אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה ג
הגונב פטר חמור של חברו קודם שיפדה משלם תשלומי כפל לבעלים שאע"פ שאינו עכשיו שלו ראוי להיות לו אחר שיפדה.
הלכה זו היא ברייתא בבכורות דף י"א כמש"כ המ"מ והכי תניא התם הגונב פט"ח של חברו משלם תשלומי כפל לבעלים ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן. אבל צריך ביאור למה ישלם הגנב כפל בעד כל הפט"ח כיון דצריך לפדותו בשה והי' צריך לנכות דמי השה ואף דבהשה יהי' לו טובת הנאה ליתנו לכהן הא פסק הרמב"ם לקמן בהלכה ה' דגנב תרומה מבעליה הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל שאין לו בהם אלא טוה"נ וטוה"נ אינה ממון ובהלכה ד' פסק דגונב טבל משלם דמי טבלו והשיג הראב"ד דמשלם כפל דמי טבלו ודעת הרמב"ם דכפל אינו משלם אלא בעד חולין שבו כמו שבארנו שם. ומוכח דאינו משלם כפל בעד כל הטבל כיון שהי' צריך להפריש תרומה ומעשר וה"נ צריך לפדותו בשה. ובבכורות דף ט' ע"ב איתא והרי מעשר וכו' בפט"ח נמי מיקדשא כדר"א דאמר אשה יודעת דאין מע"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים ה"נ אשה יודעת דפט"ח איסורא אית ביה ופרקא ליה בשה ומקדשה בהך דביני וביני. ומוכח דלא שייך לקדש בכל הפט"ח אף שיכולה לפדותו בשה. אלא בהך דביני ביני. ומה דתנן בסוף האיש מקדש דהמקדש בפט"ח אינה מקודשת מוקי בבכורות דף י' ע"ב כגון שאינו שוה אלא שקל וסבר לה כריבר"י דצריך דוקא שה דשוה שקל וליכא ביני ביני. וא"כ קשה למה ישלם הגנב כפל בעד כל הפט"ח.
והנה בהלכות קדושין פרק ה' כתב הרמב"ם המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח. או בשר בחלב וכיוצא בהן משאר איסורי הנאה אינה מקודשת. ולא הזכיר בפרטית כל האיסורי הנאה כדתנן במתני'. וממילא לא הזכיר פט"ח אבל מ"מ קשה למה השמיט הא דאמר בגמ' דבפט"ח מקדשא בהך דביני ביני. ובגמ' מוקמינן לה כגון שאינו שוה אלא שקל. אבל זהו דלא כהלכה דהא לא קיי"ל כריבר"י דצריך שה שוה שקל. ומעיקרא כדפריך בגמ' לימא מתני' דלא כר"ש דאמר פט"ח מותר בהנאה מוקים לה לאחר עריפה וד"ה. עכ"פ בפט"ח קודם עריפה אפשר לקדש לפי סוגיית הגמ' בהך דביני ביני. וקשה למה השמיט הרמב"ם דין זה.
וראיתי במהרי"ט אלגזי לבכורות שהביא ד' התוס' רי"ד בקדושין שכתב בהא דתנן דפט"ח אינה מקודשת דאף דהאשה יכולה לפדותו בשה מ"מ עכשיו הוא איסוה"נ. והקשה המהרי"ט אלגזי דהא בגמ' מבואר דאפשר דמקדשה בהך דביני ביני ומתני' כגון שאינו שוה אלא שקל ותי' דבאמת כ"ז שהוא איסוה"נ אינו יכול לקדשה כלל. רק דכשהוא מקדשה במה שיכולה לפדותו ולאחר שתפדה יכול לקדשה ולכן כתב התוס' רי"ד דמתני' מיירי שהוא מקדשה עכשיו ועכשיו הא הוי איסוה"נ והא דהוצרכו בגמ' לתרץ כריבר"י היינו דבגמ' לא רצו לאוקמי מתניתין דוקא דמקדשה מעכשיו דסתמא קתני ובכל אופן אינה מקודשת. ותירוצו דחוק דאי משום דסתמא קתני א"כ האוקימתא דכגון שאינו שוה אלא שקל ודאי אינו בסתמא וסתמא אפי' הוא שוה הרבה. וא"כ יותר הוי ניחא לפרש דהא דתנן המקדש בפט"ח הוא כשמקדשה מעכשיו כפשטה.
אכן בירושלמי ס"פ האיש מקדש איכא פלוגתא דר' יוחנן ור"א. דר' יוחנן אמר פט"ח אין מקדשין בו את האשה ור"א אמר מקדשין ומתני' דאין מקדשין מוקי ר"א לאחר עריפה. ומשמע דאי ליכא ביני וביני דהיינו לריבר"י דצריך שה ששוה שקל והפט"ח נמי אינו אלא שקל דאפי' ר"א לא יאמר דמקדשין בו את האשה כיון דהאשה אין לה הנאת כסף. ולכן מסתבר דבזה פליגי ר' יוחנן ור"א וא"כ צ"ל דעולא דאמר בבכורות דבפט"ח מיקדשא סבר כר"א דהא מייתי עלה הא דר"א דאמר אשה יודעת. וצ"ל דלא ידע הא דר"א דאמר בהדיא מקדשין בו את האשה. אבל ר' יוחנן דאמר בסתמא אין מקדשין הוא בכל גווני וכסברת התוס' רי"ד כיון דעכשיו הוא איסוה"נ לא מהני מה דיכולה לפדותו בשדה וממילא ר"א ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
ואף דא"א לדחות תלמודין דבבלי משום הך דירושלמי י"ל כיון דבסוגיא דקדושין שהוא עיקר ההלכה לא הוזכר זה שיהי' אפשר לקדש בפט"ח בהא דביני ביני. וגם בפי' אמרו רק נימא דמתני' דלא כר"ש דאמר פט"ח מותר בהנאה. ומשמע דלר"י דאסור בהנאה שפיר ניחא ובבכורות הקשו גם לר"י דאסור בהנאה דהא אפשר לקדש בהך דביני ביני ואוקמה כריבר"י ודאינו שוה אלא שקל. וכיון דבקדושין לא אקשו ולא מתרצי ובפרט דלפי"ז הי' צריך לומר דמתני' שלא כהלכה דלא קיי"ל כריבר"י ולאוקמי מתני' לאחר עריפה אף דבבבלי אוקמו הכי היינו רק לאוקמי מתני' אפי' אליבא דר"ש. אבל באמת אקשו ע"ז בירושלמי מברייתא מפורשת דפליגי ר"י ור"ש אם מקדשין בפט"ח ואי לאחר עריפה הא ר"ש נמי מודה ואסיקו בקשיא על ר"א. ולכן מיושב דהרמב"ם והתוס' רי"ד סברו דהא דבכורות אינה להלכה אלא כר"א כיון דבמקומה בסוגיא דקדושין לא הוזכר זה ואדרבה מוכח דלר' יהודה ניחא מתני' כפשטה וכהלכה.
ועכשיו שבארנו דלגבי קדושין לא מהני להלכה אפי' לקדש בהך דביני ביני צריך לבאר למה בגנבה חייב כפל וגם לא הזכיר הרמב"ם דדוקא כנגד הך דביני ביני ועלינו לחלק כאן מדין קדושין לדין כפל בתרתי. חדא דלהלכה גבי קדושין אינה מקודשת אפי' מה דחזיא לביני ביני. ב' דאפי' למאי דסבר בבכורות דמקדשה אינה מקודשת אלא במאי דחזיא ביני ביני, אבל לא אמרינן דכיון דאפשר לפדותו הוי כולו ממון דאי הוי אמרינן כן א"כ מה מהני לריבר"י דאינו שוה אלא שקל כיון דנימא דבמה דאפשר לפדותו הוי כולו ממון ולא איכפת לן מה דצריכה להוציא שה וע"כ דלכו"ע לא הוי בהפט"ח ממון אלא מה דביני ביני.
אכן בירושלמי דקדושין שם איתא מתניתא מסייעא לר"א ופליגא עלוי. מתניתא מסייעא לר"א הגונב פט"ח של חבירו משלם תשלומי כפל וסיפא פליגא עלוי שאע"פ שאין לו בו עכשיו פליגא על ר"א והיינו דהטעם יש לו בו לאחר זמן אינו צריך להיות מועיל בקדושין והיינו כמש"כ התוס' רי"ד דכיון דעכ"פ עכשיו הוא אסור בהנאה לא הוי כסף לענין קדושין ומ"מ מהני הך טעמא לחייבו בכפל דבקדושין בעינן דוקא שיהי' ממון בשעה שמקדשה.
רק דעכ"פ קשה דאפי' להסוגיא דבכורות ולר"א דסבר מקדשין בו את האשה מ"מ לא חזיא אלא במה דשוה ביני ביני אבל לא בכולה ואמאי חייב כפל לפי כולו. ויש לומר עפ"מ דאמרינן בקדושין דהילך מנה ע"מ שתחזירהו בתרומה יצא ידי נתינה בפדיון הבן בנו פדוי. אבל בקדושין אינו מקודשת. ולפי גרסתנו הוא שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין. וכתבו הראשונים לפי גירסא זו דהוא מדרבנן אבל גירסת הרמב"ם הוא לפי שאין אשה נקנית בחליפין. ומוכח דבקדושין בעי כסף שתהנה בו וכמו שכתב הרמב"ם שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום. וחזינן דאף דבשאר דברים הוי כסף אבל בקדושין בעי שיהי' לה בשביל מה להקנות את עצמה.
ולכן שפיר מבואר דאיברא דלגבי חיוב כפל אמרינן דכיון דיכול לפדותו הוי כולו ממון לחייבו בכפל כיון דגנב אצלו מה שיש לו לאחר זמן דין ממון. מ"מ גבי קדושין כיון דחזינן דמתנה ע"מ להחזיר אף דהתם נמי לענין שאר דברים הוי נתינה משום דתנאי מילתא אחריתא מ"מ גבי קדושין בעינן דבר שתהיה לה הנאת כסף דאף דנימא דפדיית השה אינו מגרע מדמי הפט"ח והוא מילתא אחריתא. אבל עכ"פ הנאת כסף אין לה במה שצריכה כנגדו להוציא דמי השה. אבל לגבי דין כפל לא איכפת לן מה שיהי' צריך להוציא שה דזהו מילתא אחריתא. ובהפט"ח יש להבעלים דין שיהי' להם לאחר זמן כל הפט"ח וחייב הגנב כפל.
ומה שהקשינו דבמאי שאני מגונב טבלו שאינו משלם לו כפל דמי טבלו. כבר כתבנו בהלכה א' דטבל באמת חלק התרומה והמעשר אינו שייך להבעלים. ואף דיכול לעשר מכרי אחר ע"ז אין זה אלא שמחליף זה בזה אבל עכ"פ חלק התרומה והמעשר אין לבעלים בהטבל וכדאמרינן בנדרים דף פ"ה בסוגיא דגונב טבלו דבעי לאוקמי דפליגי אי מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיא. ופריך ואי טוה"נ אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו. וכתב הר"ן דכיון דטוה"נ א"מ כי לא הורמו מאי הוי דהא פתיכי ביה תרו"מ שאין לו בהן כלום. ולכן לא דמי לפדיון פט"ח שאין השה מגוף הפט"ח. אלא הוא דין שצותה תורה לפדותו בשה. ונוכל לומר דהוא מילתא אחריתא אבל התרו"מ הוא מגוף הטבל ופתיכי ביה ואין להבעלים בחלק זה כלום לכן שפיר דאינו חייב כלום.
ומזה יבואר לנו דין חדש ומסתבר דאם ראובן נתן לשמעון מתנה ע"מ להחזיר וגנבה גנב מבית שמעון דהגנב משלם כפל לשמעון דהחפץ הוא עכשיו של שמעון ותנאה מילתא אחריתא ואף דאין לשמעון היזק דכיון דאין לו אינו מחויב להחזיר ואם נשתמש בהמתנה סובר הרא"ש בפ"ג דסוכה דנעשה למפרע שואל שלא מדעת. אבל אם לא נשתמש בה אין לו היזק מ"מ לא שייך זה להגנב דעכשיו הוא שלו וממנו גנב וחייב לו קרן וכפל והוא יש לו דין להחזיר הקרן ואם אין הקרן בעין זה תלוי אם יוכל לפטור עצמו בדמים והרא"ש סובר שם דבדמים נמי מקיים תנאו ע"ש:
-השמטות ומלואים-
הנני מעתיק מה שהשבתי לח"א הרב הגאון הנעלה מו"ה אליעזר מנחם שך שי' בענינים מחלק ב' על מש"כ אלי.
בפ"ב מה' גנבה הל' ג' במש"כ הרמב"ם דהגונב פט"ח קודם שיפדה משלם כפל לבעלים, עמדתי דהא צריך לנכות דמי השה ואף דיהיה לו טוה"נ הא פסק הרמב"ם גבי תרומה דטוה"נ א"מ, וכתב דמה הוצרכתי לזה הא אף אם טוה"נ ממון דהא כיון שגנב ממנו ואינו פודה אותו נשאר אצלו כל השה ויש לו יותר מהטוה"נ, ודאי הוצרכתי לזה, דהא באתי להקשות למה משלם הגנב בשביל כל הפט"ח הא הבעלים היו צריכים להוציא ע"ז שה. והוכרחתי לחזק קושייתי שלכאורה אין לבעלים היזק בפדיון השה דאף שיתנה לכהן יש לו בה טוה"נ ואם טוה"נ היה ממון לא צריך לנכות להגנב בשביל פדיון השה, ואם כונתו דטוה"נ הא אינו שוה כמו השה, הקשיתי יותר דאינו ממון כלל ומה שכתב בעיקר קושייתי שלדעתו אף שנגנב הפט"ח צריכים הבעלים לפדותו, דמעיקר דינא חל עליו מצות פדיה רק שיכול לעורפו, וכיון שאינו יכול לעורפו מחוייב בפדיה, מסופקני טובא אם יכולים הבעלים לפדות הפט"ח שנגנב דכמו שכתבו התוס' בקדושין דנ"ו דאינם יכולים הבעלים לחלל מע"ש שנגנב ה"נ אינו יכול לפדות פט"ח שנגנב ולכאורה הדבר פשוט דדמי למע"ש, והנה במכתבו הב' כתב דאולי הצדק אתי מהא דמשמע מד' הרמב"ם שאם נתן הפט"ח לכהן דהכהן מחוייב בפדיה או בעריפה ומוכח דאין הלידה מחייב אלא מי שנמצא אצלו הפט"ח. אבל מזה ליכא הוכחה אלא דהחיוב הוא על הבעלים וכיון שנתן לכהן נתחייב הכהן אבל בנגנב כיון דהגנב אינו בעלים לא פקע חיובא מהבעלים, אבל לפימש"כ הוא מטעם אחר דפדיון לא שייך אלא היכי דהוא ברשותו דגדר פדיון הוא שפודהו ולוקחו לרשותו.
ומה שכתב דבעיקר הדין אינו מוכרח בלשון הרמב"ם שהגנב צריך לשלם בעד כל הפט"ח ואינו מנכה דמי השה דלשון משלם הוא כמו ששוה הפט"ח ובשוק אינו שוה אלא בנכוי דמי שה, הנה לפי דבריו גם בגונב טבלו של חברו דסובר רבי וכן פסק הרמב"ם דמשלם לו דמי טבלו נמי נימא דהא צריך לשום הטבל כמה שהוא בשוק, ואינו שוה אלא בנכוי דמי התרומה והמעשר וא"כ מאי איכא בין רבי לריבר"י, ואף דיש לומר דמדאמר משלם דמי טבלו ולא דמי חולין שבו מוכח דכל דמי הטבל משלם, ויש לחלק מטבל לכאן דבטבל פתיכי בי' תרומה ומעשר כמש"כ הר"ן בנדרים, מ"מ אם עיקר לשון משלם דמי טבלו הוא כמו ששוה למכור בשוק חסר עיקר דינא וע"כ דצריך באמת לשלם בעד כל הטבל מאיזה טעם שיהי' וה"נ כאן בפט"ח, ובאמת צריך לומר כן בדין גונב טבלו דהא בגמ' איכא טעמא דטוה"נ ממון וטעמא דקנסוה רבנן לגנב ואם נימא דצריך לשלם כפי שויו בשוק א"כ איכא נ"מ דלטעמא דקנסוה רבנן לגנב משלם בעד כל הטבל, אבל לטעמא דטוה"נ ממון אינו צריך לשלם אלא לפי דמי טוה"נ שבו, ולא משמע דאיכא נ"מ לדינא, איברא דהתוס' בב"מ דף ז' כתבו להדיא דאינו יכול לתובעו אלא דמי טוה"נ אבל זהו בדבר מסויים כמו בכור, אבל כאן יש לומר דגם לטעמא דטוה"נ ממון כיון דלא דמי לבכור דאפשר עכ"פ להפריש ממקום אחר, ולכן אף דהרמב"ם סבור דכיון דטוה"נ אינה ממון אינו צריך לשלם בעד חלק התרומה רק משום קנס ומכפל פטור וכמש"כ שם, אבל אי טוה"נ ממון כיון שיש לו בזה דין ממון א"צ לשום כמה ששוה עכשיו אלא כיון שיש לו עכ"פ איזה דרך שיהיה הכל שלו צריך הגנב לשלם כל שויה דאין לו שייכות בזה שיצטרך הוא להוציא ממקום אחר וזהו כמו שיישבתי כאן גבי פט"ח: