לבו.
ונראה דדין מניח גחלת על לב עבדו בפני האדון דפטור אינו משום פטורא דאינו מתכוין. אלא דכיון דלא היה עומד שיניח האדון הגחלת. הוי בזה חסרון אומדנא דבי דינא. וכמו שכתבתי בפי"ב הל' י"ט לענין שור פקח ביום שנפל לבור. וכמו שהוכחתי מדברי הרמב"ם שכתב בזה ובבור פחות מי' לענין מיתה לשון אחד שהוא כמו אונס. ולשון זה כתב בפ"א הל' י"ח לענין חסרון אומדנא שהוא כמו אונס. משום דא"א לומר אונס גמור כדאמר בהכונס בנותן דינר זהב לאשה ואמר לה של כסף הוא הזיקתו משלמת של זהב דמאי הוי לך גביה דאזקתיה וה"נ אם הכהו באבן שאין בו כדי להמית ומת מי הרשהו שיכה בזה ויטעון טענת אונס. אלא דמ"מ חידשה תורה מקרא דבאבן או באגרוף דבעינן מסור לעדה ולעדים דלא דמי לנותן דינר זהב לאשה דהתם הטעות רק במקח. אבל הכא כיון שמצד המעשה לא היה עומד שימות אף שמת עכשיו מזה הוי כמו אונס. וגם בשור פקח ביום שלא היה עומד שיפול הוי כמו אונס. ולכן גם בנתן גחלת על לב עבדו הוי כמו אונס. ולא ילפינן בזה מתנא דבי חזקיה.
ולפי"ז צ"ל דסובר הראב"ד דגם במניח גחלת על לבו דפטור אין הטעם דאין כאן מעשה רציחה כלל דבאמת גם אם בקש הנהרג מאת ההורג שיהרגהו ודאי חייב מיתה וכמו בשאול המלך עמש"כ הרמב"ם סוף פי"ח מה' סנהדרין וא"כ לא שייך לפטור להמניח משום דהנהרג פשע. וע"כ דפטורא הוא דכיון דהיה בודאי שיסלק הגחלת לא היה עומד בשעת ההנחה שימות מזה. ולכן אף דבסוף מת מזה פטור. משום דבעינן אומד שהיה ראוי להמית ומיושב מה דאמר עבדו כגופו.
ומה דלא ניחא לתוס' והראב"ד בפי' רש"י והרמב"ם נראה משום דלשון עבדו כגופו משמע דהוא קאי על האדון. וכמו שאם הניח גחלת על לב האדון פטור כמו על לב עבדו ומוכח דטעמא משום דהאדון יסיר. ורש"י והרמב"ם סוברים כסברת התוס' והרמב"ן דלא מיפטר ממיתה בשביל זה שהאדון יסיר. ולכן לא פירשו דמיירי בכפות דלא ניחא להו לפרושי לענין נזקין דלא משמע כן. דהא אמר מקודם על לבו ולשרף. ואח"כ בעי על לב עבדו מאי ומוכח דהוא בחדא גוונא שמת העבד. לכן פירשו דמיירי באינו כפות:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה