אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה יח

הלכה טז

גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שעדיין לא מת או שיש לו בן או שאשתו מעוברת כולן חייבין להחזיר, החזירו כולן ואח"כ שמעו ששמועה ראשונה אמת היתה ובראשונה מת או מת בנו מקודם או הפילה אשתו. כל המחזיק בשניה קנה ובראשונה לא קנה.
הלח"מ כתב דדעת הרמב"ם הוא דירושה הבאה מאליה שאני ועובר יורש וכאביי בב"ב דף קמ"ב ולא כרבא, ומשום זה לא פסק הרמב"ם מה דאמר בגמ' דאיכא בינייהו בין רבא לאביי ששמעו שמת ולא מת ואח"כ מת, אבל הגר"א בחו"מ סי' רע"ה כתב דהרמב"ם מפרש כן ד' הגמ' דמה דאמר ואח"כ מת דהיינו שאח"כ נודע שמת מקודם, וכתב הגר"א דגם רבא סבר דעובר יורש כאביי אלא דמשני דרפויי מרפיא בידייהו דנ"מ לענין זה דשמעו בר שמת ולא מת ואח"כ מת, עכ"פ גם לשיטת הגר"א סובר הרמב"ם דעובר יורש, אבל לפי המבואר מדעת הרמב"ם פ"ח מה' תרומות בדין אם עובר פוסל העבדים מתרומה מוכח לדעתו דסובר דעובר אינו יורש ונביא הסוגיא דשם ודברי הרי"ף והרמב"ם.
והנה ביבמות דף ס"ז איתא במתני' בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי אמרו לו מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן אף בת כהן לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר, וכתב הרי"ף ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד, והרמב"ם בפ"ח מה' תרומות הל' ד' כתב בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר שהילוד הוא שמאכיל ואינו ילוד אינו מאכיל, לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפ"ה פוסל דקיי"ל עובר אית ליה זכיה ואפי' במתנת אביו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"ש בירושה הבאה מאליה הילכך העבדים אינן אוכלים מפני חלקו של חלל עכ"ל, וכמו שהשיג הראב"ד על הרמב"ם כן השיג גם על הרי"ף דמהא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מוכח דעובר יורש.
והרמב"ן כתב הובא ברא"ש דאביי ורבא פליגי אם ירושה הבאה מאליה שאני ולרבא גם בירושה אינו יורש וקיי"ל כרבא, והא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כתב דזה אינו אלא בשכ"מ, והרא"ש חולק על הרמב"ן וסובר דגם רבא מודה דירושה הבאה מאליה שאני, וטעמא דרבנן דעובר אינו פוסל הוא משום ספק נקבה ספק מפילות ולא פליגי אלא בשיש לו בנים ולא סבר כשמואל דלרבנן אוכלין בשביל כל המשפחה, וה"נ מוקים רב ששת בנדה דף מ"ד מתני' דתנן בן יום א' פוסל בתרומה בכהן שיש לו ב' נשים ויש לו בנים משאינה גרושה, דבזה סברי רבנן דעובר אינו פוסל אבל באין לו בנים גם רבנן מודו דעובר יורש.
ובדעת הרמב"ם עיין מה שכתבו בזה הכ"מ והרדב"ז ואחרי כל דבריהם נשארו דברי הרמב"ם תמוהים דא"א לומר דהרמב"ם סובר דעובר יורש ומה דאינו פוסל כשיש בנים הוא בשביל ספק נקבה ספק מפילות כמו שכתב הכ"מ בסוף דבריו דא"כ אין שום שייכות לתחלת דבריו עם סוף דבריו, וכמו שהשיג הראב"ד, ואם טעמו בשביל שסובר דעובר אינו יורש, וכמו שכתב להדיא בפי' המשנה, א"כ למה הצריך דוקא שהיו בנים ולא פסק כשמואל דאוכלין בשביל המשפחה, והנה גם אם נימא דסובר דעובר אינו יורש אינו מבואר מה שכתב לפיכך, דא"א לומר דטעם מה דאמרינן ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל הוא בשביל זה דשאינו ילוד אינו יורש, דהא הך דינא דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל הוא ג"כ לענין זה שעובר אינו מאכיל את אמו דלא שייך בדין ירושה.
ונראה דאפשר לבאר דבריו לפי"מ שכתב בפי' המשנה וז"ל והרחיקו חכמים זה ואמרו לו אם אתה אומר שחלקו של עובר פוסל ושהוא קונה, כמו כן בת כהן לכהן כשהניח בנים והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה שהעיקר ילוד מאכיל וכו' ואמנם סברת חכמים הוא כיון שיש לו בנים יאכלו עבדיה בתרומה אע"פ שהיא מעוברת והעיקר אצלנו אין קנין לעובר והלכה כחכמים עכ"ל, ונמצא דעיקר מה שהוכיחו חכמים דאין קנין לעובר מדין בת כהן לכהן הוא מזה דילוד מאכיל, וקיצר בדבריו כאן בהלכות וסמך על המשנה וכתב מקודם הך דינא דהעובר אינו מאכיל עבדים וכתב לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל משום דמיסוד זה מוכיחין חכמים במשנה דעובר אין לו קנין מדאוכלין העבדים בבת כהן לכהן, ובדרך קצרה יותר יש לומר בכונתו דכיון שאנו אומרים דאין העבדים אוכלין בשביל העובר והיינו דאינו מאכילם ולא דהעובר פוסל העבדים מלאכול וזהו משום דאין לו קנין לפסול לכן גם אם היה העובר חלל אינו פוסל.
אלא דאכתי צריכים אנו לבאר טעמא דאינם אוכלים אלא כשיש בנים ואינם אוכלים בשביל המשפחה כדאמר שמואל לדעת חכמים, ונראה דזה הא ודאי דאף דעובר אינו יורש מ"מ עכ"פ יש דין דכ"ז דיש עובר אין רשות להיורשין ליטול חלק ירושתו, וזה בודאי נלמד מובן אין לו דכמו דדרשינן גבי יבום ובן אין לו עיין עליו ה"נ גבי נחלה דכתיב ובן אין לו אמרינן עיין עליו דאף דעכשיו אינו יורש אבל מ"מ יש דין לעכב חלקו, אלא דמ"מ יש חילוק בין בנים למשפחה דבנים כ"ז שלא נולד הם יורשין כל הנכסים דכל יורש יש לו דין ירושה בכל הנכסים, ולכן לענין תרומה נקרא קנין כספו כיון דעכשיו יש להבנים דין ירושה בכל העבדים, אבל כשאין בנים אין אוכלין בשביל המשפחה כיון דעכ"פ יש להעובר דין לעכב שלא יירשו המשפחה.
ויש לתלות זה במחלוקת הרמב"ם והרא"ש בדין ספק ויבם אם ודאי אח דוחה ספק בן דשיטת הרמב"ם דודאי אח אינו דוחה ספק בן דאף דאם אין הבן יורש האח, אבל עכשיו דהבן הוא ספק א"כ האח הוא ספק ולא ודאי ושיטת הרא"ש דכיון דבלא הספק בן, האח הוא יורש נקרא האח ודאי, ולפי"ז לשיטת הרמב"ם מוכח דמה דאמרינן בודאי בן וספק בן אין ספק מוציא מידי ודאי זהו משום דהודאי בן יש לו זכות ירושה בכל הנכסים, ולהרא"ש לשיטתו באמת סובר דמה דאוכלין העבדים כשיש בנים הוא משום ספק נקבה ספק מפילות, ומה דצריך לדין ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל אף דאמרינן דעובר אינו יורש צריך לומר דאי לאו הך דינא הוי אמרינן דלענין תרומה סגי בזה דכיון דיש דין שכשיולד יהיו העבדים שלו והוא כבר מעכב שאר היורשים ליטול חלקו, ולכן אף דאינו יורש עכשיו לירש בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב מ"מ כיון דיש לו דין שכשכיולד יהיו שלו וממילא לזכותו זה הוא צריך להאכיל אותם והוי סגי בשביל זה שיאכלו בתרומה אי לאו קרא דילוד מאכיל.
ובטעמא דשמואל דסבר לרבנן דכשאין בנים אוכלין בשביל המשפחה וכבר הקשו בתוס' דהא אין מע"י העבדים של המשפחה צריך לומר דשמואל סובר דאף דודאי העובר מעכב את המשפחה ליטול הירושה מ"מ כל זמן שלא נולד, הירושה בחזקת המשפחה והעבדים הם ברשותם, ויכולים בני המשפחה בזכותם זה להאכילם בתרומה, ויש לומר דשמואל בזה לשיטתו דסבר דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש משום דעבד שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד ולכן סובר דכיון דהעבד עכשיו אינו ברשות העובר א"כ אין רשות לרבו עליו ולמה לא יצא לחירות, וע"כ דכ"ז שלא נולד הוא ברשות המשפחה אלא שדין העובר מעכב שלא יוכלו לכלות את הירושה וגם לא פירות הירושה ומה דלא פסק הרמב"ם כשמואל אף דזה א"א לומר דסמך ע"ז דרב ששת בנדה דף מ"ד מוקים מתני' דבן יום א' דוקא ביש לו בנים דמוכח דלא סבר כשמואל דאוכלין בשביל המשפחה, דכבר כתבו התוס' דרב ששת ע"כ צ"ל כן דסבר המזכה לעובר קנה, ולדידיה מה דביש לו בנים אין העובר פוסל הוא ע"כ משום ספק נקבה ספק מפילות, מ"מ יש לומר דכיון דאיפסקא הלכתא בב"ב דהמזכה לעובר לא קנה ורבא סבר דאפי' ירושה הבאה מאליה אין העובר יורש, וא"כ למה מייתי סתמא דגמ' מימרא דרב ששת לפרושי מתני', וע"כ דגם לדידן דאית לן דעובר אינו יורש מ"מ בשביל המשפחה אין אוכלין, ולפי"מ שכתבנו דלשמואל לשיטתו מוכרח לומר כן, וא"כ לדידן דלא קיי"ל בזה כשמואל אין אנו צריכין לומר דהעבדים עומדים בחזקת המשפחה, ובאמת העובר מעכב לגמרי שאין להם שום דין ירושה ובודאי אין אוכלין העבדים בשבילם.
והנה במה דהוכיחו חכמים מבת כהן לכהן דעובר אינו יורש קשה טובא דבשלמא לשמואל דסבר דלחכמים אם אין לו בנים אוכלין בשביל המשפחה מבואר דלחכמים ניחא דעובר אינו יורש ואינו פוסל, אבל לשיטת הרמב"ם דלחכמים נמי אין אוכלין אלא כשיש בנים, א"כ לדידהו נמי בבת כהן לכהן אם אין בנים לא יאכלו העבדים דהא לא יוכלו לאכול בשביל הבת כהן כיון דשייכים להעובר כשיולד כמו דאין אוכלין בשביל המשפחה, וביותר קשה דלמה כתב הרמב"ם בת ישראל שניסת לכהן לא יאכלו עבדיה בשביל העובר דבת כהן לכהן נמי.
ונראה דכיון דבנצ"ב אין יכולים לסלקה בזוזי וא"כ למפרע היא גובה [דמש"כ בה' מכירה פרק ל' לדברי רה"ג דבנצ"ב לא אמרינן למפרע גובה זהו בחיי הבעל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים], וכיון דכל דין זכות העובר הוא משום דכשיולד יהיו שלו, אבל הכא הא בסוף יהיו העבדים של הבת כהן כדין נצ"ב דבשלמא בת כהן שניסת לישראל ומת והניח בנים לא יאכלו עבדיה בתרומה דאף דלבסוף תגבה אותם ולמפרע היא גובה מ"מ כ"ז דלא עמדה בדין קייימי העבדים ברשות היורשין, אבל גבי עובר כיון דעכשיו כ"ז שהוא עובר אינו יורש ואין לו דין זכיה אפי' בירושה, ורק דיש לו דין שכשיולד יזכה, ולכן מעכב דין שלו את המשפחה מלירש אבל הכא כיון דבסוף יהיו העבדים של הבת כהן למפרע לכן אין להעובר שום דין בעבדים ושפיר אוכלין בשבילה כיון דכשתגבם תגבם למפרע.
ואפשר דבזה מבואר מה שהשיב ר' יוסי לחכמים זו שמעתי וזו לא שמעתי, דאסיק בגמ' בקשיא למ"ד ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל מאי זו לא שמעתי, והרמב"ם דפסק כמ"ד שאינו ילוד אינו מאכיל ע"כ צריך לתרץ קושיית הגמ' כמו שידוע דהיכי דאסיק בגמ' בקשיא ולא בתיובתא איכא לשנויי, ולפי"מ שכתבנו אפשר דר' יוסי סבר דאף דלדידיה עובר יורש וזוכה מ"מ כ"ז היכי שיהיו שלו לבסוף כשיולד, אבל הכא דלבסוף יהיו של האלמנה ורק דבדאיכא בנים קיימים אמרינן דכ"ז דהאלמנה לא גבתה קיימי העבדים ברשות היורשים, זה דוקא בבנים קיימים, אבל בעובר כיון דכשתפיל לא יזכה העובר למפרע וכדאמרינן ספק מפילות, ואף דהתוס' מפרשים דהכונה שמא הוא כבר עכשיו מת, אבל לשיטת הרמב"ם נפרש כד' הירושלמי וכמו שנבאר לפנינו דגם לר' יוסי דסבר עובר יורש זהו בנולד לבסוף, ולכן כל זמן שלא נולד אינם עומדין ברשותו כיון דזכותו אינו ברור, וחכמים סברי דאם דין העובר לירש כיון דלא חיישינן למפילות דין הוא שיעמדו ברשותו כמו בבנים קיימים, ולכן מקשו שפיר דא"כ בה כהן לכהן נמי.
והנה הרמב"ן בחדושיו לב"ב וכן הר"נ הובא בש"מ וכן בנמוק"י כתבו דאפי' מאן דסובר דעובר זוכה ויורש זהו כשלבסוף יצא ראשו והיה חי אז אמרינן דזכה למפרע ומקורם מדברי הירושלמי ביבמות ריש פ' החולץ דאמר שם אע"ג דשמואל אמר זכין לעוברין מודי והוא שיצא ראשו ורובו בחיים, ופריך שם בירושלמי מהך ברייתא דגר שמת דכיון שהפילה אשתו אמאי לא זכו מי שהחזיק בראשונה ומשני משום יאוש והוא כתירוצא דרבא דרפויי מרפיא בידייהו, אלא דמ"מ קשה טובא דאיך אפשר לפרש כן בגמ' דידן דפריך מהך ברייתא על מ"ד המזכה לעובר לא קנה, ומתרץ אביי משום דירושה הבאה מאליה שאני ורבא מתרץ משום דרפויי מרפיא בידייהו, ואם נימא דמה דקתני הפילה היינו שיצא ראשו ורובו בחיים א"כ לא קשה כלל דאפי' נימא דעובר אינו יורש, אבל זה הא ודאי דכשנולד זוכה כל הירושה ונתבטל חזקתם דגם א"א כלל לומר דמאן דסבר עובר אינו יורש יכולים אחרים להחזיק וכשיולד לא יוציא מידם, והירושלמי דסבר הכי הא פריך על זה מהברייתא ומוכח דמפרש הפילה ממש ולא יצא ראשו ורובו בחיים ומשום זה משני משום יאוש.
ונראה דהרמב"ן סובר דאף דתנן בנדה דף כ"ח דיצא פדחתו הרי הוא כילוד, זהו רק לענין דין טומאת לידה, אבל בדין נחלה וכל הני דתנן בנדה דף מ"ד תינוק בן יום אחד בעינן דוקא שיצא כולו דיש לו שם תינוק, וכן מוכח מלשון הרמב"ן שכתב וז"ל והא דאקשינן מלאחר כך הפילה אשתו לאו נפל ממש אלא שכלו חדשיו (ולא הוציא) [והוציא] פדחת חי דמההיא שעתה דמת אביו קני לרב ששת והיינו דקאמרינן מת כדכתיב בעיקר נוסחא ולא הזכירו שם נפל אלא שאינו נפל גמור, עכ"ל, ומוכח דקצת נפל חשוב ליה אלא שאינו נפל גמור, ומה שהגהתי בדברי הרמב"ן והוציא במקום ולא הוציא זהו בשביל שכן הוא בדברי הר"ן ובנמוק"י וכן בדברי הרמב"ן אח"כ כתב וז"ל וה"ה בבטן אמו אע"פ שהוא חי כיון שאין סופו לצאת בחיים, ולפי"ז צ"ל דיצא פדחת אף שאינו יורש גמור להנחיל לאחיו מן האם וכן לבטל חזקת המחזיקין בנכסים קודם שנולד לגמרי למאן דסבר עובר אינו יורש אבל לזה מהני יצא פדחת שכבר אין לו שם נפל, ולמ"ד עובר יורש אמרינן דירש למפרע כיון דלבסוף יצא מתורת נפל, ונצטרך לומר לפי"ז דמה דאמר שם בנדה אמתני' ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, היינו אפי' יצא פדחתו דאין לו שם נפל מ"מ אין לו אלא שם עובר, והרמב"ן כתב שם על דברי הירושלמי ויש לנו סיוע בה במקצת דבעי בן קיימא לבסוף, מה שכתב "במקצת" יש לומר משום דבירושלמי איתא והוא שיצא ראשו ורובו בחיים והרמב"ן לא כתב אלא פדחתו, ומדברי הירושלמי ג"כ יש להוכיח כן דהא משנה מפורשת הוא דיצא פדחתו הוא כילוד, וא"כ למה אמר והוא שיצא ראשו ורובו בחיים וע"כ דסבר הירושלמי דמה דתנן שהוא כילוד אינו אלא לדין טומאת לידה אבל לא מיקרי תינוק לענין נחלה.
והנה הרמב"ם בהלכה שלפנינו כתב ואח"כ שמעו ששמועה הראשונה אמת היתה ובראשונה מת או מת בנו מקודם או הפילה אשתו, וכשנדייק בדבריו נראה דגבי הפילה לא כתב שהפילה מקודם, ומוכח דסובר דגבי הפילה גם אם לבסוף הפילה היה צריך להיות מועיל חזקתם שהחזיקו בראשונה אי לאו סברא דרפויי מרפיא וכמו שכתבנו בשם הגר"א דכונת הרמב"ם כרבא, ואף שהגר"א בביאורו לא הזכיר לחלק בזה בין מת להפילה, אבל בדברי הרמב"ם מבואר להדיא כן, והנה אף דסובר הרמב"ם דכשאין בן אין אוכלין העבדים בשביל המשפחה ומוכח דאף דעובר אינו יורש מ"מ מעכב המשפחה מלירש כיון דיש דין שכשיולד יירש הנכסים, וא"כ מן הדין שגם אחרים לא יזכו בנכסי הגר שיש עובר מ"מ סובר הרמב"ם דכ"ז בשנולד לבסוף שנתברר שהיה עומד לירש אבל כשלא נולד אלא היה ראוי לירש מועילה חזקתן של הזוכים כיון דעיקר דין ירושה אין לעובר אלא דין לעכב עד שיולד.
ולפי מה שבארנו דברי הרמב"ם לכאורה הוא כדעת הרמב"ן אך באמת אין אנו צריכין דוקא לחדושו של הרמב"ן דאפי' אם לא נחלק בזה בין יצא ראשו ליצא ראשו ורובו או דאם נאמר דלענין נחלה צריך דוקא ראשו ורובו כדברי הירושלמי נאמר דראשו לא מהני כלום וכדמוכח מדברי הירושלמי, ושלפי"ז יהיה מוכח דרב ששת בבבלי דמוכיח מהך ברייתא דעובר קני וע"כ דאינו מפרש כשלבסוף יצא ראשו ורובו דא"כ אין הוכחה דעובר קני דכיון שנולד בודאי בטלה חזקתם, וכדאיתא להדיא בירושלמי דמפרש כן, ולכן ע"כ מוכח דסבר רב ששת דאף שלבסוף הפילה מ"מ קני עובר ודלא כר' יוסי אליבא דשמואל בירושלמי, וכן מוכח ממה דמשני אביי ירושה הבאה מאליה שאני, מ"מ אפשר דהרמב"ם סובר כדברי ר' יוסי בירושלמי משום דרבא דמשני משום דרפויי בידייהו אפשר לומר דסבר כן דמשום זה הוצרך לתרץ כן, ולא משני דהברייתא אזיל אליבא דר' יוסי ומשום דמה דמשני בירושלמי משום יאוש הוא ממש תירוצא דרבא וכן כתב שם הפ"מ.
אכן באופן אחר נוכל לומר דהרמב"ם סובר דאף דהבבלי לא סבר כהירושלמי ומ"ד עובר זוכה אפי' לבסוף הפילה זוכה קודם שהפילה, זהו למ"ד עובר זוכה אבל לדידן דקיי"ל אין לעובר זכיה אפי' בירושה הבאה מאליה, ורק דאמרינן דמ"מ הוא מעכב לאחרים להחזיק כיון דדינו לזכות כשיולד זהו דוקא אם נולד לבסוף, אבל אם לא נולד ולא היה ראוי לירש מועילה חזקתן של הזוכים וכמש"כ למעלה.
איברא דאכתי צריך לבאר דלכאורה דבר זה נסתר מהסוגיא דריש החולץ בחליצת מעוברת והפילה דר' יוחנן אמר שמה חליצה משום דאמרינן איגלאי מילתא למפרע ור"ל סבר דתיגלי מילתא למפרע לא אמרינן וכיון דקיי"ל כר"ל א"כ לא אמרינן איגלאי למפרע, וא"כ היכי נימא דכיון שהפילה איגלאי מילתא דלא היה ראוי לירש ולפי"מ שכתבתי דגם גבי נחלה נדרוש ובן אין לו עיין עליו א"כ גם בהא דאמר שם בגמ' דפליגי בקרא דובן אין לו קשה, ומטעם זה קשה על דברי הרמב"ן שהביא יסוד לדבריו מדברי הירושלמי, ובאמת הירושלמי סבר שם בכל הסוגיא כר' יוחנן דחליצת מעוברת שמה חליצה וא"כ שפיר קאמר ר' יוסי דאם הפילה לבסוף איגלאי מילתא דלא היה ראוי לירש אבל לדידן דפסקינן כר"ל קשה.
אכן יש לומר דבאמת הא חזינן במתני' גופא דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דהא הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן, ואם אין ולד של קיימא יקיים ופטורין מן הקרבן, ובתוס' שם ד"ה תיגלי הקשו לר"ל אמאי פטורין מן הקרבן, כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה אשת אח שלא במקום מצוה היא, ותירצו דאפ"ה לא מחייב מידי דהוי אקטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו, ותי' התוס' לא מהני אלא לזה דאף דאין כאן מצות יבום מ"מ אין כאן איסור אשת אח, אבל עכ"פ חזינן דעיקר דין אשת אח ליכא ולא דמי להולד של קיימא דחייבין בקרבן, וע"כ צ"ל דפלוגתא דר' יוחנן ור"ל אינו אלא בחלות דין חליצה וביאת יבמין דלגבי זה סבר ר"ל דכיון דאין דיני תנאים בחליצה וביאה לכן לא שייך לעשותן על ספק, אבל מעיקר הדין ודאי הך דינא דעיין עליו מתלי תלי דאם יצא ולד חי תהיה אשת אח, ואם יהיה נפל לא תהיה אשת אח, ועמש"כ בתוס' ד"ה ור"ל, וא"כ לענין דין זכיה בנכסים של העובר שפיר שייך דין מתלי תלי אפי' לר"ל דכיון שנתברר שהיה נפל ולא היה ראוי לירש שפיר זכו המחזיקים בהנכסים.
והנה במה שהקשה הראב"ד בפ"ח דתרומות מהא דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"ש בירושה הבאה מאליה, וכבר כתבנו דהרמב"ן כתב דהא דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו אינו אלא בשכ"מ ולא בבריא, אבל הרמב"ם כתב דין זה בפכ"ב מה' מכירה לענין בריא, וא"כ צריך ליישב לדעתו קושיית הראב"ד.
ונראה דהם שני דינים מיוחדים בעובר, דין אחד הוא אם יש לעובר דין זכיה עכשיו, דין ב' אם מקנה לעובר לכשיולד דלא קנה משום דהוי מקנה לדבר שלא בא לעולם, ובדין ראשון אם יש לעובר זכיה ודאי מסתבר כדברי הראב"ד דאי הוי מהני הא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו שיזכה העובר, א"כ כ"ש שיזכה העובר בירושה הבאה מאליה, אבל בדין ב' אם מקנה לעובר לכשיולד דהחסרון בזה הוא משום מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר יש לומר דמהני בזה סברא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, דהא אשכחן לענין הקנאת דבר שלא בא לעולם דמהני סברת סמכה דעתו בב"מ דף ט"ז, וה"נ י"ל במקנה לדבר שלבל"ע, איברא דבלשון הרמב"ם בפכ"ב מה' מכירה אינו מבואר דהוא דוקא באומר לכשיולד אף דמקודם מיירי להדיא בדין לדבר שלבל"ע, דז"ל שם כשם שאין אדם מקנה דבר שלבל"ע כך אין אדם מקנה למי שלבל"ע ואפי' עובר הרי הוא כמי שלבל"ע והמזכה לעובר לא קנה ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה, ומבואר דסתם מזכה לעובר אם היה בנו קנה, אבל מדצירף הרמב"ם שני הדינים בהלכה אחת מוכח דגם במזכה לעובר מדין לדבר שלבל"ע נחתינן.
ולכן נראה דסובר הרמב"ם דבאמת פליגי בזה ר' יוחנן ורב נחמן דאף דר"נ מחלק בין מזכה לעובר ובין לכשתלד, אבל ר' יוחנן דאמר המזכה לעובר לא קנה ואמר ע"ז וא"ת משנתנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ובמתני' תנן אם תלד אשתו זכר יטול מנה דהוא לכשתלד, וכן פי' רשב"ם במתני' ואף דבגמ' אמר ולימא ליה דאמר לכשתלד ע"כ הכונה דמתני' להדיא לכשתלד, וא"כ ר' יוחנן אינו מחלק דע"כ מה דפסק הרמב"ם דמזכה לעובר אם היה בנו קנה זהו מדאמר ר' יוחנן זה על המזכה לעובר, ולכן מוכח דר' יוחנן סבר דבעובר הוי תמיד כמו לכשיולד דסתם מזכה לעובר הכונה שיטול כשיולד, ולכן שפיר פסק הרמב"ם דמהני בעובר דין דעתו של אדם קרובה אצל בנו אף דעובר אינו יורש משום דבמזכה לעובר מהני מדין לדבר שלבל"ע דמהני בסמכה דעתו וכמ"ש.
אלא דצריך עוד לבאר דלפי"ז לא זכה העובר כ"ז שלא נולד וא"כ יהיה יכול הנותן לחזור וכן כתב הטור בסי' ר"י לשיטת ר"ח דסובר דמהני באומר לכשתלד קנה דזהו בשלא חזר המזכה, וא"כ קשה על הרמב"ם שכתב בסתם דאם היה בנו קנה, משמע דכבר אינו יכול הנותן לחזור, ונראה דהרמב"ם סובר דלזה מהני דין עובר ועדיף מדין מקנה דבר שלבל"ע דאפי' מ"ד קנה מ"מ כ"ז שלא בא לעולם יכול לחזור דאין דין זכות בזה שיזכה מעכשיו במה שאינו בעולם, אבל המזכה לעובר כיון דאשכחן דעובר יש לו דין לעכב שלא יטלו אחרים מה שהוא צריך לירש כשיולד ומוכח דלא אמרינן עובר אינו יורש אלא לענין זה שאינו בעלים על נכסים ומש"ה אינו פוסל כשיש בנים, אבל מ"מ יש לו דין לזכות במה שהוא ראוי לירש לעכב אחרים מליטול, ולכן גם במזכה לעובר כמו שיש לו דין לזכות בירושתו על אחר שיולד ה"נ יש לו זכות לזכות במה שנותנים לו על אחר שיולד, ומש"ה גם הנותן אינו יכול לחזור דכבר קנה העובר זכות המתנה על אחר שיולד.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה