אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ד
כבר בארנו שהמוסר מודעא ואח"כ נתן המתנה בטלה אע"פ שאין זה אונס שאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן, הואיל וגילה דעתו שאינו רוצה בה מתנתו בטילה לפיכך מי שהיו הדברים מוכיחין שאין דעתו ליתן מתנה זו אפילו שנתנה מתנה גלויה ונמצאת שנתנה מקודם מתנה מסותרת הרי ב' המתנות בטלות, הראשונה מפני שהיא מסותרת והב' מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זו המתנה שנמצאה כמו מודעה לה.
השגת הראב"ד מודעה לה וכו' א"א כגון המעשה שהוא מביא עכ"ל.
המ"מ לא ביאר השגת הראב"ד ומשמע דהוא סובר דאינו אלא פירוש לדברי הרמב"ם, אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן שכתב בדרך כלל שהיו הדברים מוכיחין ואח"כ כתב הך עובדא דגמ' דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא, ונראה דהראב"ד סובר דדוקא בכה"ג דהך עובדא דאמר בגמ' על זה דהתם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה, ואף דאם היה אונס א"כ אין צריך מודעה, כבר כתב הר"י מיגש משום דהוי אונס דנפשיה דהוי מצי למיכף ליצריה ודוקא באונס שאנסוהו אחרים בטל בלא מודעה, ונ"מ דאם לא היה אונס כלל רק דמוכח שאין דעתו ליתן מתנה זו לא הוי מודעה, וכגון אם אחד הפציר בחבירו שיתן לו מתנה ונתן חבירו מקודם לאחר מתנתא טמירתא ואח"כ נתן לו מתנה גלויה בזה לא נימא דהוי מודעה דהפצר לא הוי אונס כלל.
ונראה דדעת הרמב"ם דגם בהך עובדא לא היה גדר אונס כלל דאם היה גדר שמוכח בודאי שאינו נותנה ברצון לא היינו צריכין למה שקדמה לה מתנתא טמירתא דבלא"ה לא הוי מהני מתנה זו, דאף דגבי מכירה ודאי לא הוי בזה גדר אונס כיון שלא אנסוהו, אלא הוא היה אנוס בשביל יצרו שרצה לישא האשה זה דוקא במכירה דבעינן שיהיה אונס עפ"י דין, אבל במתנה שאין הולכין אלא אחר גילוי דעת הנותן מה איכפת לן שאינו אונס ע"פ דין כיון דעכ"פ אינו נותן ברצון, ולכן ע"כ מוכח מכאן דבלא המתנה טמירתא שקדמה לה לא היינו דנין גדר אונס כלל אפי' להוכיח מזה שאינו נותן בלב שלם, משום שאין לנו טעם לדון בזה גדר אונס אפי' לגבי עצמו דמהיכי תיתי עלינו להחזיקו לרמאי שיחפוץ להטעות האשה שיכתוב לה נכסיו כדי שתתקדש לו ויכתוב באופן שהמתנה בטלה, ולכן ע"כ שבצירוף מה שנתן מקודם המתנה טמירתא אנו דנין שרוצה להטעותה, וזהו דאמר בגמ' דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה והיינו בצירוף המתנתא טמירתא, ולכן גם בכה"ג שכתבתי שהפציר בו חבירו נמי הכי הוא כיון דלא בעינן אונס גמור, לפי"ז דלא בעינן אונס, גבי הפציר בו חבירו עוד עדיף דעכ"פ אין לו זכות להפציר ואינו רמאות גמורה אם יטעה אותו אבל בהמעשה הזו הלא הוא רמאי בזה שהטעה אותה, ולכן כתב הרמב"ם מעשה זו בהל' ה' להודיענו שגם בכה"ג המתנה בטלה אף שהוא רמאי בזה.