אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה יג
מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכיוצא בו או שאמר בטילה היתה מתחלתה לפי שלא קבלתיה או בעל כרחי באונס או בטעות וכיוצא בדברים אלו דבריו קיימין ונשבע ע"ז שבועת היסת ותחזור לבעליה.
השגת הראב"ד ותחזור לבעליה וכו' א"א רעיון רוח ונשבע שבועת היסת עכ"ל.
המ"מ כתב דכונת הרמב"ם אם תבעוהו בע"ח שלו ואמרו אתה מערים בזה להפקיעה מתחת ידינו נשבע ע"ז היסת וסיים המ"מ וצ"ע, וכבר כתתבי בפ"א מה' נזקי ממון דזה ודאי דהכונה לענין בע"ח ומ"מ השיג הראב"ד דאם הוא נאמן מה שייך ע"ז שבועת היסת הא אינו תובע לעצמו דהראב"ד סובר דנאמן מדין ע"א ע"פ דברי הר"ן בחולין דהיכי שלא בא להוציא מחזקה נאמן ע"א וממילא לא שייך שישבע היסת והרמב"ם סובר דנאמנותו אינו מדין ע"א אלא מדין בעלים, ולכן כתב שטען ואמר דהוא מדין טענה ולא מדין הגדה, ואפי' בטענות טעות ואונס טוען שעכ"פ הוא מחזיק בתורת שומר אבדה בשביל הבעלים ע"ש שבארתי בארוכה.
אלא דאכתי קשה דהא אין נשבעין על טענת שמא וכאן הבע"ח אינם מכחישים בטענת ברי, והיה אפשר לומר לפי"מ שפסק הרמ"א בסי' ע"ה סי"ז דמשביעין היסת בטענת שמא היכי דאיכא רגלים לדבר, והכא הא ג"כ בסתמא בלא טענתו מחזקינן שבודאי זכה בהמתנה והוי כמו רגלים לדבר, אבל אכתי לא ניחא לפי מה שמבואר בתשובת הרמב"ם סי' רכ"א וכן הוא בתשובות הרי"ף החדשות סי' קכ"ב דאין משביעין היסת אלא בשיכול הנתבע להפוך השבועה על התובע וזהו כשטוען התובע ברי, ולפי"ז בודאי גם כשיש רגלים לדבר אין משביעין, וא"כ קשה כאן למה יכולים הבע"ח להשביעו הא אין יכולים לישבע שהמתנה קיימת.
והנראה בזה דהנה הך כללא דאין משביעין שבועת היסת אלא כשיכול הנתבע להפוך השבועה צריך ביאור מקור ההלכה וטעמא דמילתא, ונראה דסובר הרמב"ם דלא שייך שב"ד יחייבו שבועה אלא היכי שאם לא היה טוען היה חייב לשלם והיינו לפי"מ שמבואר בריש סי' ע"ה דבין התובע בין הנתבע צריכים לברר דבריהם, ואף דאם אינו רוצה לברר דבריו לפי דברי הרמ"א שם אינו מפסיד אלא כשיש רמאות בדבר, הנה לבד מה דנראה מדברי הרמב"ם דמעיקר הדין הוא צריך לברר ובמקומו אבאר בעזה"י, אבל אפי' לפי דברי הרמ"א שהוא מדברי הטור זהו כשאינו מברר טענתו, אבל כשאינו רוצה להשיב כלל גם הרמ"א מודה שב"ד יחייבו אותו לשלם אף שאין התובע מביא עדים על טענתו דדוקא כשמשיב הנתבע שמא קיי"ל דלאו ברי עדיף, אבל כשאינו משיב כלל אלים טענת התובע גם לחייב הנתבע, אבל ודאי דזהו דוקא היכי שהתובע טוען ודאי, אבל אם אינו תובע אלא ע"פ רגלים לדבר א"כ למה נצריך הנתבע לישבע כיון דגם אם לא ישבע לא נוכל לחייבו לשלם, ואף דבשבועת היסת לא נחתינן לנכסיה זה אינו שייך לדברינו דזהו לענין שאין ב"ד יורדין לנכסיו ומוציאין ממון בע"כ, אבל זה ודאי דגם בשבועת היסת יאמרו לו ב"ד אם הוא ציית דינא שאם אינו רוצה לישבע צריך הוא לשלם וא"כ היכי שגם בלא כפירת הנתבע אין אנו יכולין לחייב להנתבע למה נחייב אותו שבועה הא יכול לומר גם על אמת איני רוצה לישבע, ולכן כתבו דצריך להיות טענת ברי ממש באופן שאם אינו רוצה הנתבע לישבע יהיה יכול להפוך השבועה על התובע דאם לא כן שמא גם להתובע אינו ברי גמור.
והשתא דהכי הוא נוכל ליישב מה דסובר הרמב"ם כאן דחייב הלוה שבועה אף דאין הבע"ח יכולין לישבע דמתי אנו צריכין טענת ברי זהו היכי דבלא הטענת ברי של התובע לא נוכל לחייב להנתבע, אפי' אם לא היה טוען הנתבע כלל, אבל כאן כיון דאם לא יטעון הלוה ברי שאין המתנה שלו בודאי יגבה הבע"ח מן המתנה, בזה אין אנו צריכים לטענת ברי של הבע"ח כיון דבסתמא בלא טענתו של הלוה יש להם זכות לגבותה, ומה דצריך לדינא דשבועת היסת טעמא דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו, בזה יסבור גם הרמב"ם כסברת הראשונים שהביא הרמ"א דהיכי דאיכא אומדנא מהני להשביע היסת וגם כאן הא בסתמא אנו מחזיקין שקבל המתנה ברצון ולכן שפיר יכולים להשביעו.