אבן האזל על משנה תורה, הלכות ברכות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה יב
שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון אחד ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן, ואם יש שמש אחד ביניהם שהוא הולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו מצטרפין לזימון, אע"פ שאין מקצת אלו רואין את אלו והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך בביאור.
יש לעיין בהא דאמרינן דמצטרפין לזימון אחד בכגון שמקצתן רואין זא"ז אי כשיש שמש ביניהם אם מצטרפין דוקא בשיש בכל חבורה וחבורה כדי זימון או דמצטרפין לחבורה אחת אף דאין בכל חבורה כדי זימון, ומצאתי שהאריך בזה בביאור הלכה במ"ב בסי' קצ"ה ע"ש, ויש להוכיח דמצטרפין לגמרי מדאמר בגמ' בערכין דף ד' ע"א גבי הכל מצטרפין לזימון כגון שאכלו כהנים קדשים וזר חולין וע"כ שאכלו כל אחד בפני עצמו דהא אסור להביא חולין בעזרה וע"כ דכיון דרואין זה את זה מצטרפין, אך בתוס' בב"ב דף פ"א ע"ב כתבו דמותר להביא חולין בעזרה בדבר שאין בו משום הקרבה, ועוי"ל דכהנים שאכלו קדשים היינו חזה ושוק דנאכלין בכל העיר.