אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ה
הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע"פ שהיה שוגג ה"ז פטור מן התשלומין ואינו משלם כלום שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד וכו' לפוטרו מן התשלומין, בד"א שנתכוין לאשה אבל אם נתכוין לחבירו ונגף את האשה אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כונה ה"ז כדבר שאין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות.
השגת הראב"ד דמי ולדות וכו'. א"א לא מיחוורא הא מילתא דכר"ש אזלא דאמר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה. ואיהו גופיה פסק כחזקיה דאמר לא חילקו [בו] בין שוגג למזיד ובין מתכוין לשאינו מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון.
הראב"ד השיג בכאן שתי השגות א' במה דפסק דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור דזהו כר"ש. והראב"ד סובר דהלכה כרבנן וכבר השיג זה עליו בפ"ד מה' רוצח ויבואר שם בעז"ה וב' במה דפסק דחייב דמי ולדות השיג דהא פסק כחזקיה גבי שוגג וממילא דה"נ גבי אינו מתכוין. וכונת הראב"ד דאפי' לא נתכוין כלל או נתכוין לבהמה מ"מ פטור מממון מדתנא דבי חזקיה. והמ"מ כתב דהרמב"ם פוסק כחזקיה בשוגג ולא באינו מתכוין כיון דרב אדא בר אהבה ומתניתא דר' חגי מדרומא סברי הכי, ואין האחד תלוי בחברו. וכתב המ"מ וכרבי דאמר הכי בפרק הנשרפין. ובזה כבר השיגו הלח"מ דהא רבי סבר דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ממון בעד דמי הנהרג דדריש ונתת נפש תחת נפש ממון. והרמב"ם פסק כאן רק דמשלם דמי ולדות, ובפ"ד מה' רוצח כתב המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין, אכן בעיקר דבריו של המ"מ דהרמב"ם פסק כחזקיה בחדא. קשה דהא חזקיה מפיק מהיקשא דמכה אדם ומכה בהמה דמה מכה בהמה לא חלקת וכו'. וא"כ איך אפשר לחלק בין שוגג לאינו מתכוין הא אין היקש לחצאין.
והנה הרמב"ם לא הזכיר כאן דרשא דחזקיה ולמד לפטור שוגג מגופא דקרא דסובר דלא יהיה אסון הוא אסון ממש לא דין אסור ולא חלק הכתוב בין שוגג למזיד. א"כ היה אפשר לומר דלא פסק כתנא דבי חזקיה וטעמא משום דראב"א ומתניתא דר' חגי לא סברי כותיה באינו מתכוין, רק דקשה דברי הרמב"ם בהל' נערה פ"א הל' י"ג שכתב שם דרשא דתנא דבי חזקיה וגם כתב דפטור אפי' באינו מתכוין, וז"ל היתה מחייבי מיתות ב"ד כגון בתו ואשת בנו וכיוצא בהן בין התרו בו בין לא התרו בו פטור מן הקנס שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם היה שם אסון אין שם עונש, ואע"פ שהריגת האשה בשגגה שהרי לא נתכוונו לה שנאמר כי ינצו אנשים ונגפו אשה הא למדת שלא חלק הכתוב בין שוגג למזיד לפוטרו מן התשלומין והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה נפש בהמה לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד לחייבו בתשלומין אף מכה נפש אדם לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד לפוטרו מן התשלומין, והנה הביא דרשא דתנא דבי חזקיה ולא הזכיר אלא שוגג ולא אינו מתכוין, אבל בילפותא מקרא דוכי ינצו אנשים אף דלמד זה רק לענין דין שוגג, אבל כתב להדיא שהרי לא נתכוונו לה שנאמר כי ינצו אנשים ונגפו, וא"כ סובר בפי' דקרא מיירי בנתכוונו זה לזה ונגפו את האשה ובזה אמרה תורה דאם יהיה אסון לא יענש, ולולי דברי הרמב"ם כאן היינו אומרים דהרמב"ם הכניס שם גם אינו מתכוין בגדר שוגג והעיקר דאינו מחוייב מיתה, אבל הוא סותר לדבריו בכאן דמחייב אינו מתכוין.
ונראה דאין כונת הרמב"ם שם לומר דקרא דוכי ינצו אנשים ונגפו אשה היינו דנתכוונו זה לזה והכו האשה בלא כונה כלל אלא דלא היה כונת המכה להרוג האשה דאם היתה כונתו להרוג האשה א"כ הא דוכי ינצו אנשים מיותר לגמרי וע"כ דקרא אתי לומר דאף דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר, זהו האנשים הנצים, אבל לא היה כונתם להרוג האשה אלא שנגפו אותה כשנתערבה במריבה שלהם, וע"ז כתוב דדוקא אם לא יהיה אסון יענשו ומוכח דבשוגג נמי פטור היכי שיש אסון, ולכן מוכיח הרמב"ם מהך קרא רק על שוגג ולא על אינו מתכוין משום דפסק כרב אדא בר אהבה, וטעמא דראב"א דפשיטא ליה דבכונה תליא מילתא ולא מיפטרי מדמי ולדות אלא כי נתכוונו לאשה עצמה, נראה משום דלשון ונגפו משמע ליה בכונה, וכדאמרינן בריש ב"ק על קרא דכי יגוף דזו היא נגיפה זו היא נגיחה, וקרא מוכח, דבכונה מיירי דהא כתוב ואם שור נגח הוא ועל שלא בכונה לא מהני העדאה של נגיחה בכונה, וכמש"כ בתוס' בדף מ"ח ע"ב ולכן סובר דונגפו הוא נמי בכונה אלא דלא היה על האשה כונת מיתה וכנ"ל.
אלא דאכתי קשה מה שהקשינו דכיון דבה' נערה כתב דרשא דחזקיה א"כ איך אפשר לדרוש היקשא דמכה אדם ומכה בהמה לחצאין. ונראה דלפי"מ דפסק הרמב"ם בפ"ו הל' ג' דאם היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חברו שלא בכונה פטור א"כ לא נוכל לדרוש מכה אדם ומכה בהמה. דמה מכה בהמה לא חלקת בין מתכוין לשאינו מתכוין דהא בקרא דמכה בהמה לא כתיב דוקא ברשות הניזק שחייב בו גם אינו מתכוין. ומה דדרשינן לא חלקת בין שוגג למזיד היינו משום דאפי' בשניהם ברשות מ"מ לא צריך מזיד גמור ואם הכה את הבהמה אפי' לא נתכוין להרגה והרגה ודאי חייב ודוקא באינו מתכוין פטור. ואף דמוכח מדברי הרמב"ם בפ"ו הל' ח' דגם אם הזיק בפשיעה גמורה חייב בשניהם ברשות וחשיב כמו בכונה. מ"מ לגבי מכה אדם בעינן דוקא בכונה משום דמסתבר דפשיעה אינו מועיל שתהיה מעשה שיש בה מיתת ב"ד ולא מהני אלא לענין חיוב ממון. ולא שייך זה אין היקש למחצה דכיון דלא נוכל ללמוד על אינו מתכוין אמרינן דבעינן כונת מעשה וכדכתיב ונגפו. אבל פשיעה לא שייך שיהיה גדר מעשה חיוב מיתה.
וטעמא דתנא דבי חזקיה אפשר דלא סבר דשניהם ברשות אינו חייב אלא בכונה. ולכן יליף ממכה בהמה אפי' על אינו מתכוין ויש לומר דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן בפ' שור שנגח אה"פ במתני' דהקדר. ועיין במה שהארכתי בהל' נזקי ממון פ"ג הל' י"ג ולר' זירא לרבנן שניהם חייבים ולרבי שניהם פטורים. ולשיטת הרמב"ם אפי' בנגיחת שור נמי פטורים. ובארתי שם דלרבי אין חילוק אליבא דרבא מאליבא דר' זירא וטעמא משום דשניהם ברשות פטורים אליבא דר' זירא דטעמא דרבנן אינו משום דהוי כאלו קבל בעל החצר שמירת השור דבין בעל החצר בין המכניס חייבים. משום דלרבנן לית להו דשניהם ברשות פטורים. וממילא אדם שלא בכונה לא גרע משור בכונה וכמו שבארתי שם, ולפי"ז תנא דבי חזקיה סבר כרבנן ושפיר יליף מכה אדם ממכה בהמה גם לענין שלא בכונה. וראב"א סבר כרבי ולכן לא יליף מכה אדם ממכה בהמה אלא לענין שוגג ולא לענין אינו מתכוין. והרמב"ם להלכה דפסק כראב"א אף דלפי"ז יצטרך לפרש כר"ז ולא כרבא אבל לא קשה כיון דלהלכה אליבא דרבי אין נ"מ כמו שנתבאר שם. ויותר מבואר דרבא לא סבר הכא כראב"א והרמב"ם פסק להלכה כראב"א: