אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה ו

הלכה ג

אפי' חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת, לפיכך החובל בחברו וקרע העור והוציא ממנו דם חייב בה' דברים.
כתב המ"מ וההיא סוגיא דחובל בבתו צריך עיון דמשמע דלאו בכ"מ משלם נזק אלא במקום הנראה כגון פנים. וכונתו מהא דדף פ"ז דבעי ר"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי א"ל לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים. ואמר ע"ז בגמ' ור' יוחנן אמר אפי' פציעה ופריך פציעה ס"ד אפי' ר"א לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה. אבל פציעה דלא אפחתה מכספא לא קמיבעיא ליה. אמר ריב"ח שפצעה בפניה ואפחתה מכספא, וכתב ע"ז הלח"מ דקושיית המ"מ הוא ביותר על דברי הרמב"ם בפ"ד בהל' י"ד שכתב החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת אותה מכספה הרי הוא של אב וכו', וכן נזק שאינה פוחתה מכספה הרי הוא שלה. ומוכח דשייך נזק אף שאינו פוחתה מכספה וקשה דמה נזק שייך בזה. ובדברי הגמ' פי' הרא"ש דעל צער רפוי ובושת פריך בגמ' דודאי הוא שלה. וכתב הלח"מ דבאמת סובר הרמב"ם דשייך נזק אף שאינה פוחתה מכספה משום דעל צער רפוי ובושת ודאי ליכא הו"א דיהיה שייך לאב. והלח"מ לא יישב קושייתו כלל דהא שומת נזק כתב הרמב"ם בפ"א הל' ב' והוא מד' הגמ' דרואין אותו כאלו הוא עבד שנמכר בשוק כמה היה יפה אז וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו. וא"כ איזה תשלומין שייך כשאינה פוחתת מכספה.
ונראה דדעת הרמב"ם הוא דבודאי פשטא דסוגיא מוכח דשו"ט בנזק פציעה וכמש"כ הלח"מ ולכן צ"ל דכל האבעיא בגמ' בחובל בבת קטנה הוא בשביל דנזק דהוא על כל ימי חייה לא צריך להיות לאב דאין לו אלא עד ימי נערות, או דילמא כיון דבידו למוכרה כשהיא קטנה וכיון דסתם אמה העבריה עומדת ליעוד דהא מצות יעוד קודמת למצות פדיה. לכן יש לאב היזק במה שהופחתה על כל ימיה. ואף דאין יעוד אלא מדעתה מ"מ הקונה אמה העבריה יחשוב ע"ז שיוכל ליעדה מדעתה כשתהיה בביתו ולכן הופחת דמיה על כל ימי חייה. אבל זה סבר הגמ' דחבלה הפוחתה מדמי מכירה בשביל פחת יעוד אינו אלא בפצעה בפניה או במקום גלוי. אבל במקום מכוסה אף דגבי עבד למכרו בשוק יש קפידא גם בחסרון במקום מכוסה וכן בשפחה כנענית אבל באמה העבריה כיון דמשום עבדות שלה לא היה שייך לאביה ההיזק אלא מה שיופחת מדמיה עד ימי נערות. וכל מה שאנו אומרים שיהיה שייך לאב כל דמי הפחת הוא משום דהופחת מדמיה בשביל יעוד ובזה אין קפידה ופחת אלא אם יש בה חבלה במקום מגולה. ולכן כתב הרמב"ם בפ"ד דנזק הפוחת אותה מכספה הרי הוא של אב, וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא, וזה הטעם ע"כ דהפחת הוא בשביל יעוד, דבל"ז לא היה מועיל הטעם דכסף מכירתה דאינו אלא עד ימי נערות, ולזה כתב אבל צער ובושת ורפוי הרי הוא שלה, וכן נזק שאינו פוחתה מכספה הרי הוא שלה, והיינו שאינו פוחתה מכספה מכסף מכירתה ומ"מ מקרי נזק משום דזה שמין כשפחה נמכרת בשוק. ולענין דמי שפחה כנענית הוי נזק גם בחסרון שאינו מגולה. וכמו שכתב כאן דאפי' חסרו כשערה מעור בשרו יש כאן שומא לענין נזק:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה