אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ז · הלכה ה
חסרה ועמדה על מחצה יקיים, עמדה על פחות ממחצה או על יתר ממחצה יקוץ עד שיעמידנה על מחצה, ואם לא חסרה אלא פחות משתות יקיים לשאת ולתת בה אבל לא למשקל שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו במשא ומתן.
השגת הראב"ד: אבל לא למשקל וכו'. א"א פי' שלא ישקול בהם סלעים אחרים עכ"ל. שכל פחות משתות וכו'. א"א וגם במשא ומתן אם נתנה בחזקת שלימה הרי זה מקח טעות.
בהשגה הראשונה כתב המ"מ רצה הרב ז"ל [לומר] שאם היתה למשקל אחר ישרה מותר לשקול בה, ואין כונת רז"ל אלא למשקל שהיא חסרה ויפה פירש עכ"ל, ולדעתי צ"ע טובא בהך דינא דנראה דשיטת הרמב"ם אינו כשיטת הראב"ד ואפי' למשקל ישרה אסור לו להניחה, ולדעת הראב"ד דברי הרמב"ם הם מיותרים דאם לשקול בה משקל חסרה פשיטא, וכבר השמיענו זה בהלכה א' שכתב השוקל לחברו ממשקלות חסרות וכו' ה"ז עובר בל"ת וכו' ולא חילק בין שתות לפחות משתות דבמשקל אין נ"מ בזה, ואם כן למה הוצרך לכפול כאן דבסלע שחסרה אסור לשקול בה כביפה.
לכן נראה בדעת הרמב"ם דהנה בהא דתניא לא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יקבנה וכו', ופירש"י מן הצד לא יקבנה לפי שהרמאי שימצאנה יקוץ אותה סביב וכו' ויוציאנה בשקל, אבל הרמב"ם כתב בהלכה ד' שמא יבוא אחר ויעשנה משקל וכבר כתבתי מזה בהלכה ד', ונמצא דלפירש"י נוכל לפרש דגם הא דלא יעשנה משקל בין משקלותיו הוא דילמא אתי להוציאה ביפה, אבל לדעת הרמב"ם כל הך בבא הוא דילמא יעשו אותה משקל וישקלו אותה ביפה.
איברא דלפי"ז צריך ביאור בחסרה פחות משתות דיקיים לשאת ולתת בה אמאי לא חיישינן דילמא יעשנה משקל דבמשקל אין נ"מ דאפי' פחות משתות הוי מקח טעות או להחזיר הטעות, וצ"ל דכ"ז שהוא פחות משתות ועומדת להוציאה בתורת מטבע אינה עומדת לעשותה משקל אבל אם הוא משקל אפי' אם מכוין שלא להטעות חיישינן דלמא ימצאו אחרים ויטעו בה, ונמצא לפי"מ שבארנו דדעת הרמב"ם מפורשה דלא כדעת הראב"ד דעיקר דינא דלא יעשנה משקל בין משקלותיו הא ודאי אינו להטעות דא"כ פשיטא וע"כ אפי' למשקל ישר ומ"מ אסור דילמא יטעו בה, ולדעת הראב"ד צריך לפרש כפירש"י דשם ביותר משתות הוא דילמא אתי להוציאה ביפה אבל בפחות משתות הא מותר להוציאה, ולכן מותר לעשותה נמי משקל אבל דעת הרמב"ם ודאי כמש"כ.
ועל השגת הראב"ד הב' כתב המ"מ וז"ל ודברי הרב אמת כ"ז שהסעלים יוצאים במשקל דכל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל חוזר הוא, אבל יש שפירשו שאין המקח בטל אלא שהוא מחזיר האונאה אפי' פחות משתות וזה מבואר בהרבה מקומות ואף המחבר סובר כן פי"ב מה' מכירה ושם יתבארו עיקרי הדברים בע"ה כנ"ל.
והנה אם כונת הראב"ד הוא כדברי המ"מ לא חידש כלום, והרמב"ם בעצמו כתב כן פי"ב מה' מכירה הל' י' לחלק בין היו הסלעים יוצאים במנין או במשקל, ואף שדברי הרמב"ם שם צריכים ביאור ולכשנגיע לשם בעז"ה נבאר אבל עכ"פ עיקר החילוק מבואר בדבריו, אבל לדעתי אין כונת הראב"ד כן, אלא חידש דאם נתן לו הסלע בחזקת שלימה אז הוא מקח טעות בכל גווני, דלא אמרינן דסלע שחסרה פחות משתות אין בה אונאה ומותר להוציאה ביפה, אלא דוקא כשנתן לו בתורת סלע, ולכן אף שחסרה פחות משתות סלע שמה ויוצאה בשוק וכמו שכתב הרמב"ם דרוב בני אדם אין מקפידים, אבל אם נתן לו בחזקת שלימה אז הוא מקח טעות אף שאין הסלעים יוצאין במשקל דעכ"פ אינה שלימה.
אך יש לומר דזהו גופא תליא במחלוקת שהביא המ"מ אם מה דאמרינן דדבר שבמשקל אפי' פחות מכדי אונאה חוזר הוא בטול מקח או מחזיר הטעות, ובזה הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ' ט"ו מה' מכירה דהרמב"ם כתב דאינו אלא מחזיר הטעות, והראב"ד כתב דאם אמר שק זה שיש בו סאה וחסר הוי מקח טעות, ואף דהכ"מ כתב שם דהרמב"ם אינו חולק אבל שיטת המ"מ שם דחולק ולכן דין זה שחידש הראב"ד תלוי בזה דלדעת הראב"ד דחוזר היינו שהוא טעות, א"כ ה"נ כיון שנתן לו בחזקת שלימה ואינה שלימה הוא טעות אבל לדעת הרמב"ם דחוזר פירושו רק דמחזיר הטעות, וכאן כיון שהסלעים יוצאים במנין ואפשר גם להמקבל להוציאה ביפה אין כאן מה להחזיר הטעות ואם מפני שנתן לו בחזקת שלימה לא היה כאן תנאי מפורש בפרט דהנותן הוציאה בחזקת שלימה והמקבל לא התנה ואינו שייך לגדרי תנאי.
ובמה שכתב הרמב"ם עמדה על פחות ממחצה יקוץ משמע דאפי' משהו פחות ממחצה וכן משמע מפירש"י, והרשב"א בש"מ חולק בזה וכתב דדוקא אם פחתה שתות דמ"ש מפחות מסלע דמותר להוציאה ביפה עד שתפחת שתות, והרא"ש שם כתב וז"ל ונ"ל משום דבלא"ה לא נטבע לשם שקל ולפעמים יוכל לרמות מי שאינו בקי חשו חכמים טפי עכ"ל, וע"ש עוד בשם הריצב"ש ג"כ לחלק באופן זה אבל עוד אינו מוסבר יפה החלוק, ונ"ל פשוט דסלע יש לו שם מטבע ובמטבע כיון שדרכו ליפחות קצת אמרינן דעד שתות לא קפדי אבל סלע שנפגמה ועמדה על מחצה אין לזה שם מטבע כלל, אלא דכיון שבמשקל יש בה מתכות חצי סלע לוקחין אותה בחצי סלע, נמצא דזהו ודאי דבר שבמשקל ודבר שבמשקל אפי' פחות מכדי אונאה חוזר.
ובעיקר מה שכתב הרמב"ם דאם חסרה פחות משתות מותר לשאת ולתת בה כתב הרא"ש בב"מ בתחלה דדוקא במטבע מותר להוציאה ביפה שגם אחר יקח מזה שנותן לו ביפה, אבל חפצים שאין עומדין להוציאה אסור להונות אפי' פחות משתות, ואח"כ כתב או שמא גם בשאר חפצים הוי דרך מו"מ בכך ועד שתות הוי בכלל דמי מקח, ובחו"מ סי' רכ"ז סעיף ו' פסק המחבר דיש להסתפק בזה כספיקו של הרא"ש, אבל מדברי הרמב"ם בפרק י"ב מה' מכירה מוכח דבשאר דברים חוץ ממטבע אסור להונות דכתב שם בהל' א' אסור להונות כו', ובהל' ב' וכמה תהא הונייה ויהי' חייב להשיב כו' ובהלכה ג' היתה ההונייה פחות מזה בכ"ש. כו' אינו חייב להחזיר כלום ומוכח מדבריו דרק לענין חזרה מהני פחות משתות ולא לענין איסור אונאה.
ויש להוכיח זה יותר ממה דלכאורה סותרין דברי הרמב"ם זא"ז דכאן כתב שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו במשא ובמתן, ושם בהלכה ג' כתב שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו, אבל לפי"מ שבארנו דדעתו דבשאר חפצים אסור לכתחלה מיושב שפיר דדעתו דבדיעבד שלא לתבוע האונאה דרך הכל למחול בו, אבל לכתחילה לא אמרינן אלא דרוב בני אדם מוחלין ואין מקפידין אם נתאנו בפחות משתות ולכן גבי סלע שפיר כיון דעומד להוצאה ורוב בני אדם מוחלין יקחו אותו ביפה ולא יקפידו, וכיון דרוב יקחו א"כ אפי' אם יחוש דזה שנותן לו עכשיו הוא ממיעוט המקפידין נמי אין אונאה כיון דרוב אינם מקפידין הוא יוכל להוציאה וכמש"כ הרא"ש, אבל בשאר חפצים לכתחלה אסור להונות דילמא הוא מהמיעוט ורק בדיעבד אמרינן דדרך הכל למחול ומשמע דאפי' שלא להחזיר אונאה לא הוי מהני רוב, דהמתאנה יטעון אני מהמיעוט המקפידין, ואף דבריש המניח לא אמרינן הכי אלא להיפוך דאפי' ע"י רוב אין להוציא ממון יש חלוק גדול דהתם אמרינן דלא מכר לו אלא כד, אבל הכא ודאי היה אונאה ורק דאנו באין בטענת מחילה וצריך דוקא ודאי מחילה דזהו הוצאות ממון מהמתאנה ופשוט, עכ"פ נתברר דעת הרמב"ם דאסור להונות בפחות משתות ובודאי אלים ודאו של הרמב"ם מספיקו של הרא"ש והוא ברור להלכה: