אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה יא
כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהן לעצמו שעדיין לא גמר שחרורו ולא האדון יכול להוציא מהן שהרי לא נשאר לו בו קנין לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו, ואם תפש אין מוציאין מידו.
השגת הראב"ד: נשאר בו קנין וכו'. א"א ויש מי שסבור כותבין הרשאה וגובין עכ"ל.
בפי"א מה' נז"מ בארתי דמדברי הרמב"ם שכתב שהרי לא נשאר לו בו קנין מוכח דסובר הרמב"ם דמה דיש בהאבעיא דמעוכב גט שחרור שני צדדי הספק בחבלת העבד, אם שייך להאדון ואם שייך להעבד דלפי"מ דמבואר בפסחים דף פ"ח דחצי עבד וחב"ח למשנה אחרונה אוכל משל עצמו וכן בחגיגה דף ב' דחייב בראיה א"כ מוכח דכיון דחייב לשחררו לא הוי אדון דהא גבי ראיה ממעטין מקרא דאל פני האדון מי שאין לו אלא אדון א' וכן גבי פסח אם יש לו קצת בעלות עליו אינו יכול לאכול משל עצמו. ולפי"מ דפסק הרמב"ם בפ"ב מה' ק"פ דאינו אוכל משל עצמו. והביא שם הכ"מ מה שכתב הרר"א בנו של הרמב"ם דהוא מפרש להיפוך דלמשנה ראשונה עשו תקנה שיאכל ובארתי דטעם התקנה שהוציאו חכמים את העבד לענין זה מרשות האדון ומוכח דהיכי דהוציאו חכמים מרשותו לא מיקרי אדון וא"כ כ"ש במעוכב ג"ש דמדאורייתא כבר אין לו רשות עליו. ועכ"פ לשני הפירושים מוכח דמעוכב ג"ש אינו אדון ונפשט צד ספק א' דהאדון בודאי אינו אדון ונשאר רק ספק השני אם יש להעבד דמי חבלתו שעדיין לא גמר שחרורו. וזהו שכתב הרמב"ם בתורת ודאי שהרי לא נשאר לו בו קנין. ולכן לא שייך שיכתבו הרשאה. ובזה בארתי מה שהקשה המ"מ בפי"א מה' נז"מ במש"כ הרמב"ם דכל המעוכב ג"ש אין לו קנס. דאמאי לא כתב דאם תפש אין מוציאין מידו. דהרמב"ם כתב להדיא שלא בתורת ספק שכתב הואיל ואין לו אדון.
ובזה מבואר גם כאן שכתב הרמב"ם הא דואם תפס אין מוציאין מידו על יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו. וממילא מבואר דה"נ גבי מעוכב ג"ש אם תפס העבד אין מוציאין מידו. דהא כתב הרמב"ם לפיכך והכל דין אחד, אבל על האדון לא כתב דאם תפס אין מוציאין מידו והוא כמו שכתבנו דצד זה דאדון נפשט בתורת ודאי דאין לו דין אדון ואין לו לא קנס ולא חבלה.
ובמה שכתב הרמב"ם דהמפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו, ואם תפש אין מוציאין מידו. ובהל' עבדים פ"ה הל' י"ד כתב המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו. והשיג עליו שם הראב"ד ממש"כ כאן שאינו משלם לו דמי עינו אח"כ תפס. והכ"מ כתב שם דכונת הרמב"ם שם הוא ג"כ אם תפס. והלח"מ הביא כאן דבריו וכתב דלפי"ז מש"כ הרמב"ם פי"א מה' נז"מ דמי שחציו עבד וחב"ח נותן חצי קנס מיירי ג"כ אם תפס. ובודאי א"א לומר כן דמה דכתב הרמב"ם בסתם דחייב. כונתו אם תפס. ומ"ש בהל' נז"מ כבר בארתי שם דהרמב"ם אינו סובר דלמשנה אחרונה הוי מעוכב ג"ש קודם שכפו אותו ב"ד ויתבאר בהל' י"ב.
אך מה שכתב בה' עבדים דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו המחוור הוא כמש"כ שם המגדול עוז לחלק בין בב"א או לפני גמ"ד ובין כשסימא עינו לאחר שגמרו דינו לשחררו. וכתב כן הב"ח בסי' רס"ז וכתב בטעמא דגלי קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו, ואדמו"ר גאון ישראל זצ"ל ביאר הדברים דבב"א שהוא אכתי עבד הוא דין קנס מיוחד דגלי קרא שישחררו ושיתן לו דמי עינו. אבל לאחר גמ"ד דכבר אינו עבדו המיוחד לו וליתיה בדין יציאת ראשי איברים. וגם אינו ב"ח גמור מספקא לגמ' דשמא אין לו דין לשלם לו חבלתו. אכן הב"ח עמד בזה דבגמ' כי בעי למיפשט מהך ברייתא דהכה את שינו וסימא את עינו דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו קאמר דילמא כמ"ד א"צ ג"ש, וקשה למה לא משני דמיירי בב"א, וכתב דבעי למדחי אפי' אי מיירי בכל גווני. והט"ז דחה דברי הב"ח מטעם זה וכתב דאמאי לא משני בגמ' כן דלשון הגמ' הוא כמו לשון הרמב"ם ובנקה"כ כ' ע"ז דאין זו השגה דהא הב"ח גופיה הרגיש בזה ומתרץ זה. וכוונת הט"ז בודאי דלא ניחא ליה בתי' הב"ח דלמה לגמ' לדחוקי ולאוקמי הברייתא דלא כהלכה דקיי"ל צריך ג"ש דהא פשטא דלישנא דהכה את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו לא משמע כלל דכבר היה גמ"ד קודם שסימא את עינו, ולכאורה דברי הט"ז נכונים דמוכח בגמ' דלא כחילוק זה.
אכן נראה דבאמת חילוק זה מוכרח דבמכות דף ה' אמר רבא דאם באו עדים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר, ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בערב שבת גנב וטבח ומכר משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר חיובא הוא. ומוכח דקודם גמ"ד אין עליו דין חיוב כלל. וא"כ איך אפשר דהכה את שינו וסימא את עינו יש לו כבר דין מעוכב ג"ש. ויהיה ספק דיתחייב האדון על חבלתו ואין לומר דעכ"פ יהיה כמו נתייאשתי מפלוני עבדי דאינו יכול להשתעבד בו שהעבד קוראו לב"ד שישחררו דאכתי הא אפשר בלילה או בזמן שאין מושב ב"ד דבודאי יש לו רשות להשתעבד בו קודם גמ"ד.
והנה בב"ק דף ע"ד איתא מתקיף לה ר' זירא אימא סימא את עינו ניפוק בעינו הפיל את שינו ניפוק בשינו סימא את עינו והפיל את שינו ניפוק בעינו ושינו, אמר אביי עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו, וקשה דאיך פריך ר' זירא בפשיטות דהא דין מעוכב ג"ש נשאר בספק אם חייב האדון על חבלתו, וא"כ איך ס"ד דנימא סימא את עינו והפיל את שינו ניפוק בעינו ושינו. דהא כיון דכבר יוצא לחירות בשביל עינו לחוד למה לא יתחייב בעד חבלת שינו, וגם אביי דדריש מקרא דתחת עינו יקשה דלצד זה דמעוכב ג"ש חייבים לשלם לו על חבלתו למה לן קרא, וע"כ דהוא מהך טעמא דזה פשיטא לר"ז דכ"ז שלא נגמר דינו אין לו דין מעוכב ג"ש והוא לגמרי עבד, ולכן שפיר פריך דמנלן דלבד השחרור צריך לשלם לו גם בעד עינו, וע"ז משני אביי דאיכא קרא דתחת עינו.
ולפי"ז אנו מוכרחים לומר במה דבעי הגמ' למיפשט על דין מעוכב ג"ש מהברייתא דהכה את שינו וסימא את עינו אחת מב' אלה או דהוי סבר כר' זירא דהיכי דהוא בב"א ודאי אינו משלם לו דמי עינו. ולכן ע"כ מיירי הברייתא בזאח"ז וכבר נגמר דינו. או דלא הוי סבר כרבא דאמר דקודם שנגמר דינו אכתי גברא לאו בר חיובא, ולכן חשוב מעוכב ג"ש גם קודם גמ"ד. וא"כ אין חילוק בין בב"א בין בזאח"ז דבב"א ממש בצמצום הוא דוחק. אבל להלכה דקיי"ל כרבא וקיי"ל כאביי דאיכא קרא דתחת עינו ולא תחת עינו ושינו ע"כ הוא דין מיוחד דהא אפי' למ"ד מעוכב ג"ש חייב לשלם לו חבלתו אינו מיושב כיון דאינו מעוכב ג"ש כלל. ולכן באמת מיושב הברייתא גם למ"ד צריך ג"ש דודאי פשיטא דברייתא לא מיירי בנגמר דינו קודם וכנ"ל: