אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה יב
שכ"מ שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה ומת קודם שיכתבו ויתנו לו אין כותבין ואין נותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ואם אמר כתבו כדי ליפות כח המקבל כגון שאמר תנו מנה לפלוני ואמר ואף כתבו ותנו לו הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לאחר מיתה.
השגת הראב"ד שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני עד כותבין ונותנין לאחר מיתה א"א אני וחבירי אומרים ואפי' כתבו מחיים [לפי שהעדים] שלוחים הם וכיון שהשולח מת מעשה השליחות בטל שהרי לא נתקיים מעשה השליח אפי' שעה אחת מחיים עכ"ל.
המ"מ מפרש בכונת הראב"ד בהשגתו דאפי' נכתב ונמסר מחיים לא מהני דסובר דאינו חלה המתנה אלא לאחר מיתה ולפיכך השטר בטל, וע"ז כתב בדעת הרמב"ם דכיון שנכתב ונמסר מחיים דינה כמתנת בריא, והכ"מ כתב דגם דעת הראב"ד דאם נמסר מחיים מהני, וכן מבואר בטור בשמו וגם כונת הרמב"ם כן, והנה בכונת הראב"ד ודאי מוכח כדברי הטור דהא כתב דהחסרון הוא שלא נתקיים מעשה השליח מחיים וכדברי הכ"מ, אלא שיש כאן מקום עיון בעיקר הך דינא דמדברי המ"מ מבואר עכ"פ דטעמא דמהני בנכתב ונמסר מחיים הוא משום דהוי כמתנת בריא, אבל אם היה דינה כמתנת שכ"מ לא מהני אפי' נמסר מחיים דכיון דדעתו להקנותו בשטר אין שטר לאחר מיתה, ויש לעיין בדעת המ"מ דאין לומר דהוא סובר דזה מיירי במתנת שכ"מ במקצת כמו דמשמע כיון דאמר מנה ולא כל נכסיו ולכן סובר דכיון דנמסר מחיים הוי כמתנת בריא, דא"כ למה צריך לומר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר תיפוק ליה דמתנת שכ"מ במקצת בעי קנין, וע"כ צריך לומר דמיירי היכי דמוכח להדיא שנתן במתנת שכ"מ, וכמש"כ הרמב"ם בהל' י' מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין בין שהיתה במקצת נכסיו בין שהיתה בכל נכסיו חוששין לה שמא לא גמר להקנותן אלא בשטר, והואיל ומתנה זו לא תקנה אלא לאחר מיתה, ואין שטר לאחר מיתה והרי המתנה בטלה, וכתב הכ"מ דהכונה במגלה דעתו שמחמת מיתה הוא נותן, ובכה"ג איירי כאן בהל' י"ב והרמב"ם אינו מפרש כפי' רשב"ם במתנת שכ"מ שכתוב בה קנין דמיירי במתנת שכ"מ בכולה, וכן מבואר בחדושי הרמב"ן דכן מפרש הרמב"ם וכיון דעכ"פ מיירי היכי דגילה דעתו שנותן בתורת מתנת שכ"מ או במצוה מחמת מיתה ועיין מה שנכתוב בזה בהל' י"ז א"כ מהיכי פשיטא להמ"מ דאם כתב ומסר מחיים דודאי דינה כמתנת בריא.
והנה במתנת שכ"מ שכתוב בה קנין בהל' י' לא הוזכר דוקא שלא נמסר מחיים, ומשמע דאפי' שטר המתנה ביד המקבל המתנה בטילה דהא סתם מתנת שכ"מ אפשר ג"כ שתמסר להמקבל מחיים כדאיתא בב"מ דף י"ט ע"ב בשכ"מ דבר מיהדר הוא וכו' ואמליך ולא יהביה ניהליה והדר כתביה לאינש אחרינא ויהביה ניהליה וכו', וכיון דאפשר גם במתנת שכ"מ שתמסר להמקבל מחיים הו"ל לפרש בהל' י' דדוקא אם עוד לא נמסר, ובלשון הגמ' להרשב"ם דמפרש במתנת שכ"מ בכולה אין להקשות דאין נ"מ דאפי' נמסר יכול לחזור, אבל להרמב"ם דמפרש במקצת אם נימא דאם כתב ומסר לא מהני מה דמוכח שנותן במתנת שכ"מ א"כ הו"ל לפרש, ומלשון המ"מ שכתב דהו"ל כמתנת שכ"מ במקצת ובקנין שאינו יכול לחזור בו היה משמע דסובר דאף אם היה בכל הנכסים כיון שנכתב ונמסר מחיים אין בו דין מתנת שכ"מ כלל, אבל זה נסתר מסוגיא מפורשת דב"מ הנ"ל שהביאו זה התוס' והרא"ש דאפי' אם נמסר מחיים יכול לחזור.
והנה הרא"ש כתב דמה דאמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה היינו דוקא היכי דלא מטא שטרא לידיה מחיים, אבל אם מסר לו השטר מחיים לא בעי יפוי כח אם נכתב השטר בלשון צואה כדרך שכ"מ שמצוה אל ביתו דאינו עומד אלא לראיה אבל אם נכתב השטר בלשון מתנה שכתב בו שדי נתונה לך ומסר השטר לידו אז לא מהני בלא יפוי כח מידי דהוי אקנין דאף שנעשה הקנין מחיים לא מהני ואמרינן אין שטר לאחר מיתה, עכ"ד בקיצור ולא ביאר הכרח לחילוקו ונראה משום דסובר דמה דאמר שמואל מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין וכו' דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה זה מיירי אפי' נמסר השטר מחיים, אבל מה דאמר ר' אלעזר שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו', מוכח דאם כתבו ונתנו מחיים מהני, ולכן הוצרך לחלק דזה מיירי דכתבו בלשון צואה, עכ"פ למדנו מדברי הרא"ש דיש שני גדרים בדין אין שטר לאחר מיתה היכי דנתנו בתורת מתנה גמורה לא מהני אפי' נמסר מחיים כיון דעכ"פ יש בזה דין מתנת שכ"מ דאין דעתו להקנות אלא בשטר ולאחר מיתה, אבל כשכותב בלשון צואה אז לא מהני הך סברא אלא לומר דדעתו דשטר הצואה לא יחול אלא ע"י מסירת השטר אבל אין דעתו להקנות בשטר ולכן אם מסרו השטר מחיים מהני צואתו בדין מתנת שכ"מ.
איברא דלפי"מ שכתבתי דהרא"ש מפרש הא דמתנת שכ"מ שכתוב בה קנין גם בנכתב ונמסר מחיים והא דכתבו ותנו מנה לפלוני ומת דוקא בלא נמסר מחיים קשה דא"כ מה פריך בגמ' דשמואל אדשמואל כיון דהם ענינים נפרדים דבמימרא קמא הא מיירי בשטר מתנה ולא מהני אפי' נמסר מחיים משום דדעתו להקנות דוקא ע"י השטר, אבל הא דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני דאמר שמואל כותבין ונותנין הא מיירי בשטר צואה דאין דעתו להקנות ע"י השטר, וא"כ מנלן דבזה צריך שמואל לסבור כר' אלעזר דאם לא מסרו השטר מחיים אין דעתו להקנות גם בתורת מתנת שכ"מ, וצ"ל דהגמ' סבר דמ"מ חד טעמא לתרווייהו דאם נימא דסתם שכ"מ דעתו להקנות בכל אופן ולא מספקינן באופן שאינו מועיל א"כ גם בשטר מתנה שכתוב בה קנין היה לנו לומר דאף שמתורת שטר קנין לא מהני כיון דדעתו לאחר מיתה מ"מ יועיל מדין מתנת שכ"מ דבודאי דעתו להקנות, וכיון דסבר שמואל דאמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, א"כ ה"נ בשטר צואה כיון דאמר כתבו ותנו צריכין אנו לומר נמי הך ספיקא שמא לא גמר להקנות המתנת שכ"מ כדינה אלא בשטר והיינו כשימסרו השטר להמקבל מתנה.
והנה הרא"ש מפרש דמימרא דרב יהודא אמר שמואל שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר דאוקימנא במיפה את כחו דמיירי נמי בשטר צואה, אבל לולי דבריו היה אפשר לומר דדוקא הא דכתבו ותנו מנה לפלוני מיירי בשטר צואה, אבל הא דכתב כל נכסיו לאחרים כיון שקנו מידו מיירי בשטר מתנה, ובזה היה מיושב מה דהקשה רבא לר"נ דשמואל אדשמואל מהך מימרא דהא כבר הקשו מקודם ממימרא דשמואל דאמר כותבין ונותנין ואוקימנא במיפה את כחו, ואי נימא דרבא לא ידע מאוקימתא דבמיפה את כחו א"כ היה לו להקשות ממימרא קמייתא דכותבין ונותנין, אבל לפי"ז נוכל לומר דרבא באמת הוי סבר דמהא דכותבין איכא לשנויי דהוא אופן אחר ולא שייך להקשות על מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין, ולכן הקשה מהך מימרא דכיון שקנו מידו ודאי הוי שטר מתנה ור"נ אוקים ליה גם זה במיפה את כחו אבל לדידן קיי"ל כסתמא דגמ' דגם בשטר צואה צריך מיפה את כחו.
אכן כל זה בארנו בדעת הרא"ש אבל בדברי הרמב"ם קשה לומר דכונתו כדעת הרא"ש דכיון שסתם דבריו וכתב שכ"מ שאמר כתבו ותנו משמע דאפי' כונת השכ"מ הוא שיכתבו לפלוני שטר מתנה ולא דוקא בשטר צואה.
לכן נראה בדעת הרמב"ם שמחלק בין שטר מתנה בלא קנין לשטר שכתוב בו קנין וה"ה קנין בלא שטר, דשטר מתנה לחוד אינו מוכח דדעתו להקנות דוקא ע"י השטר וכיון דהוא מתנת שכ"מ אמרינן דדעתו להקנות כדין שכ"מ שנקנה בלא קנין והקנין חל לאחר מיתה, ומה דאמרינן אין שטר לאחר מיתה אינו אלא לענין זה שאם אמר כתבו ותנו אמרינן דעכ"פ דעתו היה שלא יגמר המתנת שכ"מ אלא אם יכתבו ויתנו לו השטר מתנה, ולכן אין נותנין לו לאחר מיתה אפי' נכתב מחיים אבל אם נכתב ונמסר מחיים מהני בדין מתנת שכ"מ, אבל כשהקנה בקנין או בשטר שכתוב בו קנין אמרינן דדעתו להקנות עיקר ההקנאה בשטר ולכן לא מהני אפי' יכתבו ויתנו מחיים והוא ממש כסברת הרא"ש אלא שאין אנו צריכין לחלק בין שטר מתנה לשטר צואה.