אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ב
וכיצד משערין דמי ולדות שמין האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל, אם מת הבעל נותנין ליורשים, ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה.
השגת הראב"ד: [דמי] ולדות לאשה. א"א אין דבר זה מחוור מן הגמ' וההל' דאפי' (לרבה) [לרבא] דאמר כשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא (ליה) [לה] איהי בגוייהו ה"מ אשת הגר דאין לו יורשים דקיימא וקדמא איהי וזכיא בגווייהו. אבל אשת ישראל שיש [לו] יורשים לעולם הם ליורשיו עכ"ל.
הכ"מ כתב דהרמב"ם סובר דלר"ח דסבר דהאשה לא זכתה ה"ה דיורשין לא זכו. וא"כ ברייתא דאין הבעל נותן ליורשיו הוי דלא כר"ח, והקשה הלח"מ דא"כ איך אמר בגמ' אברייתא דבת ישראל שנשאת לגר לר"ח מי לימא תנאי היא דא"כ אמאי תני שנשאת לגר דהא לר"ח אפי' נשאת לישראל פטור ונשאר הלח"מ בקושיא וקושיית הלח"מ כבר מבואר בתוס' שהוכיחו כן דביורשים לא פליג רב חסדא מדפריך לרבה מברייתא דהכה את האשה ומוקי לה בשחבל בחיי הגר. אבל לר"ח משמע דניחא לאחר מיתת הגר ודוקא גר אבל כשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשים. והלח"מ הוסיף רק דבברייתא דבת ישראל שנשאת לגר קתני להדיא לאחר מיתת הגר.
אכן זה לא הוי קשה אלא על הוכחת הכ"מ אבל לא על עיקר שיטתו של הרמב"ם דהיה אפשר לומר דלרב חסדא דסבר דהאשה לא זכתה בולדות לאחר מיתת הבעל לכן זוכים היורשים, אבל לרבה דסבר דלאחר מיתת הבעל יש לאשה זכות בולדות. וא"כ האשה שייכא בזכות הולדות, אלא דכ"ז שהבעל חי זיכתה לו תורה בולדות. וא"כ היורשים אינם יורשים זכות האשה. אלא דקשה טובא דהא ע"כ לרבה נמי מוכח דהולדות שייכים להיורשים דהא אמר בגמ' ואבע"א תני זכתה והיינו דלעולם מיירי שחבל בה לאחר מיתת הגר. וא"כ הא קתני להדיא ברישא אין הבעל נותן ליורשיו. והתימה על הלח"מ שכתב על דברי הכ"מ וז"ל ואע"ג דלרבה נמי איירי כשחבל אחר מיתת הבעל הוי ברייתא תיובתיה מ"מ הא קאמר תני זכתה ובהכי ניחא: ודבריו תמוהים דהא לא אמר תני זכתה אלא בהא דתניא היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. אבל רישא דתני אין הבעל נותן ליורשיו אינו מגיה ובפרט לדברי התוס' שכתבו דאינו מגיה הברייתא אלא זכה מי שיש לו זכות. ובכונת התוס' כתבו בש"מ משום דלא מיירי דוקא לאחר מיתת הגר ובחיי הגר נמי מיירי וא"כ מפורש לשינויא בתרא דלאחר מיתת הגר נמי זכו היורשים.
אלא דבאמת מוכח מדברי התוס' שכתבו אבל לרב חסדא משמע דניחא לאחר מיתת הגר ודוקא גר אבל כשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשים, ולמה הוצרכו לכתוב ודוקא גר וכו' דהא קתני בהדיא אין הבעל נותן ליורשיו ומשמע מדברי התוס' דאפי' אי נימא דסיפא דהיתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה מיירי לאחר מיתת הגר מ"מ אפשר דרישא דאין הבעל נותן ליורשיו מיירי כשחבל בחיי הבעל אף דלפי"מ דכתבו אח"כ במה דס"ד בגמ' להקשות מברייתא משום דקתני דומיא דנזק וצער א"כ גם ברישא לא ניחא, אבל עכ"פ מדברי התוס' אלו מוכח דאף דסיפא מיירי לאחר מיתת הגר מ"מ אפשר דרישא מיירי בחיי הבעל.
ובאמת תירוץ התוס' דמשו"ה ס"ד להקשות מברייתא משום דקתני נותן נזק וצער לאשה אינו מיושב דאינו מענינא דמה דנותן לאשה גם בחיי הבעל ודאי אין נ"מ בין חבל בחיי הגר ובין חבל לאחר מיתת הגר, ונראה דיש לומר באופן אחר דלשון זכה שייך על שני ענינים או דזכה באיזה זכות והשיג כסף או שוה כסף, או דזכה בדין כמו פלוני אתה זכאי, ולכן במתני' דתנן פטור שפיר שייך לאוקמי כשחבל בה בחיי הגר דאף דמקודם נתחייב אבל כשמת הגר נפטר, אבל בברייתא דקתני זכה ובאמת לא זכה בשום דבר רק שנפטר וע"כ דהפי' שזכה בדין, וזה לא שייך אלא כשחבל אחר מיתת הגר. אבל כשחבל בחיי הגר הא נתחייב בדין ורק כשמת הגר נפטר, דאין לומר דמיירי כשבאו לדין אחר מיתת הגר דמאי פסקא דהא אין נ"מ ולמה תני באופן זה ולכן ס"ד דברייתא ודאי מיירי כשחבל אחר מיתת הגר ואשמעינן דלא זכתה האשה, ומ"מ מתרץ לו דברייתא נמי מצי מיירי כשחבל בחיי הגר ואינו מדייק בלשון זכה, ומשום זה משני ואבע"א תני זכתה, שיהי' שפיר לשון זכה, אבל כ"ז בסיפא אבל רישא שפיר כשחבל בחיי הגר כדמוכח מד' התוס', וא"כ לא קשה על שיטת הרמב"ם מרישא דברייתא לפי"מ דמשני ואבע"א תני זכתה, אכן דברי הכ"מ תמוהים כיון דעיקר בא להוכיח דלא כר"ח מרישא דאין הבעל נותן ליורשיו, וא"כ ודאי דקשה על שיטת הרמב"ם וכמש"כ. אבל בלא דברי הכ"מ מיושב כנ"ל.
והנראה עוד לומר בדעת הרמב"ם דהנה בסברא היה צריך לומר דהך דינא דרבה ורב חסדא תליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דלרשב"ג דסבר דמשערין דמי ולדות בעצם הולדות שייך שפיר מה דאמר רב חסדא אטו ולדות צררי נינהו, אבל לרבנן דסברי דמשערין באשה כמה היתה יפה וכמה היא יפה א"כ שפיר שייכא האשה בדמי הולדות דהא בה משערינן והיא הוזלה, אכן בזה נוכל לומר דאפי' לרבנן כיון שהוזלה רק בשביל הולדות אין לה בהיזיק זה שהוזלה, אבל זה מסתבר שאם נבוא לדין אם היורשים שלו יורשין דין דמי ולדות, דזה תלוי בדין דרבנן ורשב"ג דלרשב"ג דהתשלומין הם בעד עצם הולדות שייך שהיורשין שלו יירשו זכותו. אבל אם השומא הוא על האשה כמה היתה יפה וכמה יפה. בזה ודאי דאין ליורשין כלום דהא לא ירשו שום זכות בהאשה. וי"ל דלרבנן עיקר שומת הולדות אינו אלא כן, כיון דאינם שוים כלום בלא האשה.
ובזה מבואר ג"כ מה שכתבו בתוס' להוכיח דביורשין לא פליג רב חסדא דהא בכתובות דף מ"ג איצטריך קרא למעוטי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו והכא ליכא מיעוט. וכל זה אי נימא דהתשלומין הוא בעד עצם הולדות. אבל אם התשלומין הוא בעד שומא של האשה בזה ליכא ספיקא ולא צריך מיעוט דודאי היורשין אינם יורשים זכות באשתו.
ועכשיו מיושב הוכחת התוס' מברייתא קמייתא דהכה את האשה דמוכח דלר"ח אפשר לאוקמי כשחבל לאחר מיתת הגר ומ"מ דוקא גר. אבל ישראל אף שחבל לאחר מיתה לא נפטר, דיש לומר דלרב חסדא הוי מוקמינן ברייתא כרשב"ג דהדין הוא בעיקר הולדות ושפיר זכו יורשין.
והנה בקושית הלח"מ בהא דאמר לימא כתנאי בת ישראל הנשואה לגר ואמר אלא לרב חסדא מי לימא תנאי הוא היה אפשר ג"כ לומר דהוי מוקמינן כרשב"ג אלא דקשה דאמר שם ל"ק הא רבנן הא רשב"ג והיינו דלרבנן פטור ומוכח דגם לרבנן דוקא לגר אבל לישראל חייב, וע"כ דזכו יורשין. ונראה דאיברא דלהך תירוצא ע"כ מוכרח דגם לרבנן זכו יורשין בדמי ולדות, ולפי"ז נאמר דמה דשמין כמה היתה יפה אינו אלא דין שומא אבל עיקר התשלומין הוא בשביל דמי הולדות בעצמם. ואף דלכאורה יש להוכיח דגם בשבח ולדות זכו יורשין דהא בזה הוא הנ"מ בין רבנן ובין רשב"ג, אבל זה אינו דאיברא דהחילוק בין רבנן לרשב"ג הוא בשבח ולדות אבל מה דדייקינן מדקתני הנשואה לגר דמוכח דנשואה לישראל ומת לא נפטר הנוגף, בזה אין אנו צריכין לומר דזהו על שבח ולדות אלא משום דעכ"פ חייב לשלם ליורשין דמי ולדות לכן תני הנשואה לגר.
עכ"פ כ"ז הוא להך תירוצא אבל לפי"מ דאמר אח"כ ואבע"א הא והא רשב"ג כאן בדמי ולדות כאן בשבח ולדות נוכל לומר דלרבנן גם יורשין לא זכו משום דהדין אינו אלא בשומת האשה דלא שייכי בזה היורשין משום דבאמת קשה למה דחק לומר הא והא רשב"ג הא בדמי ולדות היינו מה דתניא פטור הוא בדמי ולדות דקשה א"כ למה אמר פטור כיון דחייב בשבח ולדות. וע"כ דדחק לומר הכי משום דסובר דלרבנן א"א לאוקמי דא"כ בנשואה לישראל נמי פטור דיורשין לא שייכי בשבח האשה.
עוד אפשר לומר דבגמ' פריך אמרי מדרשב"ג נשמע לרבנן ומשבח ולדות נשמע לדמי ולדות ומשני אמרי לא שבח ולדות דשייכא ידה בגווייהו זכיא בהו בכולהו דמי ולדות דלא שייכא ידה בגווייהו לא זכיא בהו כלל. והנה בפשוטו הא דלא מסיק לשנויי נמי על הא דפריך דמדרשב"ג נשמע לרבנן הוא משום דבזה מתרצא נמי הא דלרבנן דלא שייכא ידה בגווייהו לא זכיא בהו. אבל אפשר דבאמת לרבנן כיון דתליא בשומת האשה נקרא שייכא ידה בגווייהו אף דבחיי הבעל אין לה חלק משום דהתורה זיכתה גם שבח הריון לבעל, אבל לאחר מיתת הבעל היא שייכא בגוויהו. ונאמר דלא רק משום שיש לה חצי משבח ולדות לכן שייכא ידה בגווייהו אלא דשבח ולדות אפי' לרבנן שייכא ידה בגווייהו ורק דמי ולדות לרשב"ג לא שייכא ידה בגווייהו. ואפי' נימא דלשון שייכא ידה בגווייהו הוא על מה שיש לה חלק מ"מ מסתבר דמה דשייכא בגווייהו שהשומא הוא עליה נמי מהני אלא דהגמ' אמר עוד יותר דיש לה חלק. אבל באמת לרבנן מהני גם טעם זה דשייכא בגווייהו ששמין בה ולכן לא מסיק דמתרצי גם לרבנן ונמצא דלמסקנא הוא כמש"כ בתחלה דלרבנן הוי כרבה דשייך להאשה לאחר מיתת הבעל הכל כיון דשמין אותה וכנ"ל: