אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה יג
כל גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת מפקחים עליו ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין, אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור כמו שבארנו.
בסנהדרין דף ע"ב ע"ב איתא ת"ר דמים לו בין בחול בין בשבת, אין לו דמים בין בחול בין בשבת, בשלמא אין לו דמים בין בחול בין בשבת איצטריך סד"א מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן קמ"ל דקטלינן אלא דמים לו בין בחול בין בשבת השתא בחול לא קטלינן ליה בשבת מיבעי אמר רב ששת לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל, ופירש"י אם כשהיה חותר נפל עליו הגל מפקחין עליו היכי דלא בא על עסקי נפשות, אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת חתירה עכ"ל והדברים תמוהים דהא כשיצא ממחתרת אסור להרגו, כיון דכבר אינו רודף, וא"כ כשנפל עליו הגל ואינו רודף אמאי הוא גברא קטילא במאי שאני מיצא ממחתרת, וכבר עמדו ע"ז הגאונים בספר אור גדול ובס' אחיעזר ושניהם לדבר אחד נתכוונו דהרמב"ם אינו סובר כרש"י מדלא כתב גבי מי שאין לו דמים דאם נפל עליו הגל אין מפקחין, וכתב רק דאם שבר כלים פטור, וטעמא משום דמי שאין לו דמים משכחת לה דאם יפקחו בגל ויצילוהו אז שוב יהרוג את בעה"ב ואז בודאי אין להצילו, ואם הוא ודאי דאחר שיפקחו הגל לא יוכל להרוג כגון שהוא שבור ורצוץ אז בודאי מפקחין, ובמה דאשמעינן גבי יש לו דמים דמפקחין כתב באור גדול דהוא דלא נימא ביש לו דמים הוי מיעוט דהוא רודף, ולכן אף דאסור להרגו מ"מ אין מחללין, ולי נראה יותר לבאר זה עפ"מ שהקשה הרמ"ה ז"ל ביד רמה דאמאי מפקחין אפי' ביש לו דמים, דמ"ש מרועי בהמה דקה דלא מעלין ולא מורידין ותי' דזהו דוקא בהוחזקו אבל זה לא הוחזק אלא באקראי וא"כ יש לומר דזה גופא אשמעינן קרא דלא רק דאסור להרגו, אלא דחייב להצילו אפי' בשבת דלא נימא דהוי כרועי בהמה דקה.
אכן בדעת רש"י נשאר בס' אחיעזר בצ"ע ובאור גדול כתב לתרץ דברי רש"י במה שהניח ליסוד דאם זה שאין לו דמים הפילו עליו הגל כדי להרגו בזה דאז אם הוא חי בתוך הגל והוא שבור באופן שכבר לא יוכל להרוג דמ"מ אין מפקחין עליו הגל בשבת כיון דע"י מעשיו התיר עצמו למיתה והביא עליו הסכנה דפשע בעצמו, ומש"ה אף בנפל עליו הגל בעצמו כשהיה במחתרת אין מחללין עליו כיון דמקודם היינו מפילים עליו הגל הוי גברא קטילא ואין מחללין עליו את השבת, ולפי דבריו יוצא לנו חידוש דמאבד עצמו לדעת אין מחללין עליו את השבת כיון דפשע בעצמו, ואף די"ל דדוקא הכא כיון דע"י פשיעתו נתחייב להרוג אותו והוי גברא קטילא, אבל המעיין בדבריו יראה דהעיקר נחת לה בשביל דפשע, ודימה זה לגבי הא דאומרים לאדם חטא בשבת דף ד' בתוס' שם, אכן לבד דעיקר יסודו באם הפילו עליו כדי להרגו אינו מבורר אך גם אם יהיה כן אינו מוכרח דמשום זה אין מחללין בנפל עליו הגל כיון דעכשיו יש לו דין יצא ממחתרת, והפלת הגל לא היה כדי להרגו.
ונראה דרש"י לשיטתו דסובר דדין מחתרת הוא דוקא כשהוא ודאי רודף דאמרינן דשאר כל אדם הוי ודאי רודף וכמש"כ רש"י בפסחים בהא דדרשינן לאור יקום רוצח אי פשיטא לך מילתא דאנפשות קאתי, דהיינו בבן על האב והתוס' הקשו שם וכאן דלא בעינן ברור כנהורא דהוא רוצח, עכ"פ מוכח דדעת רש"י דמספק לא היה לו דין מחתרת, א"כ נוכל לומר דאם נפל עליו הגל הוי ספק אצלנו אם אחר שיצילו אותו אם יוכל להרוג ולא הוי ודאי רודף, וא"כ י"ל לדעת רש"י דבזה מהני גם ספק רודף כיון דכבר היה עליו דין רודף, נחשב לענין זה כגברא קטילא שכבר אין לו חזקת חיים שיהיה חובה להצילו כיון דאכתי הוי ספק שמא יהיה רודף, אבל אינש דעלמא שיהיה לנו ספק שמא הוא רודף, לא רק דאסור להרגו אלא דחייב גם להצילו דאין מחזיקין אותו בספק רודף.
והרמב"ם לשיטתו דסובר דגם מספק שיהרוג אין לו דמים וכמש"כ בהל' י"א דאף דמעיקר דינא אמר רבא חזקה וכו', מ"מ גם אם הוי ספק כמו ביום אין לו דמים, א"כ ליכא כלל חידושא בהא דאין לו דמים, דממ"נ אם ודאי שלא יוכל להרוג ודאי חייב להצילו אפי' בשבת, ואם ספק שמא יהיה רודף הרי הוא כבתחלה, דגם מתחלה מטעם ספק כבר אין לו דמים ולכן לא כתב הרמב"ם בהא דאין לו דמים דין דאין מפקחין וכנ"ל:
סוף הספר