אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ד
ראובן שרצה ליתן מאה דינרים לשמעון ושלח לו המאה על ידי לוי אם אמר לו זכה המאה זוז לשמעון או תן ק' זוז לשמעון אינו יכול לחזור בו, אבל אם אמר לו הילך מאה זוז לשמעון יכול לחזור בו עד שיגיע המאה ליד שמעון.
הרשב"א הביאו הכ"מ כתב לתרץ לשיטת הרמב"ם דמתנה הוי תן כזכי, מה דאמרינן פ"ק דב"מ ואם תאמר משנתנו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, דהתם הוא דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגביה אתננה לך, ותירוצו אינו מבורר דאם נבוא לדין במה שיכול המגביה לטעון הא יכול לטעון שהגביה לעצמו וכדמשני מעיקרא אני זכיתי בה תחלה, ואף דלא ניחא לר' יוחנן לשנויי דאני זכיתי בה היינו תחלה, וכדסבר ר"נ דמדקתני בסיפא תחלה מכלל דרישא דלא אמר תחלה, מ"מ כיון דבודאי אם אמר תחלה נאמן, וא"כ למה לא יהיה נאמן כשטען לא זכיתי בשבילך, דיש לו מיגו דאיבעי אמר זכיתי תחלה לעצמי, וא"כ למה לר' יוחנן לשנויי דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי דהא אפי' אמר זכה לי יכול לטעון לא זכיתי בשבילך, אח"כ ראיתי בחדושי הרמב"ן בב"מ שכתב כדברי הרשב"א וכתב "שאומר המגביה ליתנה נעשית שליח ולא לזכיה כי היכי דמהימן לומר אני זכיתי בה תחלה". ולפי"ז ודאי קשה דא"כ באמר זכה לי נמי, אכן כתב עוד "וא"נ לא טעין טענינן ליה שלא נעשה שליח אלא לנתינה, שכיון שמשמע לשון זה לשון נתינה הוא, זה שתולה בדעת אחרים היה לו לפרש", וזה ודאי צריך טעם דכיון דתן כזכה למה צריך לפרש, ונראה שגם להרמב"ן לא ברירא הך סברא שכתב אח"כ עוד, "ומשום דמשמע לר' יוחנן רישא דמתניתין בלא אמר תחלה הוא דדחיק נפשיה לאוקמי משום דאמר לו תנה לי ולא נתכונתי לזכות בשבילי אלא לנתינה בלעמא", והנה זהו כתירוצו הראשון דהוא משום טענה וצ"ע בכונתו, והתוס' כתבו דדעת אחרת מקנה אותו שאני, אבל אינו מבואר בטעמא דמילתא לדין תן כזכי.
והנראה בזה דחלוק גדול יש בין היכי שראובן נותן לשמעון בשביל לוי ובין הא דראה את המציאה, דעיקר הבאור דתן הוי כזכה הוא משום דאמרינן דכשאמר לו תן כבר מסר לו הזכות דבדידיה תליא והוא צריך ליתן ואינו תלוי בדעתו של המקנה ולכן כבר זכה שמעון בהמנה ליתנה ללוי, וזהו טעמא דהולך לאו כזכי דכיון דלא הזכיר הנתינה אלא ההולכה לא הזכיר בזה דבדידיה תליא הנתינה ללוי ורק בחוב אמרינן דהולך כזכי דאמדינן דעתיה דניחא ליה להיות נפטר מן החוב, דאף דאכתי חייב הוא באחריות אם יאנס מ"מ אם לא יאנס כבר קיים פריעת בע"ח מצוה מעכשיו כיון שזכה השליח בשביל המלוה, ולכן כל זה הוא כשנותן ראובן לשמעון בשביל לוי דאמרינן דכונתו באמירתו תן שכבר מסר לו זכות הנתינה, אבל בראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי אם נאמר דמסר לחבירו הזכות אכתי לא זכה בזה, ואה"נ דיש לחבירו זכות ליתן לו וגם שלא ליתן לו, ובזה אנו צריכים לומר דבר חדש דבאמירתו תנה לי הכונה שתזכה בשבילי שלא יהיה לך ברירה לחזור וליקח לעצמך, וזה לא אמרינן דאינו מבורר כן בלשון תנה לי אלא בלשון זכה לי וזהו מה דאמר ר' יוחנן דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, וב"ה שהדברים ברורים, דברי הראב"ד בהשגות לא הבאתי שכבר כתב כן הרמב"ם בעצמו כמש"כ המ"מ.