אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה יב

הלכה יא

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או צערו או שנגחו שור וכיוצא באלו, אם ארעו זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו.
השגת הראב"ד: מי שחציו עבד וכו'. א"א זה הדין כמשנה ראשונה, אבל למשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים אלא או הכל לעצמו או הכל לרבו דהני [צ"ל והני] ממונא נינהו ולא קנסא או כותבין [צ"ל וכותבין] הרשאה וגובין את הכל כמו שביארנו, עכ"ל.
במה שהשיג הראב"ד דלמשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים הנה בתוס' כתבו דנ"מ בשל יתומים קטנים. ובדברי הרמב"ם קשה לתרץ כן כיון שסתם, אכן כבר נתבאר בהל' י"א דהרמב"ם בהל' ק"פ אינו מפרש דלמשנה אחרונה הוי מעוכב ג"ש ובהל' נז"מ בארתי משום דלא מיירי לאחר שכפו אותו ב"ד לשחררו דבסתמא אם כפו אותו לשחרר היה ודאי משחרר ולא מיירי בלא ציית דינא. אך במה שכתבתי שם דמשכחת בשל קטנים כמש"כ בתוס' כאן אבל שם בהא דק"פ א"א לומר כן. דהא כתב הרר"א בנו של הרמב"ם הביאו הכ"מ שם דהרמב"ם מפרש להיפוך דלמשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה שיאכל משל עצמו ולמשנה אחרונה דלא ישאר חצי עבד אין עושין לו תקנה ואמרינן להאדון מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה. וא"כ ע"כ דמיירי באדון שיכול לשחרר. ע"כ צריך לומר כמש"כ שם אח"כ דדין כופין את רבו אינו אלא משהגיע לזמן חיוב פ"ו וזהו מבן י"ח וק"פ חייב מבן י"ג. אך בכאן לא צריך לאוקימתות דכ"ז שלא כפו אותו ב"ד לשחררו לא הוי מעוכב ג"ש. וכמש"כ למעלה ביוצא בשן ועין לפני גמ"ד. ואף דשם הוא קנס אבל גם כאן אינו דין בעצם אלא דב"ד כופין אותו מדין הפקר ב"ד משום לשבת יצרה. אבל אין לו דין מעוכב ג"ש קודם שכפו אותו.
והנה הלח"מ הקשה במה דכתב הרמב"ם נגחו שור דהא בגמ' מוקמינן לה כאביי דסבר הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור משלם שבת גדולה ושבת קטנה או דלא מיירי בנגחו שור. אלא בהכהו אדם דחייב גם על שבת. אבל בנגחו שור א"א כיון דשור אינו משלם אלא נזק ובנזק כליא קרנא וליכא חלוקת ימים, וא"כ הרמב"ם דפסק בפ"א כרבא דאינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום איך כתב נגחו שור, ותי' הלח"מ עפ"י דרכו דהרמב"ם סובר דגם בנזק דלא אפחתיה מכספיה נמי חייב. וא"כ משכחת לה בנזק דלא אפחתיה מכספיה. דלא כליא קרנא ותירוצו קשה דאמאי לא משני כן הגמ' ומשני שנויי דחיקי או דלא מיירי בנגחו שור אלא בהכהו אדם, או דאתא דלא כרבא ועוד דבפ"ב כתבתי דליכא נזק דלא אפחתיה מכספיה דהא שומת נזק הוא כמה הפחיתו מדמיו.
עוד קשה על תי' הלח"מ דלפי דבריו דמשכחת לה נזק דלא אפחתיה מכספיה ולא כליא קרנא א"כ משכחת לה הך דינא דחלוקת ימים גם בהכהו אדם ובנזק. וא"כ למה כתב הרמב"ם שביישו אדם או צערו או שנגחו שור. ומוכח דבאדם לא משכחת לה בנזק, ומזה נסתר מה שראיתי לתרץ דהרמב"ם סובר דלמשנה אחרונה כיון דעומד לשחרור לא מיקרי כליא קרנא דא"כ באדם נמי משכחת נזק.
והנה קושיית הלח"מ הקשה הרב רבינו אפרים על הרי"ף הובא בש"מ במה דפסק כרבא דהא סתמא דגמ' דנגחו שור הוא דלא כרבא. אך על הרי"ף ל"ק כיון דשינוייא קמא מוקים כשהכהו אדם, אכן ראיתי שהתוס' רי"ד שם כתב ג"כ דכמו דמעשה ידיו נחלק לימים ה"נ נגחו שור. ולא הזכיר דהוא רק לאביי. ונראה דהרמב"ם וכן התוס' רי"ד מפרשים ד' הגמ' דלא כפירש"י דמפרש דמה דאמר אבע"א כשהכהו אדם היינו דמגיה להמימרא דנגחו שור וצ"ל הכהו אדם. אלא דהפי' הוא דמה דפליג רבא על אביי וסובר דאינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום זהו רק בשהכהו אדם, אבל נגחו שור מודה רבא דאיכא נזק דשבת גדולה, וטעמא דמילתא דמה דפליג רבא על אביי אינו לומר דלא הוי גדר נזק כלל דבאמת ודאי חשיב נזק מה שהופחת גופו למכירה אפי' אם סופו לחזור. דמה נ"מ בשביל מה הופחת כיון דעכ"פ חבל בגופו ועשה אותו לאינו מוכשר למלאכה על משך זמן ובשביל זה הופחת מדמיו, אלא דצריך לבאר דא"כ יתבטל גדר שבת אם לא בהדקיה באנדרונא דלא חבל בגופו. אבל כשחבל בגופו למה ישומו שבת ישומו הכל בנזק וגם לאביי למה מחלקים בין שבת גדולה לשבת קטנה. וע"כ צ"ל דכיון דשבת הוא דין מיוחד דאף שבשביל חולי של זמן קטן לא יפחית הלוקח מדמיו מ"מ צריך לשלם להנחבל ההיזק של ביטול מלאכה. ולכן אפי' אם יהיה איזה פחת מדמיו שמין הפחת של ביטול מלאכה שהשומא יותר גדולה. ודין נזק שקטע ידו אין אנו יכולין לומר שנשום ההיזק של כל יום ויום כל ימי חייו דזה א"א דמי יודע כמה יחיה ולכן צריך לשום דין נזק בכללו כמה הופחת מדמיו.
ולכן זהו המחלוקת בין אביי ורבא בהכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור דאביי סבר כיון דזהו היזק לזמן מסויים שאינו ראוי לעבוד בידו שמין זה בתורת נזק. ורק בימי חליו שאינו יכול להיות אפי' שומר קישואין דזה לא נכנס בכלל הנזק של פחת דמיו עבור זה משלם שבת. ורבא סבר דכיון דהוא לזמן מסויים שאנו יכולין לשלם לו שבת בעד כל הפחת אין שמין נזק שתהיה השומא פחותה. אבל כל זה הוא באדם שאנו יכולין לחשוב בשבת גם השבת גדולה, אבל בשור כיון דליכא שבת גם רבא מודה דכיון דעכ"פ הופחת מדמיו אף שסופו לחזור הוי נזק.
והנה עלינו לבאר דברי הרמב"ם שכתב שביישו אדם או צערו או שנגחו שור. וקשה דלמה דייק לכתוב ביישו או צערו ולא נקט שבת. ועוד דכיון דנפרש דנגחו שור דמיירי דלא כליא קרנא כדאמר בגמ' מהא דהמית מי שחציו עבד וכתב זה הרמב"ם בפ' י"א מה' נז"מ. א"כ היה יכול לכתוב גם הכהו אדם. ונראה דשבת ודאי אינו כן דהא כתב הרמב"ם ארעו זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו וזהו רק בצער ובושת דהוא סכום כולל ואמרינן דגם לענין זה איכא חלוקת ימים, אבל שבת שהוא משלם בעד בטול מלאכה בזה לא תליא מתי היה החבלה ובשביל כל יום משלם למי שמעשה ידיו שלו, ולכן אינו יכול לכתוב הכהו אדם בסתם דאפי' באופן דלא כליא קרנא גם השבת אינו שייך למי שאירע זה ביום שלו, ואף דלפי"ז קשה בהא דאמר בגמ' הניחא לאביי וכו' אלא לרבא דאמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום האי שור הוא ושור אינו משלם אלא נזק דמשמע דאם היה משלם שבת הוי ניחא, אלא דאז היינו מפרשים יום של רבו לרבו וכו' היינו דשבת של כל יום שייך למי שהיום שלו, ואף דזהו מילתא דפשיטא אבל עדיפא מיניה פריך דשור אינו משלם שבת, אבל לפי האמת א"א כלל לומר דמיירי בהכהו אדם ובדין שבת, דכיון דמפרשינן דהכונה דבאיזה יום שהיה ההיזק לו שייך התשלומין א"כ א"א לאוקמי בשבת וכמש"כ.
ולפי"מ שביאר הרמב"ם א"א לפרש דמה דאמר הגמ' בשהכהו אדם היינו על המימרא דנגחו שור דבזה לא הוי יום של רבו לרבו לרבא דאמר אינו משלם אלא שבת, וע"כ בנגחו שור דמשלם נזק, ומה שלא ביאר הרמב"ם להדיא שסופו לחזור משום דזה מוכח מדין המית מי שחציו עבד שכתב בפ' י"א מה' נז"מ וכמש"כ:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה