אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה א

פרק א

ההפקר כל המחזיק בו זכה, וכן המדברות והנהרות והנחלים כל שבהן הפקר וכל הקודם בהן זכה כגון העשבים והעצים והפירות של אילנות של יער.
השגת הראב"ד המדברות וכו' א"א דוקא לאותו השבט עכ"ל.
כתב המ"מ דכאן לא היתה כונת הרמב"ם בא"י וסמך על מה שכתב בפ"ה מה' נזקי ממון תנאי א"י שהתנה יהושע, והלח"מ תמה על דבריו דבפ"ה מהל' נזקי ממון לא הוזכר לחלק בין אותו השבט לשאר השבטים אלא לדין ים טבריה, ובחכה מותר לכל השבטים לצוד, ולפרוש קלע דוקא לאותו השבט, וזהו בדין הים אבל בדיני היערות לא חילק הרמב"ם בין אותו השבט לשאר השבטים, וא"כ אם כונת הראב"ד לדין הימים והנהרות שבהל' ב' קשה דאיך כתב דהוא דוקא לאותו השבט דהא בחכה מותר לכל השבטים, והרמב"ם לא הזכיר כאן לפרש קלע, לכן כתב הלח"מ דכונת הראב"ד הוא על מש"כ הרמב"ם דהעצים והפירות של יער הם הפקר דסובר דאף דבב"ק דף פ"א תניא בסתם ומלקטין עצים בשדותיהם, מ"מ כיון דשם ע"ב איתא תניא רשב"א אומר תלושים שבהרים בחזקת כל השבטים, ומחוברים בחזקת אותו השבט, לכן מפרש הראב"ד דגם הברייתא הקודמת כונתה לאותו השבט בלבד, והרמב"ם סובר דרשב"א פליג אברייתא קמייתא ולא פסקינן כרשב"א ע"כ תורף ד' הלח"מ.
והנה דברי הלח"מ תמוהים לי מאוד דאם כונת הראב"ד כדבריו היה לו להשיג על דברי הרמב"ם במקומו בפרק ה' מה' נז"מ שכתב בסתם דמלקטין עצים בשדותיהם ולא חילק בין אותו השבט לכל השבטים, אלא דבאמת הוא עירוב פרשיות והרכב ענינים שאינם שייכים זה לזה, דבברייתא שם דף פ"א ע"א תני בעשרה תנאים שהתנה יהושע ומלקטין עצים בשדותיהם וזה אינו ביער דהא תני בשדותיהם, אלא דאמר ע"ז בגמ' לא אמרן אלא בהיזמי והיגי אבל בשאר עצים לא וגם בהיזמי והיגי דוקא בלחים, והא דתני שיהו מרעין בחורשין דזהו ביערות גם בזה אמר בגמ' לא אמרן אלא דקה בגסה ולא דקה בדקה ולא גסה בגסה, עכ"פ מבואר דאין זה כלל הפקר אלא תנאי שהתנה יהושע שיהיה ע"ז רשות לכל, ומה דאמר רשב"א בברייתא שם ע"ב דמחוברים בחזקת השבט זהו על עיקר דינא דהיערות שייכים לאותו השבט שנפל בחלקו כיון דלא נתחלקו, ועכשיו מבואר השגת הראב"ד וגם תירוצו של המ"מ בדעת הרמב"ם דזה ודאי דבעיקר דין חלוקת א"י מוכח מהא דרשב"א דדברים שלא נתחלק ליחידים שייכים לאותו השבט שנפל ברשותו, וכונת הראב"ד הוא על כל ההלכה וגם על דין הימים והנהרות ולא קשה כלל מה שהקשה הלח"מ דהא אינו אסור אלא לפרוש קלע ובחכה מותר והרמב"ם לא הזכיר לפרוש קלע דזה אינו אלא מתנאי יהושע, אבל הרמב"ם שכתב דהימים והנהרות הם הפקר ודאי אין חילוק כלל.
וממילא גם דברי המ"מ נכונים דכבר כתב הרמב"ם גבי ימה של טבריה דין זה דמה שלא הותר בתנאי יהושע הוי דינא דדברים שלא נתחלק ליחידים דשייכים לאותו השבט שנפל בחלקם, ומה שלא הזכיר שם דין היערות זהו משום שלא הוזכר בברייתא ואפשר היו יערות קטנים שנתחלקו ליחידים ואפשר נתחלקו לבתי אבות ביחד ולא קתני אלא ימה של טבריה שודאי לא נתחלק, אבל זה ודאי מוכח מדין ימה של טבריה דכל דברים שלא נתחלקו שייכים לאותו השבט שנפל בחלקם ולפי זה קיימים דברי הראב"ד וגם אין השגה על הרמב"ם וכמו שכתב המ"מ.
אלא דבאמת לא ניחא לי בכל זה דעכ"פ לא היה להרמב"ם לסתום דמשמע בכל מקום ובפרט דגבי תנאי יהושע לא הוזכר בפי' דיני המדברות והיערות רק דנוכל לדון כן מדין ימה של טבריא, ולא היה לו לסתום כאן ולכתוב הלכה זו בסתם, והיה לו לפרש דזהו רק בחו"ל.
לכן נראה דהנה הרמב"ם כתב כל שבהן הפקר וכל הקודם בהן זכה כגון העשבים והעצים והפירות וכו', ומשמע מדבריו דלא מהני זכיה אלא להגדלים בהיערות וכן בהדגים מן הנהרות, אבל עיקרם של המקומות האלו הם ודאי הפקר, וקשה דלמה לא כתב דכל המחזיק בהמקומות האלו זכה בהן, ומוכח מדבריו דלא מהני כלל חזקה במדברות ונהרות ויערות וכמו שהביא המגדול עוז מקור לדברי הרמב"ם מדברי הגמ' דמדבר ויער הוא הפקר, וטעמא דמילתא נראה דחזקה אינו אלא בנעל גדר ופרץ שהוא קניני חצר ובית, וכן חרש וזרע ונטע שהוא קניני שדות וכרמים, אבל המדברות והיערות והנהרות אין עומדים לא לגדר ולא לחרישה וזריעה דהיערות הכונה ליערות גדולים שכבר נתגדלו מעצמם, ואם עמד אחד וגדר חלק מסויים אם מצד אחד אין זה כלום, ואם מד' רוחות אין לזה שם יער שמשמעו מקום פרוץ ומופקר כהוכחת המ"ע, איברא דבקרא בקהלת כתיב עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים ולהשקות מים הוי חזקה, אבל באמת מלשון הכתוב יער צומח עצים מוכח דיער שכתב נתגדל אינו צריך השקאה ורק כשרוצים לנטוע יער בודאי צריך השקאה, אבל הרמב"ם דכונתו על סתם יערות שמוחזקים למופקרים כתב ההלכה בתורת ודאי דאין להסתפק שמא זכה אחד בחלק היער או במדבר או בנהר משום שאין בהם כלל מקום לחזקה והם נשארים הפקר לעולם, ולכן כתב דרק הקודם לזכות במה שגדל בהם זכה.
ועכשיו מיושב דכ"ז היכי שצריך לזכות בכל המקומות ע"י חזקה, אבל בכבוש יהושע שזכו ישראל ע"י גורל ואורים ותומים א"כ שפיר זכו גם במדברות ויערות ונהרות, אלא שמקומות שלא נתחלקו ליחידים זכה בהם אותו השבט שהגיע לחלקם דהא הכל היה ע"י גורל ואורים ותומים, והרמב"ם בה' נזקי ממון גבי תנאי שהתנה יהושע לא הזכיר אלא ימה של טבריה דשייך לאותו השבט משום שזה הוזכר בברייתא ולא הזכיר יערים כיון שלא הוזכר בברייתא ואפשר שהיו גם יערות שנתחלקו ליחידים.
והנה הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ו הל' ט"ו כתב בטעמא דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל משום דקדושה ראשונה היה ע"י כבוש וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש, אבל קדושת עזרא הוא בחזקה שהחזיקו בה ולא נתבטלה, ומבואר דכיבוש יהושע בטל וקדושת עזרא היה רק ע"י חזקה, והכ"מ הקשה ע"ז וז"ל איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה ג"כ משנלקחה הארץ מידינו בטלה חזקה ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה, אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל"ע עכ"ל, אבל באמת דברי הרמב"ם מבוארים דבכיבוש יהושע כיון שזכו ישראל בהארץ ע"י כיבוש, ואח"כ נתחלקה הארץ לשבטים וליחידים ע"י גורל ואורים ותומים א"כ כבר זכה כל אחד בשלו ואח"כ כשנתיישבו והחזיקו לא מהני כלל חזקתם דכ"ש הוא מדין עודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דלא קנה, וכ"ש הכא שהיה באמת שלהם, ולכן לא הועילה חזקתם ונשאר רק הכיבוש ולכן כשנכבשה הארץ מידיהם בטל הכיבוש, אבל קדושת עזרא היה ע"י חזקה שלא היה שם כיבוש כלל דכורש בעצמו צוה שיעלו ישראל לארץ, והם מצאו הארץ הפקר ונתיישבו בה וזכו בה ע"י חזקה, אלא שעכ"פ מוכח דסובר הרמב"ם דעל מה שזכו ישראל בחזקה לא מהנו שום כיבוש מלחמה דלא מהני כיבוש להוציא מידי ישראל, אלא מה שלא זכו רק ע"י כיבוש ונתבטל הכיבוש, שוב ראיתי בס' דבר אברהם סי' י"א שהאריך בענין כיבוש מלחמה והביא הרבה ראשונים דלא מהני כיבוש בעכו"ם מישראל, וראיתי שהביא גם דברי הרמב"ם אלא שלא הזכיר דמדברי הרמב"ם מוכח כן דעל מה שזכו בכיבוש מועיל כיבוש מידם, ועל מה שזכו בחזקה אינו מועיל.
ולפי"ז דעכשיו נתבטל חלוקת יהושע ובבית שני זכו רק ע"י חזקה א"כ לפי"מ שביאר הרמב"ם דבמדברות ויערות ונהרות לא מהני חזקה א"כ גם בא"י הוי הפקר ואין חילוק להלכה כלל, ומה שהביא כן הרמב"ם בפ"ה מה' נזקי ממון זהו בשביל שהביא עשרה תנאים שהתנה יהושע דנ"מ גם לדידן כמו שפסק הרמב"ם שם בהל' ח' דתקנות יהושע נוהגות גם בחו"ל, לכן ע"כ הזכיר התנאים כמו שהתנה יהושע וחלק בימה של טבריה בין אותו השבט לשאר השבטים, אבל כאן להלכה לא הזכיר זה משום דלהלכה באמת כל המדברות והיערות והנהרות הוי הפקר דכיבוש יהושע נתבטל, וע"י עזרא לא זכו אלא בחזקה שאינו מועיל במקומות אלו וכנ"ל.
והנה ח"א עוררני דגם בלא זה מיושב דלא אמרינן קדושה שניה קדשה לע"ל אלא לענין קדושה, אבל זכות הקרקע שהיה לכל יחיד כבר נתבטלה דנתייאשו, ולכן גם זכות השבט בטל, אבל באמת אינו כן דכיון דמוכח מדברי הרמב"ם דמדין חזקה לא נתבטל החזקה א"כ ע"כ שהיא במקומה עומדת והקרקע היא של ישראל ע"פ חזקתם שהחזיקו בה כל אחד בפרטית, ומה דאמרינן בגיטין דף מ"ז דיש קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות הא פירש"י שם אם קנה הנכרי, אבל זה ודאי דלא אבדו ישראל חזקתם בארץ והקרקע שלהם דאף דבקרקע נמי מהני יאוש אם נשתקעו שם הבעלים כמבואר בירושלמי דכלאים פ"ז הובא בתוס' בב"ב דף מ"ד, אבל באמת ישראל לא נתייאשו מעולם מא"י ובכל יום חכו לישועה ועדיפא ממה שכתבו התוס' ביבמות דף מ"ה ע"ב במה שהקשו דאמאי אמר שמואל כל דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, הא כבר נתייאשו הבעלים כשמלך הורדוס, ושמואל אית ליה המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור, וכתבו בזה דשמא היו מצפים שתהא גאוותו מושפלת, ושם לא היה להם הבטחה ע"פ נביא, מכ"ש בגאולת ישראל שלא נתייאשו מעולם, ובדברי התוס' ע"כ ג"כ צריך לצרף זה דהא שמואל כבר היה הרבה אחר החורבן, וא"א שקרובי בית חשמונאים יצפו לעבדות משפחת הורדוס לפני הגאולה, ולכן בודאי נשאר כל חזקת גאולה שניה גם עכשיו והיה נשאר גם זכות השבט, אלא דהטעם הוא כמו שכתבנו דביאת ישראל בימי עזרא כיון שלא היה ע"י כיבוש אלא ע"י חזקה לא זכו כלל במדברות ונהרות ויערות לא יחידים ולא אותו השבט, ולכן נשארו להלכה הפקר גם בא"י וכנ"ל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה