אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ז · הלכה יח
נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנשתתק הרי זה יתקיים בחותמיו ואח"כ ינתן לה.
הרי זה יתקיים בחותמיו, הלח"מ הקשה במה דמשמע מדברי הרמב"ם דאלם שכתב בפ"נ ובפ"נ פסול, וקשה דא"כ אמאי לא תני סוף פרק המביא אלם, כיון דמתני' בחו"ל קמיירי דהא סומא לא איירי אלא בחו"ל, וא"כ לימא אילם ג"כ דבחו"ל אינו מביא, דבשלמא אם יש לו תקנה בכת"י ניחא, דהא יכול להביא ויכתוב בכ"י, אבל למה דמשמע מד' הרמב"ם דל"מ קשה, ונ"ב ועיין ב"ב דף קכ"ח ולכן בסומא איכא רבותא דלא נימא דמצי מכוין בט"ע דקלא, אבל אילם ליכא רבותא כיון דאינו יכול, ורבותא דכתב לא ס"ל למתני' ועי' תוס' דף ו' ד"ה אפי'. ע"כ.
הקצוה"ח בסי' מ"ו הקשה במה דמבואר גם מד' התוס' בגיטין בדף ה' דאילם אינו ראוי להעיד עדות דבפ"נ ובפ"נ, והא לפמש"כ הריב"ש דבקיום דרבנן סגי בעדות מפי הכתב, א"כ אמאי אינו ראוי להעיד, וכן הקשה הש"ך על הרמ"א, והנה הקצוה"ח כתב שם ליישב דאילם הוא פסול הגוף, וכדאמרינן בגיטין דף ע"א אם לא יגיד פרט לאלם, והו"ל כמו סומא וחרש שמדבר ואינו שומע, ורק דבד' התוס' הנ"ל אכתי תקשה דהא בעדות בפ"נ גם פסולים כשרים ובאמת אין דבריו מוכרחים דכיון דהקילו חכמים בעדות קיום דסגי בעדות מפי הכתב, וכמו דהקילו שלא בפני בע"ד עי' בש"ך שהביא כן מד' הריב"ש דזהו היסוד להקל גם מפ"כ, וא"כ אמאי לא הקילו באמת בעדות אלם ג"כ מפי כתבו, דהרי איברא דפסול אלם הוא משום אם לא יגיד, ומקשה התוס' ואמאי והא יכול להגיד ע"י הכתב, ומשני שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ כמו דמקילינן במפי כתבם ה"נ ניקל באילם.
אך באמת אתפלא דהמעיין בגוף דברי הריב"ש יראה שכתב בטעמו משום דהוי לי' דין שטר, שז"ל ועוד יש לדון דכיון שהם בעצמם עדים ומכירין החתימות יכולים לכתוב עדותן על השטר והוי כנחקרה בב"ד ויקבלו ב"ד עדותן מפי כתב זה ואף שלא נעשה בצואת בע"ד כיון דבקיום מקיימין ואפי' בעומד וצווח ע"ש ולפ"ז יש לדון במש"כ הש"ך להקשות ממה דהביא המחבר בסי' ל"ו חתם כשהיה בריא ונשתתק הוא א"י להעיד על כת"י והא יכול להעיד מפי הכתב, אכן אפשר דדין זה לא שייך אלא בשני עדים שיש ע"ז תורת שטר גמור, אבל בע"א הוי מפי כתבם, ומבואר דל"מ עדות אילם לענין בפ"נ ובפ"נ דכיון דאינו כתקוני שטר הוי חסרון דמפי כתבם.
ובמש"כ הרמב"ם ואח"כ ינתן לה, נ"ב צ"ע בלשון זה, אלא דמהלכה י"ג ג"כ משמע דלכתחילה צריך לקיים קודם הנתינה, ולכן משמע דיהי' צריך לחזור וליטול ממנה וצ"ע דהמחבר השמיט לשון זה ע"כ.
[והנה האבני מלואים בסימן קל"ו סעיף א' כתב להקשות אהא דתנן כנסי שטר חוב זה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך דמשמע דאח"כ מהני דלדעת הרמב"ם דמדאורייתא מהני הגט ומשום דגופו של גט כתוב בו תורת כריתות, וא"כ קנאתו למיפסל מכהונה ובזה צריך לחזור וליטלו ע"ש ונ"ב הנה בעיקר הדבר דבריו נכונים דמהני אפילו לדברי הרמב"ם באופן דאינו גט כלל כדקתני אינו גט, אבל בעצם הדין דבאופן דכשר מדאורייתא ופסול מדרבנן דיהי' צריך ליטלו הימנה אינו מסתבר דלא שייך זה אלא באופן דהוא גט על תנאי איזה שהוא. או על איזה פרט דבזה אמרינן שפיר דכיון דכבר קנתה לא מהני מדאורייתא, אבל הכא דמדרבנן לא הוי גט משום דהוי כמו שלא נתנו לה א"כ ממ"נ הוי גט].