אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה יא
כל המפסיק לפאה מפסיק בנכסי הגר כיצד היה שם נחל או אמת המים וכיוצא בהן לא קנה אלא עד הנחל או עד האמה וכל המפסיק ברשות שבת מפסיק בנכסי הגר, כגון שהיה בין שתי השדות רשות היחיד או כרמלית אפי' היה ביניהם רשות שחולקת לגיטין.
השגת הראב"ד ברשות שבת וכו' א"א יש כאן ערבובי דברים שאין הגמ' הולכת ע"ז הדרך, ואין בגמ' שיהא פיסלא חולק בנכסי הגר אלא בפאה ובשבת ובטומאה ובגיטין כי כן דרך הגמ' ומפרש בגמ' מה טיבן של הפסקות עכ"ל.
כתב המ"מ דהרמב"ם למד ק"ו ממצר וחצב דמפסיק בנכסי הגר ואינם מפסיקין לדברי ר' אסי בשאר דברים כ"ש דדברים המפסיקין בשאר דברים דמפסיקין בנכסי הגר, והנה בגמ' הוזכר פאה וטומאה ושבת וגיטין והראב"ד אינו חולק אלא על דבר המפסיק לגיטין כגון פיסלא, ומוכח דגם הראב"ד מודה בדבר המפסיק לפאה וטומאה ושבת. וע"כ דגם הוא סובר דיש ללמוד מק"ו ממצר וחצב, וצריך ביאור למה חולק על פיסלא, ואחר העיון מצאתי הדבר מבואר בדברי הרמב"ן בחידושיו שכתב וז"ל, הא דאמרינן לענין שבת אבל פיסלא לא ורבא אמר אפי' פיסלא נראה דדוקא לענין שבת כדאמרינן רשות שבת כרשות גיטין דמי אבל לנכסי הגר אין לך דבר שאינו קבוע ומפסיק, ואע"ג דקילא הפסקה דגר מהפסקה דשבת כדאמרינן מפסיקין בנכסי הגר, אבל שבת לא הני מילי לענין מצר וחצב דקביעי אבל פיסלא לא, וכן כתב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ומצינו הפסקות לפאה כגון ניר וזרע אחר אין הדעת נותנת שיפסיקו לנכסי הגר אלא דברים קבועים מחוברים, וכן פיסלא ודאי אינה מפסיקה לפאה מדקתני ואלו מפסיקין, אבל הרב ר' משה סובר כל שמפסיק לפאה ולגיטין מפסיק בגר עכ"ל, וב"ה שכיונתי בדברי הראב"ד דגם הוא סובר הק"ו של המ"מ רק דחולק בפיסלא כמש"כ הרמב"ן, אלא דהראב"ד כתב להדיא דפיסלא מפסקת גם בפאה, ונמצא דגם הרמב"ן והראב"ד חולקין ולא הביא הרמב"ן דברי הראב"ד אלא לענין נכסי הגר, ונראה דסובר דלענין פאה גם דבר שאינו קבוע מפסיק כיון דעכ"פ יש הפסק בקצירת השדה, והרמב"ן סובר דאף דפאה א"צ הפסק מדבר קבוע דהא ניר וזרע אחר מפסיק, מ"מ דבר מטלטל אינו מפסיק גם בפאה.
אכן בדעת הרמב"ם נראה דאינו מוכח כלל שחולק על זה דדבר שאינו קבוע אינו מפסיק בנכסי הגר דבפ"ה מה' גירושין בדין פיסלא הנאמר בגמ' כתב ע"ז קורה או סלע, וכיון שכאן כתב ואפי' היה ביניהם רשות שחולקת לגיטין א"כ אף ששם הזכיר גם קורה, אבל באמת קורה אינו רשות על כל המקום דודאי מקום שתחת הקורה יכול להיות רשות אחת עם כל החצר אלא דמ"מ לא תוכל האשה לקנות הגט כיון שהגט מונח על הקורה, וא"כ אפי' השאיל לה מקום שתחת הקורה אבל כיון שהקורה לא השאיל לה א"כ הוי כלים של מוכר ברשות לוקח דלא קנה לוקח, וכיון שכן אינו מוכח כלל דהרמב"ם סובר דפיסלא שהוא מטלטלין כמו קורה מפסקת בנכסי הגר דהא כתב שהיה ביניהם רשות ופיסלא מטלטל המונחת אין ביניהם רשות, דעיקר הרשות היא רשות אחת, ומ"מ לענין שבת י"ל דמפסיק לרבא אפי' פיסלא מטלטל, דכיון דעכ"פ עכשיו יש הפסק אינם מצטרפין שתי החצאי גרוגרות לדין הוצאה, ויש לומר עוד דדעת הרמב"ם הוא ג"כ כדעת הרמב"ן דניר וזרע אחר ודאי אינו מפסיק בנכסי הגר, ולכן כתב כגון הנחל ואמת המים וכיוצא בהן, והיינו שיש בהם היכר קבוע בגוף הקרקע כגון דרך היחיד ודרך הרבים.
אלא דצריך לומר דשיטת הרמב"ם הוא כפי' רשב"ם דפיסלא אינו רחב ד' דאם היה גבוה י' אף דאינו רחב ד' והוי מקום פטור מפסקת ולא כשיטת התוס' בב"ב ובגיטין דמקום פטור ודאי אינו מפסיק, ורק דאשמעינן פיסלא שהוא מטלטל דא"כ קשה דכאן היינו כרמלית, וכן מוכח מדכתב שם קורה או סלע ומוכח דאין עיקר הרבותא בשביל שהוא מטלטל וע"כ כפי' רשב"ם.
והנה הלח"מ הקשה במה דכתב הרמב"ם וכל המפסיק ברשות שבת וכו' או כרמלית וכו', דהא בפי"ח מה' שבת פסק דדוקא אם היה ביניהם רשות שחייבים עליה, אבל אם היה ביניהם כרמלית חייב, והוא כרבה ודלא כאביי והוא תימה גדולה, ומה שכתב הלח"מ ליישב דמה שכתב הרמב"ם או כרמלית קאי על סוף דבריו דמפסיק אפי' אם היה ביניהם רשות שחולקת לגיטין ודאי לא משמע כן בדברי הרמב"ם, עוד קשה מה שהרמב"ם לא הזכיר בדין פאה וטומאה שהמצר והחצב מפסיקין, ונראה לבאר מקודם דעת הרמב"ם בעיקר ההלכה לענין נכסי הגר דכיון דאמרינן ק"ו מדין מצר וחצב דאינו מפסיק לר' אסי לפאה וטומאה, ולרבין דמפסיק לפאה וטומאה אבל לא לשבת ורבא אמר דמפסיק אפי' לשבת וא"כ לרבא ודאי דכל מה דמפסיק לדידיה לשבת מפסיק בודאי בנכסי הגר ובזה לא מצינו דחולקין עליו דהא ר' אסי נמי סבר דמצר וחצב מפסיק בנכסי הגר אף דאינו מפסיק לפאה וטומאה, וכן לרבין מפסיק מצר וחצב אף דאינו מפסיק לשבת, וא"כ לדידן צריכין למנקט בנכסי הגר כרבא אף דלא קיי"ל כוותיה לענין שבת דהא לא תליא זה בזה כדמוכח ממצר וחצב לר' אסי, ומיושב מה דלא פסק בפאה וטומאה דחצר וחצב מפסיק דבאמת לא פסק כן אלא כר' אסי דהוא קדים, דרבין היה בזמן אביי כדאיתא בברכות דף מ"ז ור' אסי הוא תלמידו של ר' יוחנן, ומ"מ פסק שפיר דמה דמפסיק לפאה וטומאה מפסיק בנכסי הגר דהק"ו הוא מדברי ר' אסי.
ועכשיו נראה דמה דכתב הרמב"ם וכל המפסיק ברשות שבת מפסיק בנכסי הגר אינו מוכרח דהכונה הוא לענין הוציא חצי גרוגרת דהיה אפשר לפרש דרשות שהוא מפסיק לשבת דאסור להוציא מזה לזה מפסיק בנכסי הגר לרבה דוקא רה"י ולאביי אפי' כרמלית ולרבא אפי' פיסלא, ומה דלא מפרש הגמ' כן הוא משום דבגמ' קאי על מצר וחצב דמצר וחצב נמי מפסיק לשבת וזה א"א כפשוטו דמצר וחצב אין מפסיקין להוצאת שבת לא מיבעי חצב דלא שייך שיפסיק אלא אפי' מצר יתכן שאינו גבוה ד' ואינו כרמלית ולא מקום פטור, ומ"מ ניכר שהוא מצר, ולכן ע"כ מפרש הגמ' לענין הוציא חצי גרוגרת דאף דאין בשני הרשויות דינים מיוחדים לדיני שבת מ"מ כיון דיש ביניהם דבר המפסיק והם שתי רשויות אינם מצטרפין בשתי חצאי גרוגרות להתחייב עליהם. אבל הרמב"ם דלא מיירי במצר וחצב שכבר כתב זה בהל' י' לכן אף דלא פסק כאביי ורבא לענין הוצאת חצי גרוגרת מ"מ נקט כללא דכל המפסיק ברשות שבת כפשוטו דרה"י וכרמלית עכ"פ מפסיקים ברשויות שבת, ואף דבנכסי הגר שהן שדות השדה בעצמה הוי כרמלית מ"מ כרמלית מפסקת בנכסי הגר דאין עיקר ההפסק דשבת שייך שיגרום הפסק בנכסי הגר, אלא דכיון דהוא מקום מיוחד דאם היה ברה"ר מפסיק לכן מפסיק גם בשדה בנכסי הגר כיון דיש לזה שם כרמלית דהוא גבוה ג' ורחב ד', ואף דמה דאמרו בגמ' בהא דמפסיק לשבת הוא בדין דאורייתא לענין שיפטר מחטאת מ"מ כיון דעכ"פ לאביי ורבא כרמלית ופיסלא מפסיקין בנכסי הגר וגם לדידן קיי"ל הכא לנכסי הגר וכנ"ל, וכיון דמה דלאביי ורבא מפסיקין לדין חיוב חטאת הוא משום דיש להם הפסק מרה"ר לכן גם לדידן לענין נכסי הגר שפיר כתב הרמב"ם הך כללא דכל המפסיק ברשות שבת דגם כרמלית מפסקת ברשות שבת דאסור להוציא מרה"ר לכרמלית.
ומה שהוצרך הרמב"ם להוסיף דאפי' היה ביניהם רשות שחולקת לגיטין אף דה"נ מפסקת לשבת לרבא אפי' לדין חיוב חטאת ולדידן נמי עכ"פ הוי מקום פטור, אבל באמת הא מוכח דמקום פטור לחוד אינה מפסקת דהא בדין פיסלא שהוזכר בגיטין איתא או דגבוה י' או דרחב ד' אמות או דיש לה שם לוי, ומוכח דגבוה פחות מי' ואינו רחב ד' דהוי מקום פטור אינו מפסיק א"כ אינו תלוי כבר בדין דבר המפסיק לשבת כיון דבחצי גרוגרת אינו פוסק כרבא ודין מקום פטור בעצמו אינו מפסיק, ולפי"ז מבואר גם כאן בדברי הרמב"ם דבדין חצי גרוגרת אינו פוסק כרבא דמפסיק, דאם היה סובר דמפסיק לשבת לא היה צריך להזכיר רשות שחולקת לגיטין.
והנה כ"ז שכתבתי הוא לפי דברי הרשב"ם דמה דאמר אביי אפי' כרמלית הוא כרמלית דוקא ולא מקום פטור, אמנם ראיתי להרמ"ה ביד רמה שכתב דכרמלית דמפסיק אינו משום דאסור מדרבנן דלא יגרום בזה חיוב חטאת אלא משום דמפסיק להתחייב במוציא לתוכו מרה"ר וכ"ש מקום פטור והוא מפרש פיסלא עמוד ט' ורבים מכתפין עליו, וצ"ע ליישב לפי דבריו לסוגיא דגיטין, אבל מדברי הרמב"ם ודאי מוכח כדברי הרשב"ם דדין איסור בכרמלית גורם פטור לענין חיוב חטאת לאביי, וגם לרבא דוקא באופן שחולק לגיטין מפסיק לשבת וכמו שבארנו.