אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ז · הלכה יב

הלכה י

נכתב מקצת הגט בפניו ונחתם כולו בפניו אם מקצתו הראשון הוא הרי זה אומר בפני נכתב ובפני נחתם אפילו לא נכתב בו אלא שיטה אחת בפניו.
אלא שיטה אחת, בגמ' דף ה' אמרינן בר הדיא בעי לאתויי גיטא אתא לקמי' דרבי אחי דהוה ממונה אגיטי, א"ל צריך אתה לעמוד על כל אות ואות אתא לקמי' דרבי אמי ור' אסי אמרי לי' לא צריכת וכי תימא אעביד לחומרא נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים, ופסקו כן הטור והשו"ע, והנה אמרנו להעתיק ממה שמצאנו בענין זה בתשו' למרן בדין אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים וז"ל בתוך תשובתו ראיתי להג"פ בסימן קכ"ה אות ל"א ובהא דאמרינן אם יש מי שרוצה לזיין האותיות מוחין בידו שלא יוציא לעז על גיטין הראשונים, וכההיא דאמרינן פ"ק דגיטין וכ"ת אעביד לחומרא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים, קשה היכי נהגו האחרונים כמה חומרות בגיטין שלא נהגו בהם הראשונים. וכבר ראיתי לבעל תה"ד סי' רל"ב עמד בזה בארוכה ודבריו צ"ע דנראים כסותרים זל"ז וכמש"כ מהריב"ל, ומה שנראה לענ"ד מתמצית דבריו של בעל תה"ד דיש ג' חלוקות הא' כי הא דאמרינן פ' המגרש דאתקין רבא בגיטי מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ופרש"י התם אע"ג דקיי"ל כר"י מ"מ תיקן כך שיהא בהיתר גמור ושלא יצא לעז על שום בת ישראל. בכה"ג דיש חשש שיוציא לעז על גיטין שלנו, דהילכתא כרבנן עבדינן תקנתא לדידן, ולא חיישינן שיוציאו לעז על גיטין הראשונים דטפי עדיף דניחוש שלא יוציא לעז עלינו, ממאי דניחוש שלא יוציא לעז על גיטין הראשונים משום דאידי ואידי לעז בעלמא הוא, החלוקה הב' כגון ההיא דפ"ק דגיטין אם יעמוד השליח על כל אות ואות וכן לזיין אותיות הגט דנהי דיש סברא לעשות כן שלא יוציא לעז עלינו מ"מ אם יעמוד השליח על כל אות ואות וכן לזיין האותיות הוא חורבא שיאמרו הגיטין הראשונים היו בטלים מן התורה ונעשו ממזרים בישראל בכה"ג דנפיק חורבא גדולה כזו שיוציאו לעז בגיטי דקמאי מוטב שנוציא לעז קטן עלינו שאין אנו עושים הדבר בהכשר גמור משיוציאו לעז גדול על דורות הראשונים, החלוקה הג' במידי שאין שום סברא בהאי זהירות וחומרא בעלמא הוא ואם נרצה להחמיר בזהירות יתירה וחומרא בעלמא יוציאו לעז בעלמא על גיטין הראשונים שלא היו נוהגין כשורה בכה"ג נמי אין אנו עושין חומרות יתירות שלא יוציאו לעז על גיטין הראשונים עכ"ד הג"פ.
והנה דבריו במה שרוצה לבאר דברי התרה"ד הם תמוהים דבא לחלק מהא דפ"ק דגיטין דאמר אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים מהא דאתקין רבא בגיטי לאפוקי מדר"י, דזהו שם היסוד לדברי התה"ד שהקשה מזה על זה, וביאר הג"פ דבהא דפ"ק דגיטין יאמרו שגיטין הראשונים הם בטלים מן התורה ונעשו ממזרים בישראל, ולא הבנתי דבריו כלל דהא גם בהא דר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ג"כ יאמרו דהלכה כרבנן והוי גט לאחר מיתה, והגיטין הראשונים שנעשו אליבא דר"י בטלים מן התורה ונעשו ממזרים בישראל, ואף דהתקנה היא על כל הגיטין אבל היסוד הוא משום גט שכ"מ ושם הוי דאורייתא, ואם כונתו לומר דשולח גט ממדה"י מצוי יותר ויעשו הרבה ממזרים, ונותן גט בלשון הרי זה גיטך ואם מתי אינו מצוי זהו דחוק וגם דזה תירוץ אחר ואינו שייך כלל לדבריו, ועוד דבאמת הוא להיפוך ממש מדבריו דדינא דר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו הוא ודאי דינא דאורייתא ולרבנן הגט בטל מדאורייתא, אבל בשולח גט ממה"י אם אינו עומד על כל אות ואות אפילו אם צריך לעמוד על כל אות ואות ג"כ כשר מה"ת דרוב בקיאין הן וסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך, ולפי שיטת התוס' גם רבנן לא אצרוך אלא משום לעז, וגם אי אתא בעל ומערער ג"כ לא יהי' אלא לעז בעלמא.
והנראה לברר דברי התרוה"ד והנני מוכרח להביא דבריו בזה כדי לדון בהם, וז"ל בסי' רל"ב הא דאמר תלמודא פ"ק דגיטין אעביד לחומרא א"כ אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים, א"כ תקשה היכי נהגו האחרונים כמה חומרות בגיטין שלא נהגו בהם רבותינו שהיו לפנינו, תשובה, ראה דדברים כאלו צריכים למוד רב אימתי שייך לומר נמצא אתה מוציא לעז ואימתי לא אמרי הכי דהא ע"כ כללא הוא דילפינה מינה מההיא דפ"ק דגיטין, דהא דייק מינה התם במרדכי דאין לזיין באותיות של שעטנז גץ בגיטין מטעם דא"כ אתה מוציא לעז, והי' נראה לחלק דכל היכי דמילתא דפשיטא היא להתיר, ובא א' להחמיר ולעשות זהירות יתירה כה"ג אמרינן לא תעביד דא"כ אתה מוציא לעז, אבל היכי דאיכא ספיקא וצדדין שמן הדין ראוי להחמיר מוטב יותר לעשות כדת וכתורה לגמרי ונחוש לגיטין שלפנינו שלא יהא בהן ספק משנחוש ללעז גיטין הראשונים, והרי אמרינן פרק המגרש דרבא אתקין מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ופרש"י התם ואע"ג דקיי"ל כר' יוסי מ"מ תקן כך כדי שיהא בהיתר גמור ושלא יוציאו שום לעז על בת ישראל, וכה"ג נמי פי' אהא דתיקון דלעלם לאפוקי מדבעי רבא מרב נחמן, אלמא אפי' האמוראים החמירו שלא לצורך ולא חשו ללעז גיטין הראשונים דמשמע דקודם רבא לא היו כותבים מן יומא דנן ולעלם, והיינו משום דהוא חייש ללעז שלפנינו משום דרבנן פליגי עלי' דר' יוסי חש רבא פן יוציאו לעז ולימרו דהלכתא כרבים וכן הא דאיתא בתוספות ובמרדכי פ' כל הגט דתיקן ר"ת לכתוב והרי את מותרת לכל אדם אע"ג דבתופס הקדמונים לא הי' כתוב. דבאמת התם לא הוי חייש ר"ת ללעז הראשונים והחמיר שלא לצורך שהרי כתבו התוס' ומרדכי התם דבטופסי הקדמונים נמי מאריכין בכמה לשונות בגט שהן כוללין כמו והרי את מותרת לכל אדם, מ"מ הואיל ומשמע בכמה דוכתי בתלמוד דצריך לכתוב והרי את כו' חש ר"ת פן יוציאו לעז אם לא יכתבו ולא אשגח ללעז גיטין הראשונים, וא"כ צריכים לחלק בההיא דגיטין דאין לעמוד על כל אות ואות משום לעז גיטין הראשונים, וכן הא דזיון אותיות שעטנז גץ דדייקינן מינה, אע"ג דהתם נמי איכא צדדים וסברות להחמיר, אלא דהתם אי אתינא להחמיר ולומר דצריך לעמוד על כל אות ואות, א"כ הגיטין הראשונים שלא עמדו על כל אות ואות היו פסולים לגמרי ונשתנה בהם מטבע חכמים לגמרי דהוי גרע טפי משלא אמר כלל בפני נכתב שהרי העיד שקר שנכתב בפניו דהיינו כל הגט כמו שאנו סוברים להחמיר שכך תיקנו חכמים והוא לא ראה רק שיטה אחת, וכן אותיות דשעטנז גץ אם נחמיר לזיינה א"כ סוברים אנו דלא מיקרי אותיות בלא זיון, וא"כ כל גיטין הראשונים שלא זיינו אותם פסולים, וגם כי לא הי' כתב כלל וכמו שמגרשה בגט מוטעה ומשובש מכל הצדדים דמי, אבל ההוא דמן יומא דנן, וכן והרי את מותרת אפי' מה שסוברין להחמיר, הגיטין שלא היו כתובין כך לא היו פסולין בפשיטות אלא שהי' לדקדק לעז בהן, כל כה"ג לא חיישינן ללעז גיטין הראשונים, אי איכא סברא וטעם להחמיר, אבל למעבד זהירות וחומרות יתירות שלא נהגו הראשונים אפי' בכה"ג לא עבדינן עכ"ל התרוה"ד הצריך לעניננו.
והנה דברי התרוה"ד תמוהים מתחילתן לסופן דמתחילה הקשה על מה דנהגו האחרונים חומרות בגט מה שלא נהגו הראשונים, והק' ע"ז מהא דגיטין דאמרינן ואם כן אתה מוציא לעז, והתחיל לחלק דהיכי דפשיטא להתיר התם אמרינן אתה מוציא לעז, אבל היכי שיש דעות וחששות בדינן לא אמרינן אתה מוציא לעז, ומוכח דסובר דבהא דפ"ק דגיטין פשיטא להתיר, ובאמת ההלכה פסוקה בלא חולק, וא"כ מה כתב אח"כ ואם כן צריכים לחלק בהא דגיטין וכו' אע"ג דהתם נמי איכא צדדים וסברות להחמיר, ולבסוף סיים בתירוץ אחר דהיכי דבשביל שהם פסולים לגמרי איכא משום אתה מוציא לעז, אבל במן יומא דנן ולעלם אפי' לפי מה שסוברים להחמיר לא הוו פסולים, אלא שהי' לדקדק לעז בהן, וכבר כתבתי למעלה שהדברים תמוהים כמו שהארכתי בדברי הג"פ, ואיברא דהקושיא השני' שהקשיתי דבפ"ק דגיטין לא הוו פסולים לגמרי, יישב במקצת וכ' דגרע מלא אמר כלל בפני נכתב, אבל במה שאמר דבהא דמן יומא דנן ולעלם אין בו חשש פסול הוא תמוה מאד דהא בעצמו כתב מקודם דהמחמיר יסבור דהלכה כרבנן, ולרבנן הגט בטל דאין גט לאחר מיתה.
ונראה דדברי התרוה"ד ברורים, אלא דיש חסרון דמוכח והשמטת איזה תיבות דבאמת עיקר הלשון אינו מדוקדק כלל דהא מתחילה בא לחלק ולתרץ והאריך בתירוצו ובתוך הדברים כתב, ואם כן צריכים לחלק, ואם יש בזה איזה חזרה הו"ל לכתוב טעם חזרתו, אלא דהדברים פשוטים דבהא דמן יומא דנן ולעלם יש שני דברים הא' דמן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי, הב' הא דלעלם לאפוקי מדרב נחמן. והיינו הא דבעי מני' רבא מרב נחמן האומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דפשיט לי' רב נחמן דכיון דפסקה פסקה והוי גט כשר, ובהא ליכא פלוגתא, דהא לשיטת רש"י גם רבא סבר כרב נחמן ולא אתקין בגיטא אלא משום לעז, וא"כ ליכא מאן דפליג על רב נחמן, וא"כ זה אינו מיושב בתירוצו הקודם שתי' דבהא דר' יוסי הוא משום דאיכא פלוגתא ומאן דסבר כרבנן לגבי' איכא לעז גדול על גט של עכשיו, לכן של עכשיו עדיף שלא יהא לעז, דהא בהא דרב נחמן ליכא מאן דפליג. לכן נראה דאחר מה שכתב התה"ד חש רבא פן יוציאו לעז ולימרו דהלכתא כרבים, חסר וצ"ל אלא דהא דלעלם לאפוקי מדרב נחמן אינו מיושב בזה, וע"ז הוסיף התה"ד וכתב וכן הא דאיתא בתוס' ובמרדכי פ' כל הגט דתקן ר"ת לכתוב והרי את מותרת לכל אדם, והיינו דשם לא חשש ר"ת למחלוקת כלל, דהא ליכא מחלוקת בדבר, ור"ת לא זכר כלל שיטת הפוסלין בלא הרי את מותרת לכל אדם, דהא בטופסי גיטין הקדמונים לא הי' כתוב, ומוכח משום דיש לשונות בגט שהם מועילים כמו הרי את מותרת לכל אדם, וא"כ מה דחשש ר"ת שיכתבו הרי את מותרת הוא משום לעז בעלמא, ומ"מ לא חשש משום אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים, ולכן כתב שפיר התרוה"ד וא"כ צריכים לחלק בההיא דגיטין וכו' וכן הא דזיון אותיות וכו', והוסיף התה"ד דלא נימא דאף דבהא דלעלם ליכא מאן דפליג על ר"נ מ"מ איכא עכ"פ סברא לומר לחומרא כמו דבעא רבא, וכן בהא דר"ת אולי יש סברא דאינם שוים הלשונות כמו הרי את מותרת כמו שבאמת יש ראשונים הסוברים כן, וע"ז כתב התה"ד שפיר דהתם נמי איכא צדדים וסברות להחמיר דהא התם נמי הוי סברא לומר דבפני נכתב היינו כל הגט, ולהלכה בתרווייהו איפסקא לקולא וא"כ מאי איכא בין זה לזה, וע"ז חידש התה"ד תי' שני דאף במקום שאין מחלוקת מ"מ יש נ"מ דהיכי דאפי' לפי מה שסוברים להחמיר, מ"מ אינו אלא חששא בעלמא, ולא דהמחמירים שאינם בקיאין בהלכה יסברו דהגט פסול לגמרי אז לא חיישינן ללעז, דהא גם לדעת המחמירים שאינם בקיאים בהלכה ג"כ אין סברא לפסול רק שיש בזה קצת חשש, וזהו בהא דלעלם לאפוקי מדרב נחמן, דבאמת אין שום חשש דגם אם לא כתבו לעלם אין בזה חשש גמור דהא כתב סתם הרי את מותרת ולא כתב זמן, ומהיכי תיתי נדמה זה להיום אי את אשתי ולמחר את אשתי, אלא שלא פי' להדיא ואינו אלא חששא בעלמא, אבל עכ"פ א"א לפסול הגט בדיעבד אפי' אי הוי סברינן דהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי אינו גט, וכן בהא דחידש ר"ת לכתוב הרי את מותרת לכל אדם, הנה הר"ת אינו סובר כלל דיש סברא לפסול הגט דהא סובר דיש הרבה לשונות בגט דמועילים כמו הרי את מותרת לכל אדם, אלא דכיון דחז"ל הצריכו לכתבו חשש ר"ת לכתבו אבל אין בזה חשש הוצאת לעז על הראשונים דאין שום מקום לדעת ר"ת לפסול גט בלא הרי את מותרת, אלא דאינו לגמרי כתיקון חכמים, אבל אין בזה חשש פסול, לכן לא שייך בזה אתה מוציא לעז, אבל בהא דפ"ק גבי בפ"נ דאם נימא דצריך לעמוד על כל אות ואות והוא לא עמד ואמר בפני נכתב דבודאי פסול, והוסיף התה"ד עוד דגרע מלא אמר והיינו דגם לרבנן תצא, ויש לעיין בכונתו דאיברא דאמר שקר ונתבטל כל עדותו, אבל במה גרע מלא אמר כלל, ואולי סובר התה"ד דמכיון שאמר שקר א"כ אינו נאמן כבר על עצם הגט, דאף דשליח נאמן וא"צ עדי שליחות משום דגיטו מוכיח עליו זהו כשלא הוחזק שקרן, אבל כשהוחזק שקרן א"כ יש כבר ספק על עיקר שליחותו, והיינו אם יתברר שהגט נכתב והוא לא עמד בכתיבת הגט, ועל שליחות הגט אין בירור יתבטל נאמנותו על שליחות הגט, ומ"מ יש לעיין בזה דהוא חידוש גדול כיון דהשליח אינו נאמן מצד עדות, אלא מצד דגיטו מוכיח עליו, ונראה דבאנו בזה למחלוקת הרמב"ם ושאר פוסקים לענין אם פסול בעבירה כשר להבאת הגט דהרמב"ם פסק דפסול להבאת גט והראב"ד והרשב"א והרא"ש והר"ן תמהו עליו דלמה יפסול, ועי' במל"מ שכתב בדעת הרמב"ם דסבר דאף דגיטו מוכיח עליו מ"מ צריך שיהי' בו דין נאמנות, ושאר פוסקים סוברים דכיון דאנו סומכים על הגט שבידו שמוכיח שהוא שליח אין אנו צריכים לנאמנותו כלל, וא"כ ד' התה"ד יתכונו לדברי הרמב"ם, הגם שהוא תימה שכתב בסתם ובכל מקום הולך התה"ד אחר דעת האשכנזים, ודוחק לומר דכאן עוד גרע כיון דאינך ראשונים סוברים דלאו עלי' קסמכינן אלא מהא דגיטו מוכיח עליו, אך עכ"פ דיינו אם נאמר כפי שמורה לשון התה"ד שכתב דהגט הופסל, אם היינו סוברים דצריך לעמוד על כל אות ואות, והוא לא עשה ואמר בפני נכתב, אבל אין אנו מוכרחין לומר דיסבור הולד ממזר כמש"כ הג"פ, דזה אין סברא כלל, דאפי' הרמב"ם דמחמיר אינו סובר אלא שהוא פסול, אבל מהכ"ת נאמר שהוא בטל, אלא לפי סברא זו לא הי' אלא פסול ובזה סגי דנימא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים.
ונראה דיש לנו שני חלקים לדעת התה"ד א' היכא שיש מחלוקת אף שאנו פוסקים כדעה אחת בזה בודאי אנו יכולים לדעת גם דעה שני' שלא להוציא לעז על גיטין של עכשיו, ואין אנו חוששין להוציא לעז על גיטין שעבר, ב' אפי' היכי שאין מחלוקת וכל עיקר התיקון הוא רק שמא יסברו כן ויוציאו לעז אז יש נ"מ דאם כשידברו כן יאמרו שהגט פסול א"כ כשנתקן עכשו נחזק להוציא לעז על גיטין הראשונים שהם פסולים ועל עכשו אין כ"כ מה לתקן דבאמת אין דעה כלל להלכה בזה רק דיש סברא ומקום לטעות, אבל אם גם לפי הסברא דאפשר לחשוב ג"כ לא יהי' פסול בדיעבד רק שיאמרו שלא נעשה כהוגן וכתיקון, ובאופן שאינו פסול בדיעבד אז לא אמרינן אתה מוציא לעז.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה