אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ז · הלכה יג

הלכה יב

אמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם בפני נחתם אבל לא בפני נכתב, בפני נכתב כולו וחתם עד אחד, אבל לא העד השני אפילו היה הוא העד השני הרי זה יתקיים בחותמיו ואח"כ ינתן לה.
אפילו היה הוא העד השני, התוס' בדף ט"ו ע"ב הקשו דמי איכא מידי דאילו אמר בפני נחתם כשר ומשום דאמר אני הוא עד שני פסול, והקצוה"ח בסי' מ"ו ס"ק י"ח תירץ עפ"ד הרי"ף ביבמות פרק ד' אחין במאי דאמרינן שם נינחה גבי עדים, זימנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. והוקשה להראשונים דהא שטר לא הוי מפי כתבם, ותי' הרי"ף דכיון שהשטר הוא תחת ידי עדים ואי בעו כבשי לשטרא, כל כמה דלא נפיך מתותי ידייהו כמה דלא אסהידו, אבל שטר דנפיק מתותי ידי דבעל דין לא אמרינן בי' מפיהם ולא מפי כתבם, דהא מעידנא דחתימי בשטרא ויהבי ליה למריה לא יכלי למהדר בהו, והו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכו', דכי האי גוונא עדות מעליא הוא, ולפ"ז כיון דהגט הוא תחת ידו של העד, א"כ צריך קיום מה"ת, דטעמא דקיום שטרות מדרבנן אמרי' בגיטין דף ג' דהוא משום דד"ת עדים החתומים עהש"ט כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וא"כ לא מהני קיום בתקנת חכמים, דל"מ אלא במקום שא"צ קיום רק מדרבנן, וכדאמרי' ריש גיטין דלהכי הימנוה רבנן לשליח. והנתיבות השיג עליו דא"כ גם חתימת ידו של שני צריך קיום מה"ת, אלא דבעיקר הדבר לא קשיא כיון דבזה שמוסר עכשיו לבע"ד דהיינו האשה, הוי נחקרה עדותן בב"ד, ואין צורך קיומו אלא מדרבנן ומתחלה הקשה הנתיבות דהא כבר מסרו הגט לבעל, וע"ז תי' הקצוה"ח דצריך מסירה לבע"ד דוקא, אך במה שכתב דאין צריך כאן קיום מה"ת דבזה גופא שמסרו עכשיו ליד האשה הוי דין נחקרה, כתב במשובב נתיבות דדין קיום צריך שיהי' נעשה עכשיו, ואף דמהני לאחר מסירה תוכ"ד, אך כיון דעד המעיד יכול לחזור בו תוכ"ד אפי' בגו"ק תו ל"ה נחקרה בשעת קיום. [זה צ"ע דאפי' אי נימא דעד המעיד יכול לחזור תוכ"ד, ונימא דגמר עדותו בשטר הוא בשעת מסירתו, מ"מ אח"כ כשמסר הוי שעת עדותו שעת החתימה, וא"כ בזה שמסרו להאשה הוי נחקרה עדותן בב"ד, ול"ש לומר דלא נגמר רק אחר כ"ד, דז"א דודאי הוי גמר עדותן לענין זה שעת החתימה].
אכן כתב הקצוה"ח דכל זה הוא שלא כדברי הרמב"ן, אבל לפי דברי הרמב"ן דאם נכתב למוסרו לבע"ד לא הוי פסול מפי כתבם, אף שלא יצא מתחת ידי עדים, ולדבריו אין מקום לתירוצו של הקצוה"ח, אכן נראה לי דיש ליישב קושית התוס' בדרכו של הקצוה"ח בפשיטות דדין נאמנות של השליח הרי הוי משום שאנו מאמינים לו שהוא שליח הבעל ובזה האמינוהו לומר בפנ"כ, ומה דבאמת נאמן השליח על שליחותו הוא משום שהגט יוצא מתח"י, ונוכל לומר דכיון דלגבי זה יש לו דין גיטו מוכיח עליו כיון שנמסר הגט למי שצריך, וכבר אפשר לדון מזה ולכן איברא דעיקר הגט הא אינו על מינוי שליחות, אבל כיון דדנינן מני' עדות על השליחות, וכמו שכתב הראב"ד בהשגות פ"ג מהל' אישות הלכה ט"ו, אך כל זה מהני אם יש להם דין עד, והנה עד השני יש לו דין עד, אבל השליח הא אין לו דין עד ורק דנאמן על חתימתו בתורת קיום, וזה הוי חסרון דאין כולו בקיום הגט.
והנה בעיקר דברי הרי"ף שהקשה אהא דאמרינן זימנין דחזו בכתבא ומסהדי והו"ל מפי כתבם, והקשה מהא דאמרינן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא, ומוכח דמהני עדות בשטר אף שאין מעידין על עצם המעשה. [ולכאורה קשה דאמאי לא הקשה הרי"ף ממתני' העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, ואף דנימא דהכא הם מכחישים את עצמם, אבל עכ"פ הא אינם מעידים על מנה שבשטר, וקתני ואם כתב ידם יוצא ממק"א אין נאמנים, ואולי יש לומר דזה פשוט לי' להרי"ף דאיברא דיש לחלק בין שטר שיוצא מתח"י של בע"ד, אבל זה לדין שטר מדרבנן, אלא דלענין דאורייתא דילפינן מקרא סובר דאין חילוק וע"ז מתרץ דגם בזה יש חילוק]. ומשני דדוקא בשטר היוצא מתח"י עדים אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם. והראב"ד הקשה דאם כן יקשה על כל שטרות שנותנים העדים לבע"ד אף ששכחו המעשה והיכי מוסרים אותו לבע"ד, ותי' הרמב"ן בספר הזכות דדוקא הכא בשטר קדושין כתב הרי"ף כן לפי שאין ראוי למוסרן לבע"ד, אבל היכא שראוי למוסרו לבע"ד הוי אצל העדים בפקדון והוי כמונח ביד שליש.
ולכאורה אינו מוסבר עיקר סברתו דהא מקדם הקשו כיון דהשטר קדושין כבר נמסר להאשה אלא דחזרה ומסרתן להעדים, ומה מועיל שהתקנה כך משום חששא דילמא מחקה, אבל עכ"פ השטר כבר יצא מתחת ידם וכבר נגמרה עדותם, דהא לעיקר מעשה הקדושין פועל השטר ושוב הוי להו כשליש, ובמה מועיל התקנה שלא יהי' זה בגדר יצא מתח"י העדים יותר משטר הקנאה שלא יצא מתחת ידם כלל.
עוד הקשה הנתיבות דלפי פירושם מה כתב הרי"ף דאי בעו כבשי לי' לשטרא דהא גם בשטר הקנאה מצו כבשי לשטרא, ומה דפירש הנתיבות דתלי בזה אם מי שרואה השטר ביד העדים יודע החוב, אינו מדוקדק, דמה מועיל זה נגד הסברא דאי בעי כבשי לי' לשטרא, ונראה בפשיטות דהרי"ף רצה לבאר דכל זמן שלא נמסר ליד הבע"ד לא נגמר עדותם ולאו שם שטר עלה, ולכן פנקס לא הוי שטר שלא נגמר עדיין עדות שלהם דהא אינם מחוייבים למסור הכתב שלהם ויכולים לכבשו ולא ליתנו ולא נגמרה עדותן, ונמצא לפי דברי הרי"ף דהיכי שהם רק בעלי פקדון וכבר זכו בהשטר בעד המקבל, שוב אינם יכולים לכבוש השטר, אלא דיש לחקור בהא דכותבין שטר ללוה אף שלא לוה עדין, וכותבין שטר למוכר אף שלא מכר, אם הוי זה נגמר עדותן שבשטר או לא, ונראה דסובר הרי"ף דהיכי דלא צריך כלל למסור ליד המלוה ודאי אכתי לאו שם שטר עליו, ודין שטר יהי' עליו כשימסרנו להבע"ד, אלא דהיכא שכתבו בפנקס עדות גמורה הו"א שכבר נגמרה עדותן, ולזה אשמעינן שלא נגמר הדבר כיון שאינו ביד הבע"ד שזוכה בהשטר, והנה שטר קדושין הוא שטר מן הבעל לאשה, אלא דאם היה תועלת בשטר ע"י מסירתו להאשה שפיר היה נגמר ענין השטר שבו וכן אם היה נגמר במה שתמסור אותו בחזרה להבעל, והי' אפשר לדון עפ"י השטר כיון שאין העדים רשאים להוציא מידם שישאר השטר קדושין ביד הבעל אא"כ יקדש הבעל [וכמו דדנין בשטר אליבא דרב אסי דאין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו רק בשטרי הקנאה ובשטרי דלאו הקנאה מה שאנו דנין להוציא מיד הלקוחות הוא ע"י השטר, ומשום דהעדים לא היו חותמין השטר ונותנין להלוה אלא א"כ מסר בפניהם, (ועי' מש"כ רבינו בפי"א ממלוה ולוה הלכה א' דבזה דעת הרמב"ם דאינו אלא מדרבנן) ואפשר דכונת הגמ' דהיה אפשר לכתוב בשטר קדושין בפנינו נתקדשה היום ושייך שם שטר ע"ז שהיא נותנת להבעל]. ומתרץ הגמ' דגם בזה אין תקנה לבת אחותו, אלא דנינחי' גבי עדים ונמצא שמונח אצלם שטר שלא בתורת להחזיק עבור הבע"ד, דהרי עיקר מה דמונח אצלם הוא כדי שלא תמחוק האשה ולא יחפה עלי' הבעל, ונמצא שלא נמסר בידם לפקדון בשביל הבע"ד, וא"כ גם מה שאנו מתקנים התקנה שיהי' מוכח מהשטר קדושין שכבר נתקדשה, והיינו שמונח שטר כתוב בזמן פלוני ידיעה זו לאו בידי הבע"ד ולא חשיב שטר. (חסר).

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה