אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה ג

הלכה א

אבל הלוקח דגים מתוך מצודתו של חבירו כשהוא בתוך הים או שלקח חיה ממצודתו כשהיא פרוסה במדבר הרי זו אסור מדברי סופרים, ואם היה המצודה כלי ולקח מתוך המצודה הרי זה גזלן.
השגת הראב"ד הרי זה גזלן, א"א להוציאו בדיינין עכ"ל.
כתב המ"מ וז"ל והנה פסק המחבר כת"ק דכל שאינו כלי אין שם גזל אלא מפני דרכי שלום ואין מוציאין אותן בדיינין, אבל מן הכלי גזל גמור ומוציאין אותו בדיינין, וכן דעת ההלכות ומוסכם עכ"ל, מוכח מדבריו שאין שום מחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד וכן כתב להדיא הלח"מ בהל' ב' דהראב"ד מפרש דברי הרמב"ם וכן כתב המגדל עוז, ולדעתי א"א לפרש כן בדברי הראב"ד דלמה הוצרך לפרש כשכתב הרמב"ם להדיא הרי זה גזלן דמוציאין אותו בדיינין, לכן נראה דבגמ' איתא על מה דאמר ר' יוסי ה"ז גזל גמור אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציאו בדיינין, ואף דבגמ' איתא זה אסיפא על מציאת חש"ו, אבל ברי"ף מבואר דהוא ג"כ על מצודות חיה וכו' וסובר הראב"ד דמה דאמרו בגמ' על הא דמצודות באוזלי ואוהרי כו"ע ל"פ כי פליגי בלחי וקוקרי פירושו דכו"ע ל"פ וסברי גם רבנן כר' יוסי וא"כ אינו גזל מה"ת אלא מדבריהם, אלא דבזה מודים דמוציאין בדיינים, וזהו שהשיג הראב"ד וכתב להוציאו בדיינים לאפוקי מלשון הרמב"ם שכתב הרי זה גזלן דמשמע מן התורה.
ובטעמא דמילתא למה לא הוי גזל מה"ת נראה פשוט דהמצודה הא הוי חצר שאינה משתמרת דסתם פריסת מצודה של חיה במדבר אין עומדין הבעלים אצלה שאז תברח החיה ולא תכנס להמצודה, וא"כ מד"ת לא קנו לו כליו ובמצודות דגים שהבעלים עומדים בצד המצודה בודאי אינו חולק הראב"ד ורק במצודות חיה ועופות, וגם במצודות דגים היכי שהבעלים אין עומדים בצדה, וכן משמע דבהכי מיירי מדקדם אחר ונטלן, ולכן מפרש הראב"ד דבזה מודו רבנן לר' יוסי דאף דבכל מציאה שנפלה לחצר שאינה משתמרת ליכא תק"ח, אבל הכא כיון דטרח להעמיד המצודה וגם כבר נכנסה החיה לתוך הכלי הוי גזל גמור להוציאו בדיינים, ואף שבפ"ו מה' גזילה הל' ט"ז שכתב הרמב"ם כל מי שיש בידו גזל של דבריהם אין מוציאין אותו בדיינים לא השיג הראב"ד זהו משום דהרמב"ם קאי שם על כל אלה שנשנו שם בפרק זה ולא איתמר בהו הך דינא דמוציאין אותו בדיינין, אבל הכא דאמר בגמ' דרבנן מודו לר' יוסי זהו חדוש דוקא בהך מילתא דאף שהוא גזל של דבריהם מוציאין בדיינים.
ובדעת הרמב"ם נראה דטעמא דלא מהני חצר שאינה משתמר, כתבו הראשונים דלא הוי דומיא דיד ודומיא דשליחות דיד משתמר ושליח ג"כ משמר ואין אדם נותן חפציו במקום שאינו משתמר, ולכן זהו דוקא בסתם מציאה או מתנה לדעת הרמב"ם דאינו עומד החצר לכך שיניחו בו חפצים כיון שאינו משתמר ואינו עומד בצדו, אבל מצודה כיון שעיקר דרך צידה כן וא"א באופן אחר לא שייך לומר דלא הוי דומיא דשליח כיון שכך דרכה שינוחו בה דברים הנצודין בה עד שיבואו הבעלים ויטלו, ולכן חצר זה מהני אף שאינו משתמר, דהוי דומיא דשליח דבחצר הזה הדרך להניח והרמב"ם מפרש דמה דאמר באוזלי ואוהרי דכו"ע לא פליגי אין הכונה דרבנן מודו בהא לר' יוסי אלא דכו"ע ל"פ משום דהוי ודאי גזל מדאורייתא, וכן משמע דאם הכונה דרבנן מודו לר' יוסי הו"ל לרבנן למתני בפי', דתקנת חכמים אין זה מילתא דתליא בסברא והו"ל למתני דבאוזלי ואוהרי איכא תק"ח שיהיה גזל גמור, וע"כ דהפי' ל"פ היינו דבזה הוי גזל מדאורייתא ולא איצטריך למתני.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה