אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה ג
כואהו בשפוד או במסמר על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה משלם הצער בלבד, השקהו סם או סכו סם ושינה מראה עורו משלם לו רפוי בלבד עד שיחזור מראהו כשהיה, אסרו בחדר נותן לו דמי שבת בלבד וכן כל כיוצא באלו.
אסרו בחדר וכו', הטור בסי' ת"כ כתב מדברי הרא"ש דדוקא בשהכניסו בחדר וסגר עליו. אבל היה כבר בחדר וסגר עליו ומנעו מלצאת הוא גרמא בנזקין ופטור, והמחבר פסק כן להלכה. ואני תמה על זה שהרא"ש כתב דהוי כמו פורץ גדר בפני בהמת חברו ויצאה ונאבדה דפטור מדיני אדם. וא"כ הרא"ש לשיטתו דסובר שם דפטור. אבל הרמב"ם הא פסק בפ"ד מה' נז"מ דפורץ גדר בפני בהמת חברו ויצאה והזיקה אם היה כותל בריא חייב. וכן פסק המחבר בסי' שצ"ו ובודאי דה"נ חייב לדעת הרמב"ם אם נאבדה הבהמה וכ"ש הוא דהרמ"א הביא שם שיטות הסוברים דעל הבהמה חייב ועל נזקין פטור, וא"כ המחבר סותר שיטתו.
והנה הרא"ש כתב עוד וז"ל וכה"ג כתבו התוס' בפ' הנשרפין גבי כפתו במקום שסוף חמה לבוא או סוף צינה לבוא דפטור שאם הביאו ממקום אחר וכפתו שם חייב. והגר"א ז"ל בבאורו בס"ק ט"ז במש"כ המחבר אבל אם היה כבר בחדר וכו' כתב ע"ז כמ"ש בסנהדרין ע"ז א' סוף חמה כו' ועתו"ס שם ד"ה סוף כו' וכ"ש לענין נזקין דהא פליגי במצמצם בנזקין שם עכ"ל. ואפשר שבכונה כתב הגר"א ז"ל רק סוף דברי הרא"ש. אבל גם ראיה זו איני מבין כלל דהתם הא טעמא משום שסוף חמה לבוא ועוד לא התחיל בו ההיזק וכמש"כ התוס' שם. וא"כ הכא לענין שבת דתיכף כשסגר אותו כבר הותחל ההיזק אינו דומה לסוף חמה לבוא אלא לכפתו בחמה ומת. אח"כ ראיתי שהפ"ח שם במש"כ הרא"ש במקום שסוף חמה לבוא כתב וז"ל. אבל במקום שהוא החמה חייב כדאיתא התם וצ"ל דברי היזקא טפי מדהדקיה באנדרונא, והוא תמוה דבודאי ברי היזקא שכשהוא אסור בבית לא ירויח.
ונראה דהרא"ש לא דימה דין היה בחדר וסגר עליו הפתח לדין סוף חמה או צינה לבוא. אלא דדין היה בחדר וסגר עליו. למה מדין פורץ גדר וכמו שכתב דמה לי פורץ גדר ונאבדה ומה לי גודר בפניה ומתה. ומדברי התוס' הביא רק להסביר דלא יקשה דא"כ גם בהביאו וסגר עליו כיון דבשעה שהביאו לא הותחל כלל הנזק. ומה שסגר הא סובר הרא"ש דהוי גרמא. ולזה כתב דכה"ג כתבו גבי סוף חמה לבוא דאף דכשכפתו שם פטור מ"מ כשהביאו וכפתו שם חייב ובתוס' כתבו שם בטעמא דמילתא דהוי כמו אשו משום חציו דמקרב הדבר אצל האש, ובסברת התוס' משמע דאף דהיכי דהוא מקרב בידים מחייבינן מ"מ במצמצם את הקריבה לא מחייבינן. דבמצמצם לא אשכחן דחייב אלא כשמצמצם במקום הנזק ממש אבל לא כשמצמצם ומקרב עי"ז להאש. ומזה דן הרא"ש דה"נ כשעשה בו מעשה בידים והביאו לסגרו לא מיחשב גרמא, ומצאתי שכן כתב להדיא ביש"ש וז"ל. אבל אם היה כבר בחדר וסגרו פטור דגרמא בנזקין הוא כמו פורץ גדר וכו' ואפ"ה הכניסו לחדר וסגרו חייב כמו שחולקים התוס' בפ' הנשרפים כפתו במקום שסוף חמה לבוא דפטור משום גרמא. מ"מ אם הביאו ממקום אחר וכפתו לשם חייב, ולהדיא דלא הפטור למד משם אלא טעם החיוב בהביאו. וא"כ ברור דלדעת הרמב"ם דמחייב בפורץ גדר ה"נ מחייב אף אם לא הביאו, וכן מוכח מלשון הרמב"ם.
רק דלשון הרמב"ם שכתב אסרו אפשר דכונתו אסר גופו דהיינו בחבלים או בשלשלאות דעשה מעשה בגופו. אבל סגר הפתח אפשר דגם הרמב"ם מודה דגבי שבת לא מחייבינן משום גרמי דדין גרמי אינו אלא על נזק. ועיין במה שכתבתי בפ"ד מה' נז"מ הל' ג' במה דכתב הראב"ד על ד' הרמב"ם וכ"ש קם לה באפה דלדעת הרמב"ם במצמצם אינו חייב על גרמי. והוכחתי ממש"כ הרמב"ן דגרמי אינו חייב בשוגג אף דסובר דגרמי חייב מדינא. וא"כ מבואר לפי"ז דאף דלדעת הרמב"ם חייב בפורץ גדר משום גרמי אפשר דזהו רק על נזק ולא על שבת, ונמצא דברי הרמב"ם מבוארים דבאמת לא מיירי שהביאו ממקום אחר כדמוכח לשונו. אלא דמיירי דאסר גופו בחבלים והוי מעשה בגופו ואפשר דבזה יודה הרא"ש דלא הוי גרמא. נמצא דלענין דינא הרמב"ם והרא"ש אינם חולקים ודברי המחבר מיושבים: