אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה כג

הלכה כב

הרי זה גיטך על מנת שתתני לי כלי פלוני או בגד פלוני ואבד אותו הכלי או אותו בגד או נגנב אעפ"י שנתנה לו אלף זוז בדמיו אינו גט עד שתתן אותו כלי או אותו בגד עצמו או עד שיבטל התנאי.
הרא"ש כתב ויראה דמדעתו הוי גט, אע"ג דמחולין לך לא הוי גיטא שאני התם דלא ציערה, אבל הכא דיהבה דמי וציערה על גוף האיצטלית יכול למחול. והסבר דברי הרא"ש נראה לי דבזה דתלי הגמ' דינא דמחולין בלציעורה קא מכוין היינו משום דזהו עיקר הנ"מ מהא דאמרינן גבי קונם אם אי אתה נותן משום דהיכי דלהרוחה קמכוין הכונה בהתנאי כדי שירויח, וא"כ היכי שאומר הריני כאילו התקבלתי א"כ אינו שייך התנאי, ובטל התנאי מעיקרו ונשאר גט בלא תנאי, וכן גבי ההוא גברא דא"ל לאריסי' וכו' את דלי ארבע ואכול תילתא לבסוף אתא מיטרא ואמרי' דכיון דלא איצטריך הוי כמו קיום התנאי, דכיון דהעיקר הוא ההרוחה א"כ היכי דנאבדה או דלא שייך התנאי דאתא מיטרא, ובדרך הרוחה אמרינן דתשלומין נמי הרוחה הוא, לכן מהני, אבל אי לציעורי קמכוין דהיינו דמטיל ספק בקיום הגירושין דאם תוכל לעמוד בצער זה יהי' גט ואם לא לא יהי' גט, וא"כ רוצה הוא בהספק, ולכן בודאי דמחולין לך לא מהני כיון דהספק הי' אם תוכל לצער עצמה בכך, אבל אם נאבדה האיצטלית והיא נותנת לו דמים, כיון דבעלמא אמרינן דדמים הוי כמו איצטלית, וא"כ אף דהכא הוי דמים לא כמו איצטלית משום דמעיקרא דמילתא רצה להטיל ספק בדבר, מ"מ היכי דמרוצה גם בזה, הלא גם זה הוא מגדרי התנאי, וזה ודאי רצה שאם יחפוץ שיקוים התנאי על אופן של דמים שיהיה מהני, או דנימא דאיברא דלצעורי קמכוין מ"מ להרוחה נמי מכוין, אך נראה דכ"ז אי נימא דדמים הוי כמו איצטלית גופא אבל אי נימא דמה דמהני גבי הרוחה משום דאמדינן דעתו שרוצה להרויח א"כ גבי לצעורי בודאי לא חשב ע"מ כן, דהא בעיקרא דמילתא אמרינן לצעורי קמכוין ויש לעיין עוד בזה.
ונראה דהרא"ש אזיל לטעמי' דהנה הרא"ש בפרק לולב הגזול כתב לחלוק על הר"ן שהביא מדברי הרשב"ם שהנותן שור ע"מ להחזיר לל' יום ומת בתוך הזמן דפטור דלא הוי שואל להתחייב באונסין, ולא שומר להתחייב בגניבה ואבדה, אלא מקבל מתנה הוא ואינו מתחייב אלא בפשיעה מפני שחייב להחזירו, ואם לא החזירו נמצא שלא היה מתנה מעולם, אכן הרא"ש כתב וז"ל ומיהו נראה לי דחייב אפילו באונסין ועוד אפילו במתה מחמת מלאכה חייב שהרי קבל עליו להחזירו, ואם לא החזירו המתנה בטלה, ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שלא ברשות הוי גזלן, ואע"ג שברשות ירד הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו כגזלן למפרע עכ"ל הרא"ש, והנה בפשוטו היה נראה דברי הרא"ש דכיון שהמתנה שנתן לה היה ע"מ להחזיר ונמצא שאם לא החזיר בטלה המתנה למפרע, וא"כ הוי משתמש שלא ברשות בעלים, דהא לא נתנו לו רשות אלא מתנה נתנו לו.
אכן אכתי צריך לבאר, דהא באמת הי' צריך להיות שיהי' אסור להשתמש בהחפץ שמא יארע אונס או גנבה, וכמו דחיישינן לענין איסורין, והרי גזילה הוי ג"כ איסורין וע"כ דהכא נתן לו ע"מ כן שישתמש בו, דע"ז נתן לו לל' יום והרשה לו להכנס בספק זה, וכיון שהי' רשאי ליקח א"כ תו לא הוי גזלן, דלא מקרי גזלן אלא במשתמש שלא ברשות, וא"כ יקשה דאמאי לא הוי שואל, וצריך לומר דנתינת רשות להשתמש בגדר שאלה אין כאן, אלא דמ"מ לא נקרא גזלן כיון דנתן לו רשות להכנס בספק, וזה לא מיקרי גדר שאלה, מה שנותן לו רשות להכנס בספק דשאלה לא הוי אלא היכי שמשאילו, אבל מה שיכול להכנס בספק מהני בזה שיהי' לו רשות להשתמש, וא"כ זהו ביאור דברי הר"ן דבאמת אין כאן רשות כלל רק שאנו אומרים דכיון דע"כ לא עשה איסור אם נאבד החפץ באונס, ומשום דבודאי לא היה לו לחוש מתחילה על אונס דהא נתן לו רשות להשתמש על התנאי, והוי זה כמי שנותן לו רשות ליכנס בספק ושלא לחוש לאונס, וכיון דמותר כבר אינו גזלן, אך גם שואל לא הוי, אך צריך לבאר אמאי חייב בפשיעה דכיון דלא הוי שומר, א"כ אפילו בפשיעה ג"כ א"צ להיות חייב, דאין חיוב פשיעה אלא בשומרין, וצ"ל דבאופן זה נותן לו רשות ליכנס בספק באופן שישמרנו, ואם לא ישמרנו לא הי' רשות מעולם.
ובאופן אחר יש לומר בביאור שיטת הר"ן דס"ל דאינו חייב אלא בפשיעה, משום דפליגי בירושלמי ר"י ור"ל אי אונסא כמאן דעביד או כמאן דלא עבד, והכונה דס"ל לר"ל דהקדושין היה באופן שאם לא יכנסנה ליום פלוני יתבטלו הקדושין, ולכן ס"ל לר"ל דאונסא כמאן דעבד ולא בטלו הקדושין דעל אופן זה התנה, וא"כ נראה דאפילו לר"י דפליג וס"ל דאונסא כמאן דלא עבד היינו משום דעכ"פ אמר שאם לא אכניסך ליום פלוני לא ליהוי קדושין, והרי לא הכניסה עכ"פ, אבל הכא כיון שע"כ נתן לו רשות להשתמש בו עכשיו בהחפץ, דאל"כ למאי נתן לו, וא"כ צריך לומר דתנאי זה עצמו נכלל בהזכות דאע"פ שמותר להשתמש מ"מ אם לא יחזיר החפץ בטל הרשות למפרע ויהי' גזלן למפרע, וא"כ בזה שפיר נימא דכיון שהיה אונס הוי כמו שלא ביטל בפועל את התנאי, דאין אנו יכולין לעשות ביטול בפועל של התנאי ממה שלא החזיר באונס, דבשלמא לענין קיום עצם התנאי, שפיר יאמר לו המקנה מה לי באונסך עכ"פ לא קימת תנאך, אבל מה שנותן לו רשות להשתמש, וצריך לגדר ביטול הרשות למפרע, ואדעתא דהכי לא ביטל כשיהי' אונס, וכ"ז כשהי' אונס אבל אם יהיה פשיעה א"כ אין כאן טענת אונס.
אכן בשיטת הרא"ש יש לומר דכיון דס"ל להרא"ש לעיל מינה דסגי בתשלומי דמים, דדוקא גבי איצטלית קיי"ל דלא סגי בדמים, משום דלצעורי קמכון, וא"כ נמצא דאין כאן אונס כלל ויכול לקיים תנאו ולהחזיר כדמעיקרא, ורק דספקא דמילתא דהלה טוען שאין אני חייב כלום לשלם דמים, דבמה נתחייבתי לשלם דמים כי אינו שואל להתחייב באונסין, וזהו שיטת הר"ר ישעי', ולזה העלה הרא"ש דאינו כן, אלא דכיון דאם לא יקיים תנאו נמצא דנעשה גזלן למפרע, א"כ ע"כ צריך לשלם דמים, ומה שכתבנו דאינו גזלן משום פטור אונסין או משום דנתן לו רשות ליכנס בהספק, ז"א דהא אפשר ליתן דמים, ואפשר לומר דגם הר"ן סבר דסגי בדמים כשנאבדה לענין גיטין וקדושין, היכי דליכא משום לצעורה כשיטת הרא"ש, ורק דהר"ן מחולק עם הרא"ש בזה, דהרא"ש סובר דדין דמים הוא ממש דין החפץ והכל אחד דכל היכי דליכא לצעורי, כשאומר איצטלית גם דמים בכלל, דמה לי הן מה לי דמיהן, וכן כתב הרא"ש להדיא בטעמא דמהני דמים דהוא מסברא דמה לי הן מה לי דמיהן, וא"כ לפ"ז שפיר דאין כאן אונס כלל.
אבל הר"ן סובר דדין דמים אינו דין החפץ ממש אלא דהוא אומדנא דעל זה נתרצה בשעת התנאי שיוכל לסלקו בדמים, וכמו שאם היה מתנה להדיא תנאי מיוחד שאם יסלקו בדמים יתקיים ג"כ המעשה, ונמצא דלענין עצם התנאי של החפץ אין שייכות להדמים כלל, וכיון דבעיקרא דמילתא אין כאן מעיקרא חיוב דמים דאינו שואל, ועל חיוב התנאי הלא אמרינן דמשום אונס לא מיקרי גזלן, ואי דנימא דהרי יוכל לסלקו בדמים, ז"א דדמים מילתא אחריתא היא, וא"כ כל אונס לימא דאינו אונס שיכול ליתן דמים שימחול התנאי, ואף דיש לחלק דשם לא יהי' קיום התנאי והכא משום האומדנא יהיה כמו קיום התנאי, מ"מ מסתברא כיון דדמים מילתא אחריתא הוי ג"כ לא כמו שקיים התנאי דהתנאי היה על החפץ ולא על הדמים.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה