אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה טז

הלכה יד

בד"א בשנתן סתם שהרי אנו אומדין דעתו ואומרין הואיל ושייר לא נתכוון אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא. אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכ"מ שאינו אלא לאחר מיתה אינו צריך קנין ואם עמד חוזר ואם לא עמד קנה זה המקצת, ואם היה בה קנין לא קנה אא"כ היה מיפה כחו כמו שבארנו.
השגת הראב"ד אבל אם נתן לו המקצת בפי' במתנת שכ"מ וכו' עד קנה זה המקצת, א"א זהו המצוה מחמת מיתה, עכ"ל.
המ"מ כתב על דברי הרמב"ם ד' הגמ' מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמת, אם עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה, פי' קנו מיניה ליפות כחו עכ"ל, מבואר דמפרש כדעת הראב"ד אבל קשה לבאר כן דעת הרמב"ם דהא בהל' כ"ג כתב הרמב"ם וז"ל, שכ"מ שצוה מחמת מיתה כגון שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי וניכר דבר זה מכלל דבריו אע"פ שקנו מידו במקצת אם עמד חוזר, וקשה לפי פירושו של המ"מ בתרתי חדא דאם בא לבאר גדר מצוה מחמת מיתה היה לו לכתוב זה כאן כיון שביאר דין מצוה מחמת מיתה, ועוד דעיקר דינא שכתב שם דמצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה, כבר מבואר כאן בהלכה זו דמה שכתב כאן אינו צריך קנין ואם עמד חוזר ע"כ דאם עמד חוזר הוא גם על קנו מיניה דהא דבריו הם על הלכה ט"ו וט"ז שכתב שייר כלום לעצמו וכו' לפיכך אם עמד אינו חוזר והוא שקנו מידו שמתנת שכ"מ במקצת צריכה קנין וכו' וע"ז הוא שכתב כאן אבל אם נתן לו המקצת בפי' במתנת שכ"מ שאינו אלא לאחר מיתה אינו צריך קנין ואם עמד חוזר, ומבואר דהך ואם עמד חוזר קאי גם על קנו מידו דבזה הוא שבא להוציא ממה שכתב בהל' ט"ו דאם עמד אינו חוזר, ולבד כל זה קשה דלא הזכיר כאן כלל מצוה מחמת מיתה.
ונראה פשוט דכאן אין כונת הרמב"ם לדין מצוה מחמת מיתה, ודבריו הם כפשוטם דאם נתן בפירוש במתנת שכ"מ והיינו שאמר בשעת מתנתו שהוא נותן זה בתורת מתנת שכ"מ ודאי כונתו שיהיה לזה דין מתנת שכ"מ שאינה אלא לאחר מיתה ולא מהני על זה מה שקנו מידו כמו דלא מהני במתנת שכ"מ בכולה, אח"כ ראיתי שכבר כתב כן הכ"מ בהל' ב' שכתב אבל אם שייר מקצת צריך קנין אא"כ נתן אותו מקצת בפי' בתורת מתנת שכ"מ וכמו שביאר רבינו בפרק זה, ובפרק ט' הל' ט"ו במה שכתב הרמב"ם שכ"מ שכתב לזה וחזר וכתב לאחר האחרון קנה שיש לו לחזור עד שימות בין בכל בין במקצת, וכתב הכ"מ שהטור כתב ע"ז ולא נהירא דמתנת שכ"מ במקצת דינה כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו, וע"ז כתב הכ"מ דמשכחת במתנת שכ"מ במקצת שיכול לחזור בו כגון שבשעה שנתן לו אותו מקצת אמר שהוא נותנו לו בתורת מתנת שכ"מ דכל כה"ג יכול לחזור בו, כמו שכתב רבינו בפ"ח ומבואר דמפרש כדברינו, ואני תמה בזה על הגר"א ז"ל בסי' ר"נ במה שכתב המחבר בסעיף ז' דין מצוה מחמת מיתה, ובסעיף ט' דין נתן בפירוש במתנת שכ"מ וכתב הגר"א ע"ז, כפול לעיל ס"ז ושם העתיק לשון הטור וכאן לשון הרמב"ם, ודבריו הוא ע"פ דרכו של המ"מ, אבל לפי דברי הכ"מ בעצמו הם שני ענינים ובצדק קבע זה המחבר לשני סעיפים.
אכן לא ביאר הכ"מ מקור דברי הרמב"ם בזה דדין מצוה מחמת מיתה מפורש בגמ' אבל מנ"ל להרמב"ם הך דינא ואף דהוא מסתבר בסברא מ"מ אין דרך הרמב"ם לכתוב בסתם מה שאינו מפורש בגמ', ונראה דבאמת דברי הכ"מ שהבאתי אף דבעיקרם בבאור דבריו בהלכה זו הם מוכרחים כמו שכתבתי, אבל בבאור דבריו שם בפרק ט' אין מספיקים במה שכתב דמשכחת שבשעה שנתן לו אותו מקצת אמר שהוא נותנו לו בתורת מתנת שכ"מ, וזה אינו מיושב כלל דזהו אוקימתא בדברי הרמב"ם והיה לו לפרש דהוא בכה"ג, ועוד דאח"כ בהל' י"ח כתב הרמב"ם נתן מקצת נכסיו וקנו מידו ואח"כ נתן כולן לאחר וכו' ואם מת ראשון קנה, וכתב הכ"מ פי' כשנתן סתם שהוא כמתנת בריא, וזה תימה דכיון דבהל' ט"ו מיירי דמפרש שהוא במתנת שכ"מ היה לו לפרש דמיירי כאן בנתן סתם, ועוד דגם בהל' י"ז כבר מוכח דמיירי באופן שאינו יכול לחזור בו דכתב השני קנה, אבל הראשון לא קנה בין שעמד בין שמת ומוכח דהשני קנה אפי' עמד, ונמצא דאין כאן הפסק בדבריו דהל' ט"ז היא סיפא דהל' ט"ו ונמצא דבהל' ט"ו ט"ז מיירי במפרש והל' י"ז י"ח בסתם ואין זה דרך הרמב"ם כלל וכה"ג הוא אוקימתא גם במשנה לומר רישא במפרש וסיפא בסתם.
לכן נראה לבאר דעת הרמב"ם דבמתנת שכ"מ שהיא כתובה בתורת מתנת שכ"מ בלשון כדקציר ורמי בערסיה אמרינן דבודאי נתן זה בתורת מתנת שכ"מ דאם לא כן למה הוצרכו העדים לכתוב שהיה שכ"מ, ולכן אין אנו צריכין שום בירור לזה, אבל בסתם מתנה שנתן שכ"מ שהעדים מעידים בע"פ בזה מחלקינן דאם הוא בכל הנכסים אמרינן דאף שלא אמר בפי' שהוא נותן בתורת מתנת שכ"מ בודאי נתן בתורת מתנת שכ"מ וכונתו לאחר מיתה, וכמו שכתב הרמב"ם בהל' י"ד שאומד דעת הוא שלא נתן זה הכל אלא שנתכוין שלא יקנו כלום אלא לאחר מותו, אבל בנתן מקצת אין לנו שום הוכחה והוי כשאר מתנת בריא ואין נ"מ בזה שהוא שכ"מ, ובזה מבואר מה שכתב הרמב"ם בהל' י' מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין בין שהיתה במקצת הנכסים בין שהיתה בכל נכסיו חוששין לה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, וכתב ע"ז המ"מ דמה שכתב בין שהיתה במקצת הנכסים הוא במגלה דעתו שמחמת מיתה הוא נותנן, וכבר כתבתי דזה דוחק לאוקמי דברי הרמב"ם שכתב בסתם דמיירי במצוה מחמת מיתה, והכ"מ לא כתב כאן כלום.
וראיתי בב"י שהטור הקשה גם כאן דהא מתנה במקצת היא כמתנת בריא, וכתב ע"ז הב"י דמיירי גם כאן שמפרש שבמתנת שכ"מ הוא נותנן, וכבר כתבתי דגם זה הוא אוקימתא, אבל לפי דברינו הוא פשוט דכיון דהמתנה היא כתובה כדין מתנת שכ"מ אין ספק שיש לה דין מתנת שכ"מ.
ובזה מבואר דבריו בפ"ט דבהל' ט"ו ט"ז דמיירי במתנת שכ"מ הכתובה ודאי דינה כמתנת שכ"מ ואפי' היא במקצת הנכסים, אבל בהל' י"ז י"ח לא כתב הרמב"ם שכ"מ שכתב אלא נתן דבהל' י"ז כ' שכ"מ שחזר במקצת חזר בכל, כיצד נתן כל נכסיו וכו' ובהל' י"ח כ' נתן מקצת נכסיו, ולכן שפיר דבמקצת נכסיו הוי כמתנת בריא.
ועכשיו מבואר כבר מקור ההלכה במה שחידש הרמב"ם דמלבד דין מצוה מחמת מיתה יש עוד אופן דאפי' במקצת נכסיו דינה כמתנת שכ"מ בשנתן בפי' בתורת מתנת שכ"מ דזהו מדברי הגמ' במה דפליגי רב ושמואל במתנת שכ"מ שכתוב בה קנין דהרשב"ם פי' דמיירי במתנת שכ"מ בכולה, והרמב"ם בהל' י' כתב דבין שהוא במקצת הנכסים בין שהוא בכל הנכסים, ומשום דמה דאמרינן מתנת שכ"מ ודאי דינה כמתנת שכ"מ ומזה מוכח דאם מפרש הוי מתנת שכ"מ וכנ"ל.
ולפי דברינו מבוארים דבריו בהל' כ' במה שכתב שכ"מ שנתן הנכסים שהדבר גלוי שהן כל נכסים שיש לו ה"ז כמתנה במקצת ואם קנו מידו ועמד אינו חוזר דהוא מדברי הגמ' שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים, והרמב"ם שינה בלשונו וכתב שכ"מ שנתן הנכסים והוא משום דסתם שכ"מ שכתב משמע דהיינו שכתבו העדים במתנת שכ"מ דאף דבהל' י"ד כתב ג"כ שכ"מ שכתב כל נכסיו וחלק בין שייר בין לא שייר דבשייר הוי מתנת בריא, הא מפרש להדיא שכתב כל נכסיו מתנה סתם והיינו שמפורש בהמתנה שנתנה בסתם שלא פירש שהוא מתנת שכ"מ.
אלא שצריך לבאר דבריו בהל' כ"א שכתב שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק כתבם מת קנו כולם עמד חוזר בכולם, ואם כנמלך אחר ששייר חזר וכתב וקנו מידו על כל א' וא' מת קנו כולם עמד אינו חוזר אלא באחרון, ומבואר דהראשונים דין מתנת בריא יש להם, והנה כאן הא כתב הרמב"ם שכ"מ שכתב כל נכסיו וא"כ לכאורה נסתרו דברינו דהרמב"ם סובר דסתם מתנה הכתובה בתורת מתנת שכ"מ דינה כמתנת שכ"מ אפי' היא מתנה במקצת נכסים, אך באמת אין כאן סתירה דהא כתבנו בטעמא דמילתא משום דכיון דהיה בה קנין למה הוצרכו העדים לכתוב שהוא מתנת שכ"מ וע"כ דנתנה בתורת מתנת שכ"מ, אבל כאן כיון שכתבו העדים בשטר מתנה אחד כל הנכסים שחלק, וא"כ אם נתברר שכתבם כנמלך והראשונים הם במקצת והאחרון הוא בכולה, אין כבר ראיה ממה שכתבו העדים המתנה בתורת מתנת שכ"מ דהא צריכים היו לכתבה בשביל האחרון, וא"כ הדר אוקמה אדינא שהראשונים קנו במתנת בריא כיון שהיה בהן קנין, והאחרון דינו כמתנת שכ"מ.
ומבואר בזה מה שכתב בפ"ט הל' כ"ד מי שמת ונמצא מתנה קשורה על ירכו אע"פ שהוא בעדים וקנו מידו ליפות כח אלו שנתן להם שכתב ע"ז המ"מ דמיירי במתנת שכ"מ בכולה וזהו לשיטתו דדוקא במצוה מחמת מיתה מהני במקצת, וכאן א"א לפרש כן דבגמ' הוזכר סתם דייתיקי, אבל לפימש"כ דכיון שכתובה בדין מתנת שכ"מ וכדאיתא בגמ' בלשון דייתיקי לכן גם במתנה במקצת דינה כמתנת שכ"מ, ומה שכתב שם הל' ז' גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה וכו' אינו יכול ליתן לו כל נכסיו במתנת שכ"מ לא כל נכסיו ולא מקצתן דמוכח דשייך מתנת שכ"מ במקצת שיהיה דינה כמתנת שכ"מ, ולא הזכיר הרמב"ם כאן לכתוב אלא ליתן צריך לומר דכיון שכתב במתנת שכ"מ הרי מבואר דבאופן זה מיירי שנותן בפי' בדין מתנת שכ"מ.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה