אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה יב
כל דבר המפסיק לטומאה מפסיק בנכסי הגר כיצד כגון שנכנס אדם לבקעה זו וטומאה בבקעה בצדה אחרת ואינו יודע אם הגיע למקום הטומאה אם לאו, כל מקום שמחזיקין אותו לטומאה הרי הוא כמקום אחר מוחלק בפני עצמו.
הלח"מ תמה דהא אין כאן הפסקה לטומאה אלא לר"א דאמר ספק ביאה טהור כדאיתא בגמ' וכיון שהרמב"ם פסק בפ"ב מה' אבות הטומאה כרבנן דספק ביאה טמא איך פסק כאן דיש דבר המפסיק לטומאה, וכתב הלח"מ דרבנן ור"א לא פליגי אלא בנכנס לבקעה וטומאה בשדה פלונית והוא ספק אם נכנס לשדה שהטומאה בתוכה, אבל נכנס לבקעה וטומאה בבקעה אחרת גם רבנן מודו, ומפרש הלח"מ דמה שכתב הרמב"ם וטומאה בבקעה בצדה אחרת הכונה בבקעה אחרת. והנה מלבד שלשון וטומאה בבקעה בצדה אחרת א"א לפרש דהכונה בבקעה אחרת דלמה הוצרך לכתוב בצדה, אך מלבד זה נראה דעיקר ההלכה אינו כן דרבנן דסברי ספק ביאה טמא אין נ"מ ואפי' מבקעה לבקעה טמא, ומה דתניא הנכנס לבקעה הוא לומר שיצא מרה"ר ונכנס לבקעה דאם הוא ברה"ר וספק אצלו אם נכנס לבקעה הוי ספק ברה"ר וטהור, אבל מבקעה לבקעה אין שום נ"מ כיון דהעיקר הוא דספק ביאה טמא, וראיה ברירה לזה דבפ"כ מה' אבוה"ט הל' ט' כתב הרמב"ם דחנות שהיא טמאה ופתוחה לרה"ר ספק נכנס ספק לא נכנס ספיקו טהור שכל החנות כמו שרץ המונח ברה"ר, ומדהוצרך לכתוב הך טעמא מוכח דמשום ספק ביאה לא היינו מטהרין וההפסק מרה"ר להחנות הוא ודאי גדול מההפסק שבין בקעה לבקעה, וע"כ דספק ביאה טמא בכל גווני.
והנראה בזה דהנה כשכתב הרמב"ם כגון שנכנס אדם לבקעה זו לא הזכיר בימות הגשמים והוא תימה דבמתני' הא תנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים דהא בימות החמה הוי רה"ר לטומאה, אלא דבאמת כשנדייק בדבריו שכתב כל מקום שמחזיקין אותו לטומאה נראה שלא הזכיר כלל דין ספק ביאה ולא חילוף המקומות אלא דמקום שהוא מוחזק לטומאה שהוא מופסק ממקום שאינו מוחזק לטומאה הרי הוא מופסק גם לדין נכסי הגר, אלא דלכאורה א"א לומר כן דא"כ למה כתב כגון שנכנס אדם לבקעה וכו' ואינו יודע אם הגיע וכו', ועוד דאם המצר והחצב מפסיקין בעיקר חזקת מקום הטומאה למה אמר בגמ' לענין טומאה מאי היא, ומייתי עלה פלוגתא דר"א ורבנן אם ספק ביאה טמא או טהור, ולאוקמי הא דר' אסי אליבא דר"א דלא כהלכתא, ומצאתי בדברי הרמ"ה בחידושיו שכתב וז"ל לטומאה מאי היא דתנן הנכנס לבקעה וכו' דכו"ע מיהת אם נכנס לשדה שהטומאה בתוכה ספק נגע ספק לא נגע טמא, ואם ברור לו שלא נכנס לאותה שדה טהור, ואם נכנס לשדה הסמוכה לה ואין ידוע אם היא מכלל השדה שהוחזקה טומאה בתוכה ואם לאו והיה מצר או חצב מפסיק בינו ובין השדה שהוחזקה הטומאה בתוכה לטעמיה דר' אסי דברי הכל טמא דכולה חדא שדה חשיב לה ואיכא למיחש דילמא נגע בטומאה דהא חדא שדה היא וכשהוחזקה בה טומאה לא הוחזקה במקום ידוע, ולטעמיה דרבין הרי המצר והחצב מפסיקין והוי להו שתי שדות ואשתכח דלא עייל לשדה שהטומאה בתוכה ודברי הכל טהור עכ"ל.
ומבואר בדבריו דמפרש דפלוגתא דר' אסי ורבין הוא אם המצר והחצב מפסיקין להפסיק משדה שהוחזקה בה טומאה שהשדה שאצלה לא תהיה בה ספק, ובאופן שאין אנו יודעין אלא ששדה זו הוחזקה בה טומאה אבל אין אנו יודעין שיעור המקום שהוחזקה, וכמו שכתב וכשהוחזקה בה טומאה לא הוחזקה במקום ידוע וכונתו דאם היה ידוע שיעור המקום שהוחזקה הטומאה אין מקום להסתפק, אלא דדברי הרמ"ה באמת תמוהים דלמה הביאו בגמ' על זה פלוגתא דר"א ורבנן לענין ספק ביאה.
אכן אפשר ליישב עפ"י דברי הריטב"א שכתב במס' ע"ז דף ע' גבי ההוא פולמסא דסליק לנהרדעא דאמר שמואל חמרא שרי ובעי למימר משום דספק ביאה טהור, והקשה הריטב"א דמאי ס"ד דהא לא קיי"ל כר"א וכתב ע"ז דטעמא דר"א דמטהר בספק ביאה הוא משום דחשיב לה ספק רחוק ואין מחזיקין טומאה אפי' אין כאן אלא ספק א' ורבנן לא שני להו בינייהו דבסוטה הוא דבעינן סתירת שניהם שכן קינא לה אבל לגבי טומאה דיינו שתהא הטומאה במקום סתירה דהיינו רה"י, ומוכח מדבריו אף שקיצר בשביל שסמך על מה שכבר כתב במס' ב"ב כמו שכתב שם, אבל כונתו מוכחת דבא ליישב גם הא דב"ב דאף דסברי רבנן דספק ביאה טמא זהו כשהספק הוא על הטהור, אבל אם ספק הוא אם בא לכאן הטמא אין אנו מחזיקין טומאה אפי' ברה"י, וזהו לבאר דמה דאמרו בגמ' לענין המצר והחצב, דזהו כהא דתנן הנכנס לשדה בימות הגשמים היינו דאם מצר וחצב מפסיקין אף דאינו ברור בשביל זה דלא באה הטומאה לצד השני של המצר והחצב ולא יצא מכלל ספק, ומ"מ כיון שהוחזקה הטומאה על שדה פלונית ויש מקום לומר דלא באה הטומאה לצד השני בזה אפי' רבנן מודו דלא מחזיקינן טומאה והיינו דאף דגם בספק בעיקר הטומאה נמי ברה"י ספיקו טמא וכמו המסוכן ברה"י בפ"ו דטהרות, אבל זהו כשודאי היה שם אלא דספק לנו אם מת, אבל בספק ביאה דספק אם הטומאה נכנסה למקום שעומד הטהור אפי' הספק הוא ברה"י ספיקו טהור כיון דלא הוחזק כלל טומאה, ועכשיו מבואר מה דמייתי הגמ' הא דר"א דספק ביאה טהור לומר דרבנן לא פליגי אלא בספק ביאה של הטהור, אבל בספק ביאה של הטומאה גם רבנן מודו, ואולי אפשר לכוין כן גם בדברי הרמ"ה אף שלא ביאר הדברים.
אכן בדברי הרמב"ם לא נוכל ליישב כן דהרמ"ה והריטב"א הא אינם מפרשים שהיה ספק אצלו אם הגיע למקום הטומאה אלא דיודע עד כמה נכנס וספק הוא אם הגיעה הטומאה עד מקום זה, אבל הרמב"ם כתב ואינו יודע אם הגיע למקום הטומאה ובסוף דבריו קבע עיקר ההפסק במקום דמחזיקין בו טומאה למקום שאין מחזיקין, וא"כ למה הזכיר קודם הא דאינו יודע אם הגיע למקום הטומאה והיה צריך לכתוב אם הגיעה הטומאה למקום שנכנס.
ונראה בדעת הרמב"ם דאיברא דסובר כדעת הריטב"א דבספק ביאה דטומאה גם חכמים מודו דטהור, ומ"מ לא ניחא ליה בזה שהביאו בגמ' כאן הא דנכנס לבקעה בימות הגשמים דהוא בספק ביאה של הטהור דפליגי ר"א ורבנן דלא שייך להכא כלל לומר דבספק ביאה דטומאה רבנן מודו שלא הוזכר זה בגמ' לכן סובר דהגמ' משמיענו דבאמת במקום שלא הוחזקה טומאה ליכא ספק כלל, וזהו פירושא דמתני' דהנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית לומר דבמקום שנכנס ליכא ספק כלל משום דאם היה ספק גם להשדה שנכנס א"כ לא היה מטהר ר"א משום ספק ביאה טהור דהא הוי ס"ס לטומאה, חדא שמא גם למקום שנכנס הגיעה הטומאה ועוד שמא נכנס למקום הטומאה הודאית, ולכן אשמעינן בגמ' דהמצר והחצב מפסיקין שאם הוחזקה טומאה בשדה ומצר וחצב מפסיקין לא הוי ספק כלל על שדה שחוץ להמצר והחצב דהוי שדה אחרת, ולכן כתב הרמב"ם שפיר הא דהנכנס לבקעה שהביאו בגמ' לענין זה דכל המפסיק לטומאה מפסיק בנכסי הגר לומר שהדבר המפסיק לטומאה בתורת ודאי שבצד האחר אין אפי' ספק טומאה מפסיק בנכסי הגר, אלא דמכיון דלא קיי"ל כר"א דספק ביאה טהור לכן לא הזכיר בימות הגשמים, ומשכחת לה הך נ"מ לדידן בימות החמה דהוי ספק רה"ר ומ"מ אי הוי ספק גם בשדה זו הוי ס"ס לטומאה דגם ברה"ר ודאי טמא דהא כתב הרמב"ם בפט"ז מה' אבוה"ט דמה דספק רה"ר טהור הוא משום דכל הספיקות מדבריהם.
ואף דהרמב"ם לא הזכיר גם ימות החמה וכתב סתם, נראה דבאמת לא הזכיר כאן הרמב"ם פרטי הדינים איך יהיה לענין זה שנכנס ואינו יודע אם הגיע למקום הטומאה, וכתב ההפסק רק לענין חלוקי המקומות, ורק דזה האופן צייר לנו לדין שנדע דבעינן דהמקום דאינו מוחזק אין בו אפי' ספק טומאה, ומשום דגם לענין ימות הגשמים יש נ"מ אם מקום המוחזק טומאה הוא בית הפרס דספק נגע בבית הפרס ברה"י תולין ולא שורפין כדאיתא בטהרות פ' ד' ומ"מ יש לומר דאם איכא בזה ס"ס לטומאה והיינו דספק אם הגיע בית הפרס שהוא שדה שנחרש בה קבר עד השדה שנכנס בתחלה, וגם ספק אם נכנס גם להשדה שהוא ודאי בית הפרס יש לומר דבכה"ג שורפין ואף דעכ"פ איכא ס"ס לטהרה דהא איכא ספק גמור של בית הפרס וגם צד ספק לטהרה מאלו הב' ספיקות, אך זה הוי ס"ס שאינו שקול וכבר כתבו התוס' בכתובות דף ט' ע"ב דבכה"ג לא הוי ס"ס ומבואר בש"ש, וא"כ גם בימות הגשמים הוי נ"מ לענין לשרוף את התרומה אלא דהרמב"ם לא הזכיר כאן כלל עיקר דיני הספיקות, רק דין חלוק המקומות דמקום שהוא מוחזק בטומאה הוא חלוק לענין נכסי הגר, והזכיר רק הספק אם הגיע, להודיענו דההפסק הוא באופן שהשדה המופסקת היא טהורה מתורת ודאי.
ולפי"מ שבארנו שיטתו של הרמב"ם יבואר מה שעמד הר"ש בטהרות פ"ד בהא דתנן וטומאה בשדה פלונית שכתב מקודם שהשדות חלוקות במצרים, ולר' אסי דסבר בפ' חז"ה דמצר וחצב אין מפסיקין יש לומר דהא דחשב ר"א ספק ביאה היינו היכי דמפסיקין נחל או שלולית וכל הני דמפסיקין לפאה, והוא באמת דחוק לפרש במתני' דתנן בסתמא וטומאה בשדה פלונית לאוקמי דמפסיק נחל או שלולית כיון דבסתמא אינו כן הו"ל למתני' לפרושי, אבל לשיטתו של הרמב"ם דמה דפליגי ר' אסי ורבין אם מצר וחצב מפסיקין אינו על דין ספק ביאה אלא על ספיקא של עיקר הטומאה אם מחזיקינן הטומאה שהוחזקה בשדה זו גם על שדה שאצלה, א"כ נוכל לומר דלדין ספק ביאה גם ר' אסי מודה דמצר סגי דכיון דעכ"פ מיקריא שדה אחרת הוי ספק ביאה, אבל לענין דין הפסק טומאה סבר ר' אסי דאף דהמצר והחצב מחלקין את השדות מ"מ לגבי שדה שנחרש בה קבר לא מהני כיון דהדרך להעביר את המחרישה משדה אחת לשניה לא מהני מה שיש לה שם שדה בפני עצמה, ורבין סבר דמ"מ כיון שהוחזק טומאה בשדה זו ושדה המופסקת במצר וחצב נקראת שדה אחרת לא מחזיקינן בה טומאה.
ולפי"ז לדעת ר' אסי דסבר דמצר אינו מפסיק אין אנו צריכין לומר דמה דתנן וטומאה בשדה פלונית הפי' הוא דנחל או שלולית מפסיק, אלא דהכונה דידעינן ודאי דהיתה רק בשדה פלונית ולא בכל הבקעה, דרבין דסבר דמצר וחצב מפסיק מפרש דמתני' הוא גם בסתמא דאף דלא ידעינן ודאי דלא היתה הטומאה בשאר הבקעה, מ"מ כיון דלא הוחזק אלא שנחרש הקבר בשדה פלונית לא מספקינן דאפשר נחרש גם בשדה הסמוכה, אבל לר' אסי נפרש דידעינן בודאי דלא נחרש אלא בשדה פלונית, אבל כל זה לפי פירושם של הרמב"ם והרמ"ה, אבל לפי פי' הרשב"ם שכן מפרש גם הר"ש דפלוגתא דר' אסי ורבין הוא אם מצר וחצב מפסיק שיהיה חשוב ספק ביאה, א"כ לא מהני מה דאנו יודעין שאין הטומאה אלא בשדה זו דעכ"פ לגבי הך ספיקא אם נכנס לשדה פלונית סבר ר' אסי שאין מצר מפסיק, ולכן ע"כ מפרש הר"ש דמיירי דנחל או שלולית מפסיק.
אולם להלכה כיון שלא הביא הרמב"ם דין דמצר וחצב מפסיקין גם לענין הך דינא דאם הוחזק שנחרש קבר בשדה אחת שלא נסתפק על שדה שאצלה שמופסקת במצר מוכח דלא פסק כרבין אלא כר' אסי, וא"כ צריך ביאור מה זה שכתב כל דבר המפסיק לטומאה דא"א לומר דכונתו על נחל ושלולית כיון שלא הזכיר זה בדין שדה שנחרש בה קבר, ועוד דהא כבר הזכיר בהל' י"א דכל דבר המפסיק לפאה מפסיק לנכסי הגר וחשיב שם נחל ואמת המים, ונראה דכונתו על מה שהזכיר בפ' י' מהל' טומאת מת הל' ג' דסלע או גדר מפסיקין שהרי לא הגיע אליו במשוך המחרשה, והוא ממתני' דאהלות פי"ז, ונראה דודאי ה"נ נחל ושלולית ודרך הרבים וכמו דתנן בפ' ט"ז דאהלות לענין שכונת קברות, אבל מש"כ הר"ש דה"ה על כל הני דמפסיקין לפאה דחשיב שם במתני' דרך היחיד ושביל היחיד נראה דהרמב"ם לא יסבור כן כיון שלא הוזכר דמה דמפסיק לפאה מפסיק לטומאה, ורק דלענין נכסי הגר אין נ"מ דהא כתב בהל' י"א דכל המפסיק לפאה מפסיק לנכסי הגר וכנ"ל.