אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה יא
וכן הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים, וכן אם הקיפוהו בני אדם או עדים אע"פ שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו אינו נהרג ואצ"ל אם בא לב"ד שאינו נהרג.
השגת הראב"ד: יש לו דמים. א"א נ"ל בורח רוצה לומר עכ"ל. הקיפוהו. א"א זה שאמרו במכילתא דר' ישמעאל שאם יש לו מושיעים שאינו ניתן ליהרג וק"ל מעשה דאבנר ועשאל, ומ"ש אם הקיפוהו עדים, יראה לי כי ע"ד התרגום אמר אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי וכו', ולא ידעתי מהו עכ"ל.
הרמב"ם מחלק בין גנב שגנב ללא גנב, דגנב שגנב אין לו דמים אם עדיין לא יצא מן המחתרת ודוקא ביצא יש לו דמים אבל בלא גנב הואיל ופנה עורף ויוצא אף שעדיין לא יצא יש לו דמים, ומקור דבריו הוא מדברי הירושלמי שהביא המ"ע אלא שלא פירש, וז"ל, תני ר' חייא במחתרת אין לו דמים חוץ למחתרת יש לו דמים, תני ר"ש בן יוחי אפי' חוץ למחתרת אין לו דמים לפי שממונו חביב עליו כנפשו חמי ליה אזל בעי מיסב ממונא מיניה וקאים עלוי וקטליה, רב הונא אמר נטל הכיס והפך את פניו לצאת והלך לו ועמד עליו והרגו אין ההורגו נהרג, עכ"ד הירושלמי, ופסק הרמב"ם כר' חייא דחוץ למחתרת יש לו דמים, וכרב הונא דאמר דנטל את הכיס והפך פניו לצאת והלך לו דאין ההורגו נהרג וטעמא דכ"ז שהוא במחתרת אין הבעה"ב מעמיד עצמו על ממונו והוא עומד להציל את שלו והגנב הורגו, ומוכח דדוקא נטל את הכיס והפך פניו, אבל בלא נטל את הכיס היה נהרג הבעה"ב שהרגו כיון שהפך פניו לצאת.
ולפי"ז אינו מבואר השגת הראב"ד שכתב בורח רוצה לומר, דהיכן הוזכר בורח דבין ברישא ביצא ממחתרת הא תני ר' חייא סתמא יצא ממחתרת יש לו דמים, בין בסיפא כשהוא יוצא ועוד לא יצא דמקורו מדברי רב הונא הא לא הזכיר רב הונא בורח אלא הפך את פניו לצאת והלך לו ומ"מ דוקא בנטל את הכיס אבל אם לא נטל יש לו דמים.
ונראה בכונת הראב"ד דזה תלוי איך שנפרש כאן לשון מחתרת דאם הכונה מחתרת ממש היינו מקום החתירה שדרך מקום זה נכנסים לבית, וא"כ בסיפא שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת אף שלא הספיק לצאת מ"מ כיון שפניו לחוץ בדרך יציאתו מהיכי תיתי יהיה עליו שום ספק רודף, ובודאי לא צריך בזה דוקא שיהיה בורח, אבל באמת בלשון רב הונא בירושלמי לא משמע דהוא באופן שהוא בתוך המחתרת דלשון נטל את הכיס והפך פניו לצאת והלך לו, לא משמע שהוא כבר בתוך המחתרת אלא שהוא עוד בבית במקום שנטל את הכיס אלא שהפך פניו לצאת ובזה סובר הראב"ד דלא מסתבר דאם בעה"ב מוצא לגנב בתוך הבית רק שהולך ופניו לצד הפתח כבר אין עליו דין מחתרת, דהא בודאי דרך הגנב לילך לכאן ולכאן לחפש מה לגנוב, ולכן אף דבנטל את הכיס אשמעינן רב הונא דהוי רבותא אף שהוא בתוך הבית והפך פניו לצאת והלך לו, דמ"מ יש עליו דין מחתרת, היינו משום שכבר גנב הכיס עם מעות דזה עיקר תכלית הגנבה, ובודאי מסתבר דכיון שכבר לקח את הכיס דכונתו באמת לצאת ומ"מ אשמעינן ר"ה דכיון שגנב והבעה"ב בודאי יחפוץ להציל לכן יש עליו דין מחתרת, אבל היכי שלא גנב אין שום ראיה ממה שהולך בבית ופניו לחוץ דאין דעתו לגנוב, ולכן כתב הראב"ד דאופן זה הוא דוקא בבורח שנראה ברור שרוצה לצאת, ואז אם לא גנב אין עליו דין מחתרת אף שעוד לא יצא.
ובדעת הרמב"ם שלא כתב בורח נראה דכונתו במש"כ יוצא מן המחתרת שהוא בתוך המחתרת ממש דאז ודאי לא בעינן בורח וכמש"כ דאף דהא דרב הונא אינו כשהוא בתוך המחתרת אלא ביוצא ועודנו בתוך הבית מ"מ הדין שהוציא הרמב"ם מהא דר"ה הוא באופן שברור שדעתו לצאת והיינו כשהוא בתוך המחתרת ויוצא משם, דעיקר השמיענו דאף שהוא בתוך המחתרת לא חיישינן דילמא יחזור ויכנס והוא חד דינא עם מה שצייר הראב"ד הבורח והכל נלמד מהא דר"ה דהיכי שרוצה לצאת אין לו דין מחתרת אלא בשנטל את הכיס וכנ"ל.
ובמה שכתב הראב"ד בהשגתו השניה על מה שכתב הרמב"ם וכן אם הקיפוהו בני אדם וז"ל וק"ל מעשה דאבנר ועשאל וכונתו דאיתא בסנהדרין דף מ"ט אתיוה ליואב דייניה א"ל מ"ט קטלתיה לאבנר א"ל גואל הדם דעשאל הואי, עשאל רודף הוי, א"ל היה לו להצילו באחד מאבריו, ומוכח דעשאל היה רודף אי לאו דהיה יכול להצילו באחד מאבריו אף דאבנר היה לו מושיעים דהא הלך עם עבדי איש בושת כמפורש במקרא שם, והיה אפשר לומר שהיו אז רחוקים ממנו אבל אין צריך לזה, דממ"נ אם היו קרובים ומ"מ סיכן עשאל את עצמו להרוג לאבנר כדרך המלחמות א"כ לא היו לו מושיעים דמאי נ"מ אם אבנר הרגו או הצבא שלו היו הורגים אותו, ואי משום דהיו יכולים להצילו באחד מאבריו, טענה זו הא טען יואב על אבנר גופיה ובמה עדיפי המושיעים מאבנר.
אלא דבאמת נראה דאף דבמכילתא איתא דרשא זו מקרא דנערה המאורסה דכתיב ואין מושיע לה דמוכח דאם היו לה מושיעים לא ניתן להצילה בנפשו ומזה למד לרוצח, ע"כ צריך לומר דהיינו בגוונא דהמושיעים יוכלו בודאי להושיע ולמנוע הסכנה כגון שהוא עוד רחוק והמושיעים יוכלו להקדים ולהציל והוא הרגו מרחוק בחץ וכה"ג, אבל במעשה דאבנר ועשאל שהיה עשאל כבר קרוב לאבנר ורצה להרגו מה שייך כאן מושיעים, דגם אם היה אפשר שיבואו המושיעים ויקדימו להצילו אינו מחוייב אבנר לסכן את עצמו ורשאי להרגו, ולכן זכה יואב רק בטענה דהיה יכול להצילו באחד מאבריו.
ובמש"כ הרמב"ם או עדים, שהוא מהתרגום, וכתב הראב"ד ולא ידעתי מהו, ופי' המ"מ דכיון שיש עדים לא יגנוב, לא ידעתי למה נטה מדברי רש"י שכתב בחומש דכיון שיש רואים אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות ולא יהרוג את בעל הממון, ונראה דזה תלוי בשני פירושים שהבאתי בהלכה ט' דלפי' הרמ"ה והר"נ שפירשו אין אדם מעמיד עצמו על ממונו היינו דהבעה"ב יחפוץ להרוג את הגנב ואז יהרוג הגנב אותו, בזה לא מהני עדים דכשהבעה"ב יחפוץ להרגו ע"כ יהרוג את בעה"ב, ולכן ע"כ צריך לומר כדברי המ"מ דכשיש עדים לא יגנוב כלל כיון שהב"ד יגבו ממנו, אבל לפי' הרמב"ם דהבעה"ב רק יעמוד כנגדו ולא יניחו ליטול ממונו שפיר נפרש כדברי רש"י דכשיש עדים אינו בא על עסקי נפשות, והמ"מ רצה ליישב גם לפי' הרמ"ה.
והנה הרמב"ן בחומש הקשה דהא כשפטר בקרא ההורגו דאין לו דמים, הכונה דפטור ממיתת ב"ד וא"כ ע"כ היו עדים, וכ' שם וז"ל וא"ת שלא בא הכתוב אלא להתיר לו דמו מידי שמים לומר שמותר להרגו, זה אינו אמת אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין מידי שמים ומב"ד בהתראה, והשני מחייבו בדין שניהם, לכן פירש דברי התרגום דקאי על יצא ממחתרת, דאף שראו עדיין ומעידים בב"ד שבא במחתרת דמים לו ואסור להרגו.
ונראה דמה דפשיטא להרמב"ן דא"א לפרש דקרא איירי כשאין עדים ובא לפטור מדיני שמים, הוא משום דמפרש אין לו דמים ודמים לו לא על דמי הבא במחתרת אלא על דמי ההורגו משום דרש"י פירש כן בהתרגום דמים לו חייב עליו אם הרגו, אבל הרמב"ם אינו מפרש כפירש"י בדברי התרגום דלא כתב חייב עליו אם הרגו, אלא אינו נהרג, ומוכח דהוא על הבא וממילא לא קשה על הרמב"ם קושיית הרמב"ן.
אכן ר' ישמעאל במכילתא ע"כ חולק על התרגום דהא אמר שם ומה להלן היו לו מושיעין הימנו והרגתו חייבת, אף כאן היו לו מושיעין הימנו והרגו חייב, וא"כ יקשה קושיית הרמב"ן דכיון דחייב ע"כ ביש עדים, וא"כ אפי' בלא מושיעים נמי, ואפשר דזהו שכתב הראב"ד ולא ידעתי מהו, היינו דא"א לפרש בדברי התרגום כפי' הרמב"ם ורש"י משום קושיית הרמב"ן, וביותר דבמכילתא מפורש להדיא דאם יש לו מושיעים חייב וע"כ ביש עדים, והרמב"ם הביא דברי המכילתא ודברי התרגום, ולכן סובר הראב"ד דיש לפרש התרגום כפי' הרמב"ן.
ובדעת הרמב"ם י"ל דסובר דפי' הרמב"ן דקאי על יצא ממחתרת הוא דוחק דהא קרא בעודו במחתרת קאי, כדכתיב אם במחתרת ימצא וע"ז אמר קרא אם זרחה השמש עליו, ולכן אפי' אם ר' ישמעאל חולק על התרגום סובר כהתרגום, וסובר דפי' זה אינו סותר הדרש דאם ברור לך הדבר כשמש, ולא דמי לפירוש של ביום משום דאם יש עדים הוא ברור כשמש שאינו הורגו והרמב"ם לא כתב כלשון המכילתא דאם יש לו מושיעין והרגו חייב משום דלא משכחת לה דע"כ אין עדים אלא דהבא עליו אינו נהרג.
אלא דקשה דהא רב הונא בירושלמי נמי ע"כ לא סבר כהתרגום דהא אמר נטל את הכיס וכו' אין ההורגו נהרג, וא"כ ע"כ ביש עדים וכיון דביש עדים בכל אופן יש לו דמים למה אין ההורגו נהרג, וכיון דרב הונא סבר כר' ישמעאל ודלא כהתרגום הו"ל להרמב"ם לפסוק כר"ה דהא אמורא ודאי יכול להכריע בין התנאים, והנה לטעם המ"מ דהיכא דיש עדים ודאי לא יגנוב א"כ לא קשה כלל מרב הונא דהא רב הונא מיירי שנטל את הכיס והפך פניו לצאת, וא"כ שפיר משכחת שכבר ראה הגנב את העדים ומ"מ נטל את הכיס והא קמן דאינו ירא מהעדים, וכן אפשר ליישב הא דר' ישמעאל בכה"ג, אבל לטעם רש"י דכיון דיש עדים ודאי אינו בא על עסקי נפשות שפיר מוכח מרב הונא דלא כהתרגום.
אכן לפי"מ שכתב הרמב"ן מקודם וז"ל, ואולי יתכוין הרב לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעה"ב והכירוהו והגנב ידע בהם אינו בא על עסקי נפשות עכשיו, שכבר ראה שהכירוהו העדים ואם יהרוג יבואו עדים לב"ד ויהרגוהו, וזה טעם אם זרחה השמש עליו כי בלילה שלא הכירוהו העדים יהרגהו לבעה"ב ויברח עכ"ל, לפי"ז יהיה מיושב דלא קשה לא מר' ישמעאל ולא מרב הונא כיון דדוקא בהכירוהו העדים יש לו דמים, ומה שנטה הרמב"ן מתי' זה וכתב דכונת התרגום על יצא מן המחתרת נראה משום שהתרגום סתם ולא חילק בין הכירוהו ללא הכירוהו, וכן הרמב"ם הא סתם ג"כ וכתב בסתמא, אבל נראה דיש לומר דעדים נקראים דוקא אותם שיכולים להיות עדים, אבל באופן שיכול הגנב להרוג ולברוח ואין מכירים אותו שיוכלו להעיד עליו, [וע"כ הוא באופן שלא יוכלו לתפשו דאל"כ הרי הוא בכלל הקיפוהו בני אדם והיינו אותם שיוכלו להושיע] וכיון שלא יוכלו להעיד לא מיקרי עדים כלל, ולכן זהו המחוור דיסבור הרמב"ם כתירוצו הראשון של הרמב"ן אף שסתם דבריו ולא פליגי ר' ישמעאל ור"ה על התרגום ושפיר פסק כהתרגום: