אבן האזל על משנה תורה, הלכות גירושין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ט
ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות, אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ניעורה והרי הוא בידה אינו גט, ואם אמר לה אח"כ הרי הוא גיטך הרי זה גט.
ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין, בספרי הביאו הרמב"ן במתני' דע"ח איתא ונתן בידה ושלחה מביתו, מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר כנסי שט"ח זה וכו' ומפורש דהספרי לומד זה מקרא דושלחה, והרמב"ם לומד זה מקרא דספר כריתות ונתן בידה. והרמב"ם בהל' ג' לומד מקרא דושלחה שיהי' ענין הגט שהוא המשלח אותה לא שישלח עצמו ממנה, והנה בהל' ה' כתב זה שנאמר בתורה ושלחה מביתו אין ענינו שלא יגמרו גירושי' עד שתצא מביתו, אלא כשמגיע גט לידה גמרו גירושי', ואע"פ שעדיין היא בביתו, שלא נאמר ושלחה, אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו, ה"ז כמו שגירש והחזיר גרושתו, לפיכך צריכה ממנו גט שני כמו שיתבאר עכ"ל. ונראה דאף דאין מהל' זו ראי' דאינו מצריך דין ושלחה דבעיקרו בא לומר שאינו צריך שיוציאה מביתו, אבל קשה דבאורו של הרמב"ם אינו מספיק אלא לב"ה דסברי הכי, אבל ב"ש הא סברי דכל זמן שלא ראוה שנבעלה א"צ גט שני, ולב"ש ע"כ דנפרש דקרא דושלחה מביתו אתי לדין שילוח שצריך שישלחנה ממנו ול' מביתו הוא אורחא דמילתא, וא"כ למה הוצרך הרמב"ם לפרש פי' דחוק דהקרא אתי לומר דצריכה גט שני, במה דפליגי ב"ש וב"ה ובגמ' לא הוזכר דרשא זו לב"ה, ועוד דגם לב"ה גופא איכא פלוגתא, דרשב"א ור' יוחנן סברי דא"צ גט שני אלא בראוה שנבעלה, וע"כ משום דהרמב"ם סובר דלדידן א"צ שילוח כלל, וא"צ אלא שיתן לה הגט וסגי אפי' באומר לעדים, וזהו שכתב דושלחה הוא שיהי' ענין הגט שהוא המשלח אותה, ומבואר דהוא רק פי' על לשון הגט, אבל אינו דין מיוחד כלל, וכיון דושלחה הוא על לשון הגט א"כ אינו מיושב לשון ושלחה מביתו כיון דאין כאן עיקר דין שילוח, ולכן ע"כ נאמר דלב"ש או לרשב"א אליבא דידן נפרש קרא דושלחה על עיקר דין השילוח וכתנא דבי ר"י דצריך שתהא משלחה ואינה חוזרת, והרמב"ם להלכה אינו מצריך שילוח לכן פי' ושלחה רק על ענין הגט, ופי' מביתו שבל"ז תצטרך גט שני, ולמד דין שיתנהו לה בתורת גירושין מקרא דספר כריתות ונתן בידה ולא מקרא דושלחה.
ושיטת הרמב"ם לחלוק על הספרי ועל תנא דבר"י ולומר דא"צ כלל דין שילוח הוא מהך מתני' דהעיד ר"י בן גודגדא על החרשת וכו' וקאמר בגמ' דמעדותו של ר"י ב"ג נשמע אמר לעדים [כו'] כנסי שט"ח זה וכו' מי לא אמר ר"י ב"ג דלא בעינן דעתה, ומפרש הרמב"ם דלא בעינן דעתה היינו דא"צ שתדע שהיא מגורשת, דאין לומר דהיינו דאין צריך רצונה דזה א"צ ללמוד מעדותו של ריב"ג דאטו עד השתא לא שמעינן דאשה מתגרשת בע"כ ופשטא דקרא הוא דאם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה וגו', דאלמא דבדעתו לבד תלוי, ואם נימא כד' התוס' שצריך שהעדים יגידו לה אח"כ, ואפי' לפ"מ שפירשתי דברי התוס' דיתכן דסברי דכשאמר לה אח"כ היא מגורשת משעת נתינה, וכדמוכח זה ממה דלא הביאו הרא"ש והטור שיטת התוס' שאינו מצוי בדבריהם דתמיד הולכים בשי' התוס' ובפרט בחומר א"א דלא יתכן שיפסקו לקולא נגד שי' התוס', ואמרתי דמוכרח דאין כונת התוס' במש"כ דאח"כ יגידו לה העדים, דאינה מגורשת עד שיגידו לה העדים, אלא דכיון דעכ"פ נתן לה גט רק שאמר לה כנסי שט"ח ולכן כיון שאח"כ יגידו לה העדים ותדע מהגירושין ומה שאמר לה כנסי שט"ח הוא משום כיסופא, נמצא דבשעה שנתן לה הוי כמו שאמר לה ה"ז גיטך כיון דתדע לבסוף הוי נתינה לגירושין, א"כ מה ילפינן מעדותו של ריב"ג דע"כ אנו צריכים לפרש לפ"ז דחרשת הוי משלחה ואינה חוזרת, וכ"כ הריטב"א, ומה דאמר לא בעינן דעתה מפרש דאע"ג דלית לה דעת מגורשת דלא בעינן דעתה בגיטא א"כ הכונה דאינו צריך רצונה וכן פירש"י במתני' דף נ"ה וזהו פשיטא, ומה ילפינן מכאן לענין אמר לעדים דאטו אנו צריכים ללמוד דמתגרשת בע"כ, ולכן מפרש הרמב"ם דעיקר ילפותא הוא דלא בעינן שתהא יודעת שנתגרשה, וחרשת אינה יודעת והוי משלחה וחוזרת, וע"כ דלא כתנא דבר"י ודלא כהספרי, וב"ש ורשב"א דלא סברי דצריכה גט שני ע"כ יפרשו ושלחה לענין שילוח וכתנא דבי ר' ישמעאל, ונמצא דהרמב"ם אינו מצריך דין שילוח בע"פ להאשה, וצריך רק שהבעל יאמר שנתינת הגט הוא לגירושין וסגי באומר זה לעדים, וזה כמש"כ הב"ש בסי' קנ"ו וכ"ה בביאור הגר"א.
והנה בביאור שיטת הראשונים בהא דכנסי שט"ח כבר בארתי בפ"ג מהל' אישות הל' ח' באות ב' ע"ש ובמה שהבאתי שם ד' הר"ח שהביא הרשב"א אהא דתנן בהמגרש את אשתו ואמר לה ה"א מותרת לכל אדם אלא לפלוני, כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לו, ואמר שם הגמ' מאן תנא וכו' ר"י אומר אפי' תימא רבי דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל מן הכהונה, והביא הרשב"א גי' הר"ח שאני התם הואיל וקנאתו, והיינו דקמ"ל כעדותו של ריב"ג דלא בעינן דעתה ולכן סגי לה בהא גיטך, והקשה הרשב"א דאי לריב"ג מדמית לה הא אפי' הא גיטך ל"צ, וע"כ דצריך לחלק בין הא דהכא להא דריב"ג, ומשום דהכא נתן לה בסתמא דליכא גם דעת עדים, ואפי' ריח הגט אין בו, ועי' מש"כ ליישב ד' הר"ח, והנה ראיתי באמ' שכ' ליישב שי' הר"ח לפמש"כ התוס' אמתני דכנסי שט"ח שהקשו מהא דהעיד ריב"ג, ותי' דהתם נמי אח"כ יגידו לה העדים שהיא מגורשת, דאע"ג דמתגרשת בע"כ מ"מ צריך שתדע שהוא גיטה שלא תהא משלחה וחוזרת, וא"כ בתחילה הי' הנתינה לשם גירושין כיון דלא בעינן דעתה בקבלת הגט, ורק שצריך עכ"פ שתהא משולחת ואינה חוזרת, ובזה סגי בזה שיודיעו לה אח"כ, ולכן סובר הא"מ בדעת התוס' דנתינה לשם פקדון ל"מ לרבי, דהא כיון דאמר לעדים ראו גט זה הוי שפיר נתינה מעלייתא ולכן שפיר כ' הר"ח שאני התם דקנאתו והיינו כעדותו של ריב"ג דלא בעי דעתה בנתינת הגט, ומ"מ צריך לומר הא גיטך כדי שתדע משילוחי', משא"כ באומר לה חוץ מפלוני דל"מ כלל הוי כנתינה לשם פקדון דל"מ.
ופירושו בד' התוס' צ"ע, דהתוס' התחילו בדבריהם וז"ל ר"י הי' מצריך לנותן גט לאשתו לומר הא גיטך, וגם ה"א מותרת לכל אדם כדמשמע בהמגרש שהיו רגילין ג"כ לומר ודין. אח"כ הקשו מהא דהעיד ריב"ג ותי' דעכ"פ צ"ל לה הא גיטך שתדע משילוחי', והנה הא"מ מפרש דמש"כ התוס' ר"י הי מצריך לומר הא גיטך, היינו אמתני' דהכא דמיירי נמי שאמר לעדים רק דמ"מ צריך לומר לה הא גיטך וא"כ קשה דמימרא דרבא בהניזקין מעדותו של ריב"ג אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה, וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה הר"ז מגורשת, הא הוי מתני' דהכא, ולפ"ד הא"מ הרי לגי' הר"ח מפורש דמתני' דכנסי שט"ח קנאתו לגט משום דאמר לעדים, וא"כ למה לי' לרבא ללמוד זה מעדותו, והגמ' עושה צריכותא דרבא בא לאשמעינן דלא נימא ביטולי בטלי' לגיטא כשאמר כנסי שט"ח זה, והא משנתנו היא דמהני, ולא אמרי' בטולי בטלי', וע"כ דגם ממשנתנו שמעינן דא"צ לחזור וליטלה הימנה ויחזור ויתננה לה, דהא הגמ' מקשה על שלפתו מאחוריו והא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע, ואי כרשב"א דחוזר ונותן לה, לא פריך מידי, וע"כ דמתני' מוכח דמהני הנתינה הראשונה, וביותר דהא תנן במתני' דאינו גט עד שיאמר לה ה"ז גיטך, ואם מיירי באמר לעדים ולא צריך לומר לה הא גיטך רק כדי שתדע משילוחי', א"כ אמאי תנן סתמא אינו גט הא יכולים עדים לומר לה ותהא מגורשת, ולומר דמתני' אשמעינן דבעינן שיהא גט בידה, ולאפוקי אם נאבד הגט או נשרף, דא"כ אמאי פסקה רבא ואמר הר"ז מגורשת והא צריך עוד שיאמר לה הא גיטך.
ולכן נראה פשוט דהתוס' מפרשים ג"כ המשנה כהרשב"א וסברי דנתינה לשם פקדון מהני, ומש"כ ר"י הי' מצריך לומר הא גיטך זה הוי על כל נותני גט, דסתמא מגרשה בעדים ובב"ד, ובזה הא הוי נתינה לשם גירושין דעכ"פ עסוקין באותו ענין הם, דהב"ד שואלין אותו אם אינו אנוס בדבר, ושיבטל כל מודעי, ובזה אף דודאי הוי נתינה לשם גירושין, מ"מ צריך לומר לה כדי שלא תהא משולחת וחוזרת, ואיברא דצ"ע בזה דהא אם עסוקין באותו ענין דקיי"ל כר"י דא"צ לפרש, א"כ הא הוי נמי משולחת ואינה חוזרת כיון דיודעת דזה גיטה, אכן אפשר דכיון דמצוי דהאשה הולכת מב"ד בעת ששואלין להבעל אם אינו אנוס, וגם אם היא בב"ד מ"מ אין הכרח שתשמע מה שמדברים אתו הדיינים, לכן הוי הפסק ולא הוי כ"כ עסוקין באותו ענין, וע"ז שפיר הקשו התוס' דהא מעדותו של ריב"ג דא"צ דעתה וכיון דכל נותן גט בעדים הוי נתינה מעלייתא א"כ הא לא צריך שיאמר לה הא גיטך, וע"ז תירצו דמ"מ צריך שיאמר לה הא גיטך שתדע משילוחי' וסגי נמי בעדים שיאמרו לה זה, אבל המשנה מפרשים כהרשב"א דלא אמר לעדים והוי נתינה לפקדון.
וביאור דברי הר"ח נראה כמש"כ בפ"ג מאישות, דסובר דאיברא דלרבי לא בעינן נתינה בשעת גירושין מ"מ לשם פקדון לא מהני, דהא בעינן ונתן ולשם פקדון לאו נתינה היא, ולזה כ' דכיון דמתגרשת גם בלא דעת, א"כ יכול ליתן הגט בצירופים דמקודם יתן לה הגט סתם, ואח"כ יעשה זה לגירושין דכיון דמגרשה בע"כ יכול לגרשה בכל אופן, אלא דצריך לעיין אם נתינה שלא בתורת גירושין מהני בע"כ, דהא נתינה בע"כ לא הוי נתינה, ורק בגט מהני, אבל זה מה שנותן לשם פקדון הא לא הוי נתינה בע"כ, וכיון דלגי' ר"ח מה דקנתה הגט גבי כנסי שט"ח דהוא נתינה לפקדון הוא מעדותו של ריב"ג, דלא בעי דעתה וכשנתן לשם פקדון הא לא הוי נתינה מעלייתא, וצ"ל דמ"מ כיון דאמרי' דמצטרפת הנתינה למה שאמר אח"כ שהוא לשם כריתות, וכיון שנותן לה ספר כריתות בע"כ, לכן מהני נתינה בע"כ גם בכה"ג כיון דמצטרפת הנתינה לעיקר הגירושין.