אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה א

פרק ב

הגונב את העכו"ם או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש לרעהו ולא לעכו"ם, וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבים באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבים באחריותן ה"ז פטור מן הכפל ותשלומי דו"ה שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש.
השגת הראב"ד: נכסי הקדש אינו וכו'. א"א גנב נכסי הקדש משלם קרן וחומש ואשם להקדש שהרי מעל עכ"ל.
ברישא בנכסי הקדש והיינו בקדשי בה"ב כתב קרא דרעהו וכן הוא בגמ' בדף ס"ג ובסיפא בגונב קדשים מבית בעליהן והיינו בקדשי מזבח כתב קרא דוגונב מבית האיש וכן הוא בדף ע"ו, וכבר עמדו ע"ז בתוס' דף ס"ג וכתבו דשם נמי סמוך על מיעוטא דרעהו, אבל מדברי הרמב"ם שהביא שני המיעוטים מוכח דסובר דשניהם צריכים, וכתב בזה הלח"מ דאי מחדא הו"א דדוקא קדשים שאין חייבין באחריותן, אבל כשחייב באחריותן מקרי רעהו כסברת ר"ש קמ"ל מיעוטא דוגונב מבית האיש דאפי' קדשים שחייב באחריותן פטור, ודבריו אין מספיקין דהא בפשוטו קיי"ל דדבר הגורם לאו כממון לכל מילי, ובפ"י מה' שבועות הל' ז' כתב הרמב"ם בפי' דדבר הגורם לממון לאו כממון לענין שבועה, ועוד דבדף ע"ח ע"ב אמר רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו גנב פוטר עצמו בכבש ופירש"י דהיינו אליבא דר"ש, והרמב"ם בפ' ט"ז מה' מעשה הקרבנות פסק דין זה על הבעלים שהפרישו שור ונגנב דפוטרים עצמם בכבש, ואין לומר דהרמב"ם אינו גורס גנב פטר עצמו ומפרש דקאי על הבעלים דא"א לומר כן, דא"כ איזה שייכות לדין זה בב"ק בדיני גנבה והוא שייך למס' זבחים, וע"כ דבאמת סוגיא דהכא קאי בגנב, ואליבא דר"ש, וקיי"ל דגנב פטר עצמו אף דבעלים אומרים דניחא להו בקרבן גזול, אלא דכיון דלא קיי"ל כר"ש לכן כתב הרמב"ם דין זה על הבעלים, וא"כ אי אפשר לפרש דילפינן דין זה מקרא דוגונב מבית האיש, דהא לענין קרן לא ילפינן מקרא דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, דהא כתב הרמב"ם דגונב נכסי הקדש משלם הקרן, אכן לפי' הראב"ד הביאו הרשב"א דהאבעיא הוא לענין כפל אין להוכיח מכאן דאפשר גם הרמב"ם מפרש כן.
ונראה לבאר ע"פ מה שכתבו בתוס' בריש מרובה בד"ה יצאו שטרות וז"ל וא"ת ל"ל קרא למעט מכפל והא אפי' אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דד"ג, ואפי' מאן דדאין לא הוי אלא מדרבנן וי"ל כיון דאי איתיה לשטר בעין חייב להחזיר ס"ד דכשמחזיר משלם הכפל עמו עכ"ל, ולפי"ז אתי שפיר דמלרעהו לא הוי ידעינן אלא דאינו משלם להקדש כפל בגנב נכסי הקדש אבל בגונב קדשי מזבח דאם איתא לקרן בעין נראה דבודאי הבעלים יש להם זכות לתבוע קרן שלהם, ובפרט בקדשים שחייב באחריותן, ולכן ס"ד דכשמחזיר משלם גם כפל לבעלים, ולזה אשמעינן קרא דוגונב מבית האיש, ואף דלפי"ז בגנב שור הנסקל שנגמר דינו בבית שומר דזה תליא נמי בדין דבר הגורם לממון כדאמר בדף ע"א ע"ב, ולמ"ד לאו כממון אינו משלם כפל, מנ"ל דלא משלם כיון דגבי קדשים שחייב באחריותן צריך ע"ז מיעוט מקרא דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, ואי לא"ה הוי חייב כפל אף דקרן אם אינו בעין פטור מלשלם, יש לומר דבאמת בשור הנסקל נמי איכא למעוטי מקרא דוגונב מבית האיש דכיון דהוא אסור בהנאה לאו ברשותא קאי כדאיתא בריש פסחים, ואפי' אם איסוה"נ לא יצאו מדין שלו אבל עכ"פ אינו ברשותו ועיין בקצוה"ח סי' ת"ה ולכן אי הוי אמרינן דדבר הגורם לממון כממון דמי הוי חייב כמו דחייב לר"ש בקדשים שחייב באחריותן דלענין זה דהוא גורם לממון הוי וגונב מבית האיש, ולא דמי למש"כ בהלכה ד', דלשיטת הרמב"ם פטור בטבל מכפל כנגד דמי התרומה, אף דעיקר הגנבה אם איתא בעינה צריך להחזיר דהתם שאני כיון דחלק התרומה מעכשיו אינו של הבעלים וכמש"כ שם, ורק דהקרן מוכרח להחזיר דהגנב אינו יכול להפריש, וגם הבעלים אינם יכולים להפריש כ"ז שהוא ברשות גנב, אבל מ"מ כפל שפיר סובר דאינו צריך לשלם כנגד חלק התרומה והמעשר כיון דזה אינו שלו.
ועתה נבוא לבאר השגת הראב"ד והנה המ"מ כתב וז"ל וכבר האריך הר"א בזה פ"ו מהל' מעילה ונראין דבריו לרוב המפרשים, ועיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שם הוא בהא דתנן במעילה דף כ' ומיתי לה בב"ק דף כ' נטל אבן או קורה של הקדש ה"ז לא מעל, נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, ופריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו ואמר שמואל באבנים המסורות לגזבר עסקינן, ופירש"י דקושיית הגמ' הוא על רישא דנטל וכו' לא מעל וע"ז משני בגזבר דלא הוציא מרשות הקדש וכן מפרש הראב"ד, אבל הרמב"ם מפרש דקושיית הגמ' הוא על סיפא דקתני הוא מעל וחבירו לא מעל דמ"ש הוא ומ"ש חבירו. וע"ז משני בגזבר היינו דחבירו הוא גזבר ולכן לא מעל אבל מה דברישא לא מעל כתב הרמב"ם שם בפ"ו הל' ח' משום שהרי לא נהנה עדיין דשיטת הרמב"ם דנוטל מרשות הקדש לא מעל כל זמן שלא נהנה. ולכן זהו שהשיג כאן הראב"ד וזהו שכתב המ"מ דרוב המפרשים סוברים כהראב"ד היינו דמפרשים כפירש"י. איברא דמה שהשיג הראב"ד בכאן אינו מדוייק דהא לא נזכר כאן שגנב בשוגג שלא ידע שהם נכסי הקדש ובגונב במזיד ודאי ליכא אלא קרן. וע"כ דכונת הראב"ד לומר דמשכחת דגונב משל הקדש יתחייב בקרן וחומש ואשם והוא אם לא ידע שהוא של הקדש. ומשום דהרמב"ם סתמא כתב דבאמת הרמב"ם לשיטתו דנוטל משל הקדש כ"ז שלא הקנה לאחר לא מעל.
והנה במעילה דף כ"א תנן שלח ביד פיקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני החנוני מעל לכשיוציא וכתב שם בתוספות רעק"א במשניות. דמה דאינו מועל קודם שיוציא הוא כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו אינו מועל המקבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקני וכדאיתא בנדרים דף ל"ה והקשה דא"כ מה שאל שם רב אחא בדר"י לרב אשי. הא מתני' היא ונשאר בצ"ע. והיינו דשם בעי רב אחא מרב אשי ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו. למעול נותן הא לא אסירא ליה. למעול מקבל יכול לומר דהיתרא בעיתי דאיסורא לא בעיתי. א"ל מקבל מעל לכשיוציא שכל המוציא מעות הקדש לחולין מעל אף זה מעל. ואם טעמא דמתני' משום דאיסורא לא ניחא ליה מאי בעי רב אחא.
ובתוס' בחגיגה דף י' ע"ב במה דמביא הגמ' מתני' דנטל אבן או קורה של הקדש נתנה לחברו מעל. כתבו ולא דמי לההיא דנתנה לחנוני דלא מעל דהתם מיירי במזיד ואין מתחלל. וחנוני דלא מעל עד שיוציא התם משום דלא עבד מעשה. ולפלא שלא זכר הגרעק"א דברי התוס'. ואפשר שקיצר וסמך על דברי התוס' דבאמת זהו הטעם דאמרינן שם בנדרים איסורא לא בעיתי משום דלא עשה מעשה. וכמו שכתב שם הר"ן וז"ל ואע"ג דבמוציא מרשות הקדש אפשר (ותיבת אפשר צ"ע כמו שיבואר לפנינו) דאפי' בטעות מעל שאני הכא שהוא לא הוציאה אלא חברו הוציאה וזה לא עשה אלא שקבלה עכ"ל. אבל בלאו הך סברא הי' בודאי מועל גם בקבלה דעכ"פ הוא נהנה מן ההקדש.
ופירושו של הגרעק"א יש לומר דהוא לפירש"י דנטל או קורה של הקדש מי שאינו גזבר מעל, וע"כ דהא דחנוני מעל כאן רק לכשיוציא הוא דבמקבל מחברו אמרינן איסורא לא ניחא ליה דליקני, אבל לדעת הרמב"ם דבנוטל אבן של הקדש לא מעל לפי שלא נהנה עדיין א"כ יש לומר דמה דחנוני לא מעל עד שיוציא הוא משום דבקבלה לבד לא נהנה. אף דלכאורה אי אפשר לומר כן דהא הרמב"ם מפרש דמה דפריך מ"ש הוא מ"ש חברו היינו דשניהם ימעלו, וכן פסק הרמב"ם להדיא דאם השני אינו גזבר שניהם מעלו א"כ ע"כ צריך לחלק מנוטל אבן מעצמו או מקבל מחבירו, אכן לפי מה דמבואר שם בפיהמ"ש להרמב"ם וז"ל כשנטל אבן או קורה של הקדש אע"פ שפגם לפי שכבר חסר מן ההקדש הדבר ההוא לא מעל עד שיהנה כפי העיקר הנזכר, וזה שאמר חברו לא מעל ע"מ שאותו החבר ההוא הגזבר וכו' אבל הנוטל שום דבר מן ההקדש ונתנו לחברו שניהם מעלו לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם, זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה שבאה לו וזה נהנה בקבלתה עכ"ל, ולפי"ז יש לומר דדוקא מקבל מתנה נהנה בשעת הקבלה, אבל חנוני שקנו ממנו שום דבר בפרוטה א"כ אינו נהנה בקבלת הפרוטה כדי כל הפרוטה דהא נתן תמורתה, ואף דברישא דמתני' לא הוזכר פרוטה, אלא שלח ביד פקח וכו' הא תנן אח"כ כיצד יעשה נוטל פרוטה או כלי ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחולל על זה וכיון דמיירי בפרוטה אין הנאת הקבלה אצל החנוני שו"פ וכנ"ל, ואה"נ אם נתן דינר דמרויח פרוטה ונהנה החנוני בקבלתו מעל תיכף.
אך באמת כ"ז אינו אלא לומר דמתני' לא מוכחא לדעת הרמב"ם כטעמא דגמ' דנדרים, אבל להלכה כיון דאמר רב אשי דמקבל מעל לכשיוציא, אבל בקבלה לא מעל, וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מה' מעילה וע"כ משום טעמא דהיתרא לא בעיתי כדאמר רב אחא, וא"כ אפי' אם נתן דינר דהוי הנאה שו"פ מ"מ מקבל כיון שלא עשה מעשה לא מעל בשוגג דהיתרא לא בעיתי, ומה דתנן פרוטה יש לומר דלאו דוקא ואורחא דמילתא נקט, אבל בלא הגמ' דנדרים הי' אפשר לומר דפרוטה דוקא, וממילא מתישבת קושית הגרע"א מאי בעי ר' אחא הלא מתני' היא, דלדידיה ליכא למילף זאת ממתני' וכנ"ל.
והנה ישבנו קושיית הגרעק"א לדעת הרמב"ם אבל נשאר קושייתו לפירש"י וכל הראשונים, אכן הרשב"א בנדרים שם כתב וז"ל הא דבעי ככרי עליך יש מי שפירש בשלא הוציאו המקבל ויש מי שפירש בשהוציאו המקבל וזה נ"ל עיקר מדקא מאריך בלישנא ואמר שכל מוציא מעות הקדש לחולין מעל אף זה מעל אלמא בכך היתה שאלה עכ"ל, ולפי"ד הרשב"א דעיקר הבעיא הוי לכשיוציא וזה דפשט לו רב אשי צריך ביאור מה היתה שאלתו, דאין לומר דהוי סבר דגם לכשיוציא יכול לומר דהיתרא לא בעיתי דהרבה משניות יש שמוציא מעות הקדש בשוגג מעל, ואף שהר"ן כתב שם ואע"ג דבמוציא מרשות הקדש אפשר דאפי' בטעות מעל, באמת לשון אפשר שכתב קשה טובא איברא שראיתי בספר נדרי זרוזין שכתב ליישב דאפשר כל מוציא מעות הקדש בשוגג היינו באומר מותר דלא הוי כ"כ טעות. אבל באמת אינו מיושב כלל דנא ניקו ונאמר שכל המשניות דקתני בשוגג מעל, וכן מתני' דפ"ב דקדושין דאמר ר' יהודה בשוגג קידש מיירי דוקא באומר מותר והוא דוחק גדול ובודאי תיבת אפשר שכתב הר"ן אינו מדוייק ואולי ט"ס וצ"ל ודאי, ע"כ נראה דלפי' הרשב"א עיקר השאלה הי' אם בקונמות יש איסור מעילה בהוצאה מרשות, והיינו לשיטת התוס' דיש שני גדרי מעילה נהנה ומוציא, וכמו שכתבו התוס' בקדושין דף נ"ג ד"ה אף במכר וז"ל, ואין מעילה לר"מ אלא באוכל הקדש אבל במוציא הקדש אין לו מעילה וכו' עכ"ל וזהו לר"מ. אבל ר' יהודא סבר המוציא מעות הקדש מעל. ולפי"ז שפיר מיבעי לי' בככרי עליך כיון דהוא רק איסור באיסור הקדש אבל אין להקדש בזה שום זכות ע"כ אפשר דליכא בזה מעילה של הוצאה מרשות. ולפי"ז נאמר דמה דאמר מקודם איסורא לא בעיתי היינו טעם מה דלא מעל במה שקבל הככר משום הנאה. ובזה מהני הסברא דאיסורא לא בעיתי דלא הוי הנאה דלא דמי לאוכל או נהנה בפועל בשוגג דודאי מעל דעכ"פ נהנה גופו. וכמו דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. אבל הנאה של הכנסת נכסים כיון שאם הי' יודע לא הי' רוצה לא מיקרי הנאה ומה דמעל לשיטת התוס' בנטל אבן או קורה היינו משום מוציא מרשות הקדש ובמקבל מתנה כיון דעיקר ההוצאה מרשות עשה הנותן לא מעל. ולכשיוציא מעל בשביל הוצאת רשות.
וזהו דבעי רב אחא בדר"א לפי' הרשב"א אם בקונמות יש דין מעילה בשביל הוצאת רשות. ורב אשי פשיט ליה דלכולי מילתא הוי כמו הקדש ומעל גם בהוצאת רשות ונמצא לפי"ז דסברא דאיסורא לא ניחא ליה זהו פשיטא לרב אחא ואמר זה בדרך פשיטות. ועיקר בעייתו הוי אם מעל לכשיוציא. ולפי"ז גם לשאר הראשונים דע"כ צריך לפרש טעמא דחנוני מעל לכשיוציא כסברא דרב אחא נמי לא קשה קושיית הגרעק"א לפי' הרשב"א וכמו שבארנו.
אכן לדעת הרמב"ם א"א לפרש כפירושו של הרשב"א דלשיטתו כל דין מעילה הוא בנהנה מן הקדש וע"כ דמה דחנוני מעל לכשיוציא משום דבעושה מעשה ומוציא לא אמרינן סברא דאיסורא לא ניחא ליה. וא"כ מה מספקא לרב אחא כאן בככרי עליך כיון דהוא משנה מפורשת דחנוני מעל לכשיוציא. עכ"פ קושייתו של הגרעק"א מיושבת בין לפירש"י בין לשיטת הרמב"ם וכמו שבארנו.
והנה בנדרים דף ל"ד איתא הי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטל ואכלה מעל לפי כולה. להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה. ופסק דין זה הרמב"ם בפ"ד מה' מעילה וקשה טובא דהא שיטת הרמב"ם דכ"ז שלא הקנה לאחרים ליכא מעילה. ומצאתי שהקשה כן בקרן אורה ונשאר בקושיא. ונראה דמה דסובר הרמב"ם דנוטל משל הקדש לא נהנה עד שיוציא. היינו בבא לגזול משל הקדש או בסבור שהוא של חבירו ובא לגזול משל חבירו וכ"ש בסבור שהוא שלו דזה לא חשיב הנאה, וזה מוכח ממש"כ המ"מ כאן דלדעת הרמב"ם גונב משל הקדש לא מעל והיינו בסבור שהוא של חברו, אבל בזוכה משל הפקר מה נ"מ ממקבל מתנה דכתב הרמב"ם דנהנה בקבלתו ולכן יש לומר דמה דמעל בנטלה להורישה לבניו היינו דכיון דמיירי בשוגג והיינו ששכח שהקדיש ועכ"פ בשעה שנטלה סבור הוא שנוטלה עכשיו מהפקר ולכן מעל כמו מקבל מתנה, [ולשיטת התוס' דבמוציא מרשות הקדש מעל לפי כולו מה דלהורישה לבניו לא מעל אלא לפי טובת הנאה היינו דלא נתכוין לזכות בה ולהוציאה מרשות הקדש כמבואר שם בפי' הרא"ש].
איברא דלפי"מ שנתבאר דדוקא בגוזל מרשות הקדש לא מעל בנטילה לחוד דליכא הנאה וגזלה קודם שמוציא לא חשיבה הנאה א"כ בנטל אבן או קורה של הקדש דבאינו גזבר שניהם מעלו, וקשה דאמאי מעל השני במה שמקבל דבר הגזול, ואין לומר דמיירי שהשני הוא שוגג וסבור שהוא של הראשון דא"כ קשה מה מהני גזבר, דבשלמא לפי' התוס' דאנו דנין על הוצאה מרשות בגזבר לא יצא מרשות הקדש, אבל לשיטת הרמב"ם דאנו דנין על הנאה א"כ מה מהני שהוא גזבר כיון שהוא שוגג וע"כ דעכשיו הוא סובר שאינו הקדש כגון שאמר לו שפדאו וא"כ למה אינו נהנה בקבלתו וע"כ דמיירי ששניהם מזידין, וגם בל"ז דחוק לאוקמי המעילה לצדדין זה במזיד וזה בשוגג, וצריך לומר דמקבל מאחרים אף שיודע שהוא גזול נהנה בקבלתו ודוקא בגוזל מעצמו לא נהנה בהשגת הגזלה, ואף דהחלוק אינו מבורר כ"כ אבל אנו מוכרחין לחלק כן, כיון שמבואר להדיא כאן דשיטת הרמב"ם דגונב משל הקדש לא מעל, ובנטל מבואר להדיא דמקבל אף מזיד מעל.
ומה דכתב הרמב"ם בפ"ו דמעילה הל' ז' אחר דינא דנוטל אבן או קורה. הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהוא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה. נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל שאין מועל אחר מועל בשאר הקדשות כמו שבארנו. והוא סיפא דמתני' דנטל אבן רק שהוסיף וכתב על דעת שהוא שלו. ע"כ דאין כונתו לומר דדוקא בסבור שהוא שלו דהא בכאן בדין גונב משל הקדש מבואר דגם בסבור שהוא של אחרים לא מעל בנטילתו ובנתנה לחברו ודאי דאין נ"מ דכיון דעכ"פ הוא שוגג לגבי הקדש מעל מעילה גמורה וחברו לא מעל ועיקר בא הרמב"ם לחלק הסיפא מהרישא לומר דרישא מיירי במזיד שידע שהוא הקדש וסיפא מיירי בשוגג. ולכן כתב על דעת שהוא שלו דלשיטתו אין נ"מ בין על דעת שהוא שלו בין על דעת שהוא של אחרים.
אלא דקשה מה שכתב הרמב"ם בטעמא דלא מעל חברו בנטל פרוטה של הקדש משום דאין מועל אחר מועל הא כיון דמיירי בשוגג בלאו הכי איכא טעמא דאיסורא לא ניחא ליה. וכמו שפסק בפ"ד לגבי ככרי עליך דלא מעל אלא לכשיוציא. ולומר דהכונה דלכן אינו מועל אף לכשיוציא זה קשה דא"כ הול"ל דמותר להוציא כמו בקרדום של הקדש דאמרינן דחברו מותר לבקע בו לכתחלה וכן פסק הרמב"ם. וע"כ דהכא לא מיירי אלא במה דלא מעל בקבלתו. וא"כ למה לן טעמא דאין מועל אחר מועל. וע"כ צ"ל דכיון דלטעם זה אף אם המקבל מזיד לא מעל. וכן לכשיוציא לא מעל כתב טעמא דאין מועל אחר מועל כיון דהוא אמת דמכיון שמעל הראשון ליכא כלל דין מעילה.
והנה בב"מ דף צ"ו איתא בעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל ופירש"י דנפלו לה נכסים מאביה משנשאה. ואמר רבא מאן למעול למעול בעל דהיתרא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא ליה דליקני. וכתבו בתוס' וז"ל למעול בעל הלא לא עשה שום מעשה, דאיסורא לא ניחא ליה דליקני לא הי' צריך לטעם זה דאפי' ניחא ליה דליקני הכל מה שבידה אפי' של אחרים ושל הקדש לא היה קונה כי לא תקנו לו חכמים. וא"כ היאך הי' לו למעול בנשואין לבד בלא לקיחת מעות אלא לפי שגבי ב"ד הוצרך להאי טעמא נקטיה נמי הכא. א"כ נקטיה למימר דאפי' לקח המעות לא ימעול כיון דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ולא נתכוין לזכות בשל אחרים ולא נתכוין בנטילתו להוציאו מרשות בעלים דסבר שהן שלו. ע"ש שהאריכו בזה. ולדעת הרמב"ם שכתבנו דאין חילוק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים. דאינו סובר דהמעילה הוא משום הוצאת רשות והעיקר הוא אם נהנה בנטילתו א"כ מועיל הטעם איסורא לא ניחא ליה דליקני דאם עשה מעשה ונטל למה לא יהי' לו בזה הנאה כנוטל מן ההפקר דמעל אפי' בשוגג. כיון דלשיטת הרמב"ם אנו מוכרחים לפרש הא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני כפשוטו ולא כמו פי' התוס' שהכניסו בזה כונה אחרת כמבואר ועיין שם.
אכן הרמב"ם כתב בפ"ז מה' מעילה הל' י"א האשה שהכניסה לבעלה מעות הקדש או שנפלו לה בירושה וכו'. וממה שכתב שהכניסה משמע דבא לומר דלא דוקא לאחר נשואין דזהו מש"כ אח"כ שנפלו לה בירושה. והכניסה לו היינו בשעת נשואין וזה אפשר במעשה גמור שהכניסה לביתו מעות הקדש. ומ"מ שניהם לא מעלו. וטעמא דאפי' עשתה מעשה והכניסה לו המעות. אבל הלא לא הקנתה לו אלא דבשעת נשואין צריך הוא לקנות בתקנת חז"ל שזוכה בנכסי מלוג. ושפיר נוכל לומר דכיון דלא ניחא להו לא להאשה ולא להבעל לקנות מעות הקדש לא חשיב הנשואין מעשה לומר שימעלו אפי' בשוגג ושפיר שייך בזה איסורא לא ניחא ליה דליקני ולגירסתנו דגרסינן תמעול איהי היתרא נמי לא ניחא לה ג"כ מיושב לדעת הרמב"ם דאף שהכניסה לו אבל היא אינה מקנית לו ברצונה ולולא שתקנו לו חז"ל לא היתה מכניסה לו. וא"כ אין לה הנאה ובתוס' משמע דאין גורסין כן וכן מבואר בש"מ.
והנה בפ"ו מה' מעילה הל' י"ג כתב הרמב"ם המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חברו מעל. וכתב ע"ז הראב"ד א"א זהו מן הטעות הראשון וכתב ע"ז הכ"מ כלומר דאזדא רבינו לטעמיה שפירש במאי דפריך בגמ' מ"ש הוא ומ"ש חברו דהיינו לומר דהול"ל שניהם מעלו. ותמה בכ"מ על הראב"ד דהא דברי הרמב"ם הם דברי התוספתא. וכבר העיר בהר המוריה דבתוספתא שלנו אין הגירסא כן. אלא המפריש שקלו והוציאו ה"ז מעל. המפריש שקלו לחברו ה"ז מעל. אלא דבגירסת הרמב"ם והכ"מ הי' הגירסא כן. אבל עכ"פ בעיקר פי' דברי הרמב"ם והראב"ד כונת הכ"מ לפרש דמיירי במזיד כמו בנטל אבן או קורה של הקדש דהל' ז'. וכן כתב במרכבת המשנה ובהר המוריה בפי' דברי הרמב"ם והראב"ד. אבל לדעתי הוא דוחק לפרש כן דהו"ל להרמב"ם לפרש דבריו כמו שפירש להדיא בהל' ז' דהא כבר הפסיק בהרבה הלכות דמיירי בשוגג וסתם מעילה היא מעילה גמורה בחומש ואשם דאינה אלא בשוגג.
והנראה דכאן הוא מחלוקת אחרת דבהלכה ב' כתב הרמב"ם ק"ק התמימים שתלש מצמרן כיון שנהנה בפרוטה מעל אע"פ שלא פגם שהרי הן דומים לכוס של זהב שאינו נפגם שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מלקרב. וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א זה אמרו מעצמו ואין לו סמך לא במשנה ולא מתוספתא ולא מגמ' והלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה שאין פגם למתה אבל בחיה לא חלקו כלל. ומה שאמר אין לו טעם שהקרבן התמים אפשר שיפול בו מום ויפגום וימכר ועוד שהעור לכהנים הוא והוא נפגם אצלם שקודם זריקה מועלין בכולן והוא דבר שיש בו פגם עכ"ל. ובטעם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד נראה דהרמב"ם סובר דקדושת קרבן אין בזה להקדש כלל דין ממון. ולכן סובר דלא שייך פגם דאף שרוכב על הבהמה ותוכחש ויופחת חלבה ושמנה אין בזה היזק ממון למזבח וכ"ש אם תולש מצמרה דודאי אין היזק למזבח. וזהו שכתב הרמב"ם דכיון דבפגם אינה נפסלת מלקרב אין בזה פגם למזבח. ולכן מה שקדוש קדושת מזבח חייב בנהנה ולא פגם. ומה שהקשה הראב"ד דהא אם יפול בה מום יופחתו דמיה נראה דסובר הרמב"ם דעכ"פ עכשיו שהוא קרבן תמים אין בו דין דמים ואין היזק למזבח אם יופחתו דמיה ולכן לא שייך בו פגם.
ומה שהקשה הראב"ד ממה שהעור נפגם לכהנים נראה דמה שהכהנים זוכים בעור זהו אחר הזריקה כדתניא בזבחים דף מ"ד העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים. ולכן קודם זריקה אין דין מיוחד על העור שהוא שייך לכהנים וכן משמע ברש"י זבחים דף ק"ד ד"ה אבל דמה דמועלין בעור ובגיזה הוא משום שהוא מכלל הבהמה. וכמו דלא נימא דרכב על בהמת חטאת הכחיש בשרה לאכילת כהנים. משום דקודם זריקה אין להקדש בזה דין ממון במה שיאכלו הכהנים. וכהנים משולחן גבוה קא זכו אחר זריקה.
ועיקר חידושו של הרמב"ם הוא דבקדשי מזבח אין להקדש בהם דין ממון אלא דין קדושת הגוף. ולכן אף דהמועל צריך להיות בפרוטה ובלא זה לא מעל היינו לגבי המועל אבל לא משום חסרון דמים של ההקדש. ולכן חייב בנהנה ולא פגם. אבל בע"מ כיון דעומד להמכר יש בו דין פגם.
ועכשיו נראה דסובר הרמב"ם דדין מה דנתחלל הקדש אינו אלא היכי דעיקר דין המעילה הוא בהפקעת ממון הקדש וזהו בקדשי בה"ב ובזה איכא נ"מ דאם נהנה במקצת כגון שרכב על בהמה טמאה או בקע בקרדום יצא לחולין דמי התשמיש. ואם נהנה בכולו כגון שהוציאו מרשות הקדש יצא לחולין כולו. אף דבדברים שאין בהם פגם כמו כוס של זהב מעל אע"פ שלא פגם הוא משום דבהם התשמיש בעצמו הוא הפקעה כיון דהוא שוה ממון וכדאמרינן בב"ק דף כ"א דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. אבל קדושת הגוף כיון דדין מעילה שלה אינו בהפקעת ממון הקדש לכן אפי' היכי דאיכא דמים להקדש כגון בשקלי הקדש לא נתחללו. כיון דעיקר דין המעילה אינו על הפקעת הדמים אלא על נהנה מן ההקדש בלא דין ההפקעה. ולכן כל דין דנתחלל הקדש ע"י מעילה הוא רק בקדשי בה"ב ולא בקדשי מזבח אפי' בדמי קדשי מזבח.
וזהו שחלק הראב"ד ואמר דזהו מן הטעות הראשון דהוא סובר דקדושת מזבח ג"כ יש בזה דמים להקדש. וכשמעל הפקיע דמים מן ההקדש. ולכן שפיר שייך שיצאו לחולין ומה דיש מועל אחר מועל בבהמת קרבן כתב הראב"ד בהשגתו בהל' ה' מפני שהיא קדושת הגוף אינה יוצאה לחולין. והיינו דקדושת הגוף כיון דאין לה פדיון אינה יוצאה לחולין. אבל שקלי הקדש כיון דהוי דמי הקדש ואפשר להחליפם ולהוציאם לחולין שפיר מתחללים. וזהו שביאר הראב"ד דברי הרמב"ם דהוא הולך לשיטתו מהל' ב'. וכיון שכבר השיגו שם אמר דזהו מן הטעות הראשון. ובסדור הענין מבורר פירושנו זה דבפרק זה יש חמשה השגות הראב"ד קודם השגה זו. ולפי' הכ"מ דקאי על הא דנטל אבן או קורה של הקדש זהו בהל' ו' ובהשגה השלישית ואינו מן הטעות הראשון. אבל כפימש"כ זהו מן ההשגה הראשונה:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה