אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ח
זכין לקטן אפי' בן יום א' ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו, וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שאינו עומד שם, כיון שהגיע המתנה לחצרו כאלו זכה בה אחר. בד"א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהא עומד בצדה ויאמר זכתה לי שדי וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן קונין לו בסמטא או בצדי ר"ה או בחצר שאין לה בעלים, אבל בר"ה או בשדה חברו עד שיגיע מתנה לידו וקטנה תזכה לה חצרה וארבע אמות שלה, אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו או עד שיזכה לו אחר.
השגת הראב"ד וקטנה וכו' א"א אין דבר מחוור במתנה אלא במציאה עכ"ל.
המ"מ והכ"מ לא ביארו כאן עיקר טעמי שיטות הרמב"ם והראב"ד וכן בפכ"ט מה' מכירה לא כתב המ"מ שום טעם, והנה הראב"ד חולק כאן ובפכ"ט מה' מכירה ע"ז שכתב הרמב"ם שקטן אין לו חצר גם במכירה ומתנה ודעת הראב"ד דדוקא במציאה כן, אבל על תחלת דברי הרמב"ם שכתב דחצר שאינה משתמרת אינו קונה גם במתנה, והוא כדעת הרי"ף דלא פסק כר"פ בפ"ק דב"מ דדעת אחרת מקנה אותן שאני דקונה אפי' חצר שא"מ ואפי' אינו עומד בצד שדהו, בזה לא השיג הראב"ד דאם הוא חולק על זה היה לו להשיג על תחלת דברי הרמב"ם כשכתב בד"א בחצר המשתמרת.
והנה לפירש"י דרב אשי דאמר חצר אתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות בא לתרץ שינוייא דר"פ לכאורה צ"ל ההלכה כר"פ, וכן פסק הרא"ש אלא דהרמב"ן כתב דקיי"ל כשינויא קמא דמטלטלין אג"ק הקנה להם כיון דבקדושין סבר הגמ' הכי, ומשמע דסובר דגם מה דמתרץ רב אשי אליבא דר"פ לא מכרעא כיון דסתמא דגמ' דקדושין כשינויא קמא, אבל הר"נ הביאו הכ"מ כתב דרב אשי לא אתי לשנויי הא דר"פ, אלא מה דקשה בל"ז מה דבגט בעי עומדת בצד ביתה אפי' בחצר משתמרת, והגר"א בבאורו לחו"מ תפס לעיקר דברי הרמב"ן, וכן כתב בהגהות על הרא"ש וכתב ע"ז וכן פסק הרמב"ם ולפי"ז לא היה להרמב"ם להביא דברי רב אשי ובאמת הביא דברי רב אשי בפ"ה מה' גירושין הל' ב' ונביאם לפנינו ומוכח דסובר כדברי הר"נ דצריך דברי רב אשי גם לדידן, אלא דאפשר דבזה גם הרמב"ן מודה, רק דסובר דמ"מ מוכח בסוגיא דרב אשי בא לתרץ דברי ר"פ.
והנה רש"י ותוס' כתבו דעיקר טעמא דבעינן עומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת הוא משום דאם נילף מידה אמרינן מה ידה בסמוכה והכי איתא בגיטין פ' הזורק אליבא דעולא דמצריך עומדת בצד ביתה, אפי' בחצר משתמרת, ובמתנה ילפינן משליחות ומהני אפי' אינה עומדת בצדה, וטעמא דלא מהני במציאה משום שליחות כתב רש"י דגבי שליחות איכא דעת השולח או דעת שליח, אבל חצר ליכא לא דעת שליח ולא דעת שולח, וצריך ביאור דא"כ אמאי אמרינן חצר משום שליחות אתרבאי וצ"ל דהוא דוקא בגנבה דאיכא דעת שולח, אבל במציאה כיון דאינו עומד בצד שדהו אמרינן דלא מהני שום שליחות לענין זה שיקנה שלא מדעתו, ומשמע דזהו טעמא דמהני במתנה דבדעת אחרת מקנה, כיון דמהני אפי' במעשה קנין כמו חזקה לקנות שלא מדעתו, כמש"כ הראב"ד הובא בש"מ בב"ב דף מ"א בהא דרב ענן ה"נ מהני קנין חצר, אלא דצריך ביאור אמאי מהני בחצר המשתמרת, וצ"ל דבחצר משתמרת דעתו שיהיו חפציו מונחים והוי כמו דעת שולח ודוקא בחצר שאינה משתמרת כיון דאין דעתו לכך לא מהני.
והראב"ד בש"מ כתב דמש"ה אינו קונה במציאה משום שליחות משום דהוי חב לאחרים, ומה דמהני חצר משתמרת זהו מדין יד, וכן כתב הר"נ אלא שכתב מטעם אחר דלא מהני משום שליחות אלא כשהוא שלוחו של בעל הממון, ומה דלא מהני בגיטין חצר המשתמרת כתב הר"נ דכיון דלא ניחא לה שתקנה לה החצר לא הוי יד, שמה שהוא חוב לאדם אינו מניחו בחצר המשתמרת, ודבריו תמוהין דא"כ כשהיא עומדת בצדה אמאי מהני, ועוד דהא אמרינן מה ידה בסמוכה וצ"ל בכונתו דבעומדת בצדה דהוי דומיא דיד ממש לא איכפת לן אם לא ניחא לה, אבל באינה סמוכה אם החצר משתמר וניחא לבעלים הוי כמו יד שמה שהוא זכות לאדם נותנו בחצר משתמר, משא"כ בגט דהוי חוב, אלא דאכתי קשה טובא דהא קיי"ל חצר דגברא משום שליחות ולא משום יד, ומצאתי שהקשה כן הנתיבות בפתיחה לסי' ר' וכתב דדוקא גבי קטן לא מהני חצר משם יד, דבחצר משתמרת לא שייך גביה סברת הר"נ דמה שיש לאדם בחצר משתמר הוא נותן דהא גבי קטן הוי אבדה מדעת, וכן לא שייך עומד בצדו כיון שאין לו דעת, אבל הרמב"ם כתב להדיא בפי"ז מה' גזו"א הל' י' וז"ל אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך שקונה לו שלוחו כך תקנה לו חצרו והקטן הואיל ואינו עושה שליח וכו', ומבואר להדיא דחצר דגדול הוא משום שליחות, וכן הוא פשטות ד' הגמ' דאמר חצר משום שליחות אתרבאי וע"כ קאי בגדול דבקטן אינו קונה חצר, ומ"מ אמרינן שאינו משום יד.
והנה כל זה קשה לדעת רש"י אבל לדעת הרמב"ם דגם במתנה בעינן חצר משתמרת א"כ לא צריך לחדש דבמציאה לא מהני חצר משום שליחות, דמה שכתב רש"י דבחצר ליכא לא דעת שולח ולא דעת שליח אינו מוכרח דזהו שאמרו חז"ל דחצר הוי משום שליחות דסתם חצר עשוי שיהיו מונחים בתוכו חפצי הבעלים, ומה שכתב הראב"ד דהוי חב לאחרים יש לומר דלא שייך כן בחצר דדוקא במגביה מציאה לחבירו שבא לזכות בשביל חבירו אמרינן דלחוב לאחרים לא נעשה שליח, וזהו כשצריך ליעשות שליח, אבל חצר אינו עושה מעשה זכיה אלא שהחצר הוי תמיד שלוחו של האדם במקום ידו שיהיו מונחים בו חפציו, ולא שייך לומר שלא יהיה נעשה שליח דלא צריך ליעשות אלא דכל חצר מדין תורה הוא במקום ידו, ובעל החצר ממילא זוכה ולכן לא שייך כאן טעמא דחב לאחרים, אלא דצריך לומר דגם רב אשי לא אתי לשנויי אליבא דר"פ וכמש"כ הר"ן.
והנה גם לדעת הרמב"ם הקשה הש"ך בסי' רמ"ג דכיון דזה עכ"פ מבואר בסוגיא דאם הוא מטעם יד בעינן עומדת בצדה דמה ידה בסמוכה א"כ בחצר דקטנה דהוא מטעם יד לא תקנה אלא בעומדת בצדה, והביא דברי התוס' בדף י"ב דבקטנה אינה קונה אלא בעומדת בצדה, אבל מדברי הרמב"ם והמחבר מוכח להדיא דקטנה גבי חצר דינה כגדולה, ולכן כ' הש"ך דמה דאמר בגמ' חצר משום ידה אתרבאי ולא גרעה משליחות היינו דכמו דבשליחות בעינן בפניו ה"נ מדין ידה, וכבר הקשה הנתיבות על דבריו דלפי"ז הול"ל לומר ולא עדיפא משליחות.
והנראה לי דהנה בפ"ה מה' גירושין הל' ב' כתב הזורק גט לאשתו לתוך חצרה אם היתה עומדת שם בצד חצרה נתגרשה ואם לאו לא נתגרשה עד שתעמוד בצד חצרה ואע"פ שהוא חצר שישתמר הגט בתוכה שחוב הוא לה הגירושין, ואין חבין לאדם אלא בפניו, והנה לפי דברי הגמ' דגיטין הא עיקר טעמא דבעינן עומדת בצד חצרה הוא משום דמה ידה בסמוכה וזה ודאי דעיקר דין חצר באשה הוא משום ידה אלא דהיה אפשר לומר שתקנה אפי' אינה עומדת בצדה משום שליחות, וע"ז אמר רב אשי טעמא דאין חבין לאדם אלא בפניו, וא"כ מתחלה היה להרמב"ם להביא עיקר הטעם מה שאמרו בגמ' בגיטין בטעמא דמילתא משום דמה ידה בסמוכה ואז היה אפשר לו להוסיף טעמא דלא מהני שליחות, אבל הרמב"ם לא הזכיר כלל טעמא דמשום זה לא ליהני שליחות, וכתב בעיקר טעמא דאין חבין אלא בפניו והוא תימה, לכן נראה דהרמב"ם אינו מפרש טעמא דאין חבין אלא בפניו דהוא כדי לומר למה לא ליהוי בגט משום שליחות דבאמת לא צריך כלל בגט להסבר דאין חבין לאדם אלא בפניו אלא בפשיטות דשליחות א"א בגט כיון דמהני בע"כ, ולשון זה היה משמע דבפניה הוי מהני גם משום שליחות וזה ודאי א"א דשליחות ודאי לא הוי בע"כ.
ולפי המבואר צ"ל דהרמב"ם מפרש דרב אשי לא סבר הא דאמר בגיטין אליבא דעולא בטעמא דבעינן עומדת בצדה משום דמה ידה בסמוכה והוא משום דהתם נחת הגמ' לפרש רק טעמא דגט, אבל לפי"ז גם במציאה לא מהני חצר אם אינה עומדת בצד חצרה אם נימא דקונה משום יד, אלא דהיה אפשר דבמציאה תקנה חצר משום שליחות, אבל אכתי קשה בחצר דקטנה דאמרינן דקונה דמשום ידה איתרבאי, א"כ לא תקנה בחצר משתמרת אם אינה עומדת בצדה וכמו שכתבנו, ולכן בגיטין אליבא דעולא אפשר לומר דאה"נ דכן הוא, אבל הכא קאי רב אשי לתרץ הסוגיא דאמרה דבחצר משתמרת לא בעינן עומד בצד שדהו, ור' יוחנן דאמר קטנה יש לה חצר משמע כדין חצר דגדולה, לכן אמר רב אשי מקודם בטעמא דמילתא דלא סבר הא דמה ידה בסמוכה משום דחצר אתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות היינו משום יד נמי מהני אף שאינו סמוך וכמו בחצר דהוא משום שליחות מהני אפי' אינה סמוכה ה"נ בחצר דהוא משום יד היה צ"ל מועיל אפי' אינה סמוכה והיינו אומרים דהוא יד אריכתא וכמו שכתב הר"נ לגבי חצר המשתמרת, ומה דלא מהני חצר משתמרת גבי גט זהו מטעמא דאין חבין לאדם אלא בפניו, ולכן במציאה דהוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו מהני גם גבי קטנה חצר משתמרת אפי' אינה עומדת בצדה, ומבואר עכשיו דברי הרמב"ם בה' גירושין דנקט עיקר טעמא גבי גט דבעינן עומדת בצדה אפי' בחצר משתמרת משום דאין חבין לאדם שלא בפניו, ומבואר מה דמהני בקטנה חצר משתמרת וכנ"ל.
ונשוב לדברי הראב"ד בהשגות שהשיג רק על סוף ההלכה דלא מהני חצר בקטן וע"ז השיג דבמתנה מהני אפי' בקטן, אבל מה שהצריך הרמב"ם עומד בצדו דחצר שאינה משתמרת אפי' במתנה לא השיג עליו, ונראה דבזה מודה הראב"ד דלא מהני טעמא דדעת אחרת מקנה דלא קיי"ל כרב פפא, ואף דבפי' הסוגיא בהא דרב אשי כתב בחדושיו הובא בש"מ דהוא כר"פ אפשר דסובר כמש"כ הגר"א ז"ל דאף דרב אשי בא ליישב דברי ר"פ מ"מ קיי"ל כסוגיא דקדושין, וכ"ז בהא דחצר שאינה משתמרת דעיקר החצר לא הוי בר קנין דבין יד בין שליח הם משומרים, אבל בדין חצר דקטן נראה דנחת הראב"ד בזה מטעם אחר דאף דחצר דגברא משום שליחות ומשום זה לא מהני בקטן מ"מ אף דעיקר יסוד קנין חצר הוא משום שליחות והיינו דהוי במקום ידו, מ"מ קשה למה לא ליהני בקטן דאטו הקטן צריך לעשותו לשליח, ואטו דין שליחות גמורה יש כאן, תיפוק ליה דהחצר אינו בר דעת ואמרינן מה אתם לדעתכם וע"כ דאינו אלא גדר שליחות, דכמו דמצינו דאדם יכול ליעשות לחבירו שליח כן אמרה תורה שחצרו של אדם יועיל במקום ידו, ולפי"ז קשה מה איכפת לן דקטן אינו עושה שליח מ"מ למה לא יועיל חצרו כיון דאינו מדין שליחות גמורה דאמרינן בזה מה אתם בני דעת, וצ"ל דעכ"פ בגדול אמרינן דדעתו של אדם הוא שכל חפציו יהיו מונחים בחצרו ושיהיו במקום ידו וזהו שעושה החצר לשליח במקום ידו, אבל קטן שאין לו דעת אינו עושה החצר שיהיה במקום ידו ומעצמו אינו נעשה החצר כמו ידו, וסובר הראב"ד דכמו דאשכחן לענין מעשה קנין דצריך ודאי להיות מדעת עושה הקנין ומ"מ סובר הראב"ד בב"ב דף מ"א הובא בש"מ גבי רב ענן דבדעת אחרת מקנה מהני מעשה שקונין אפי' בלא דעת לקנות, ה"נ כאן גבי חצר מהני דעת אחרת שיהיה החצר כמו ידו אפי' בלא דעת הקטן אפי' בחצר דגברא שהוא משום שליחות כיון דאינו מדין שליחות ממש. וכמו שבארנו.
ובדעת הרמב"ם יש לומר דגם שם במעשה קנין אינו סובר כהראב"ד דהרשב"א הובא בש"מ תי' שם באופן אחר ע"ש, וגם יש לחלק דאפי' אם במעשה קנין מהני דעת אחרת מקנה, אבל כאן דצריך לעשות חצרו במקום ידו לא מהני בזה דעת אחרת מקנה, והראב"ד סובר דגם לזה מהני דעת אחרת מקנה כיון דהחצר בעצמו יש לו גדר קנין ולא דמי לחצר שאינה משתמרת וכנ"ל.