אבן האזל על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה ב
כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא עינו משלם חמשה נזק וצער ורפוי ושבת ובושת, הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, על עינו ומרדה וסופה לחיות משלם ארבעה צער ורפוי ושבת ובושת, הכהו על ראשו וצבה משלם שלשה צער ורפוי ובושת, הכהו במקום שאינו נראה כגון שהכהו על ברכיו או בגבו משלם שנים צער ורפוי הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והיא הבושת בלבד.
השגת הראב"ד: במקום שאינו נראה וכו'. א"א שלא במקום רואין עכ"ל. הכהו במטפחת וכו'. א"א במקום רואין עכ"ל.
עיין במ"מ שהסכים להשגת הראב"ד וכתב דגם כונת הרמב"ם כן ובודאי הוא דחוק מאוד לומר דהוא לצדדין דהכהו במקום שאינו נראה מיירי שלא במקום רואין. והכהו במטפחת במקום רואין. וגם בדברי הירושלמי דהוא מקור דברי הרמב"ם דוחק לאוקמי הכי ובפרט בדברי הרמב"ם שהיה צריך לפרש דבריו. ע"כ נראה דהרמב"ם סובר דאיכא תרי גווני בושת דמה שאחד חובל בחבירו בשעת מריבה אין זה תמיד בושת ומשכחת לה דאין כאן בושת כלל מעצם ההכאה במה שהכהו ע"י שהם מתקוטטים ומריבים זה עם זה. ורק אם עשה אותו שיראו אותו נחבל אפי' לזמן זהו בושת דבושה היא לאדם להיות נחבל. אבל אם הכהו בדרך בזיון כמו במטפחת או בשטר כיון דאין כאן הכאה של כאב רק הכאה של בזיון זהו בושת אפי' בשעת מריבה וזהו פשוטן של דברי הירושלמי וזהו דעת הרמב"ם, אלא דצריך להוסיף דמדברי הרמב"ם פ"ה הל' ז' מוכח דכשחבלו שלא בפני רואין לא מיקרי בושת לכן צ"ל דאף דמתבייש שיראהו חבול מ"מ זהו דוקא בנחבל ע"י אדם אבל דוקא חבלה הנראית הוי בושת וכמש"כ: