אבן האזל על משנה תורה, הלכות ברכות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה י
שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה, וששה יש להם ליחלק עד עשרה, מעשרה ולמעלה אינם רשאים ליחלק עד עשרים שכל זמן שיחלקו ותהיה ברכת הזימון לכל חלק וחלק כזימון הכל יש להם ליחלק. שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה אינן רשאין ליחלק, ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהן בחבורה שלו רשאין ליחלק ואינן חייבין בזימון שכבר זימנו עליהן, שלשה שישבו לאכול פת אע"פ שכל אחד ואחד אוכל משלו אינן רשאין ליחלק.
השגת הראב"ד שלשה בני אדם כו' עד שכבר זימנו עליהם, כתב הראב"ד ז"ל לא זימן ממש אלא אפילו זימנו עליו בני חבורה על כרחו פרח זימון מינייהו ואפילו אכלו שלשתן אחר מכאן לפי שאלו השלשה לא נועדו יחד תחלה עכ"ל.
שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק, משנה היא בדף נ' ע"א ובגמ' פריך מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן הא קמ"ל כי הא דאמר ר"א אמר שמואל ג' שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו אינן רשאין ליחלק, לישנא אחרינא הכי קתני ג' שישבו לאכול כאחת אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק, ובתוס' מ"ה ע"א הביאו מהירושלמי דפריך הכא את אמרת אין רשאין ליחלק והכא את אמרת חייבין לזמן, ומשני שמואל כאן בתחלה כאן בסוף איזהו בתחלה ואיזהו בסוף פליגי בה תרי אמוראי חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה נתנו דעתם לאכול זהו בסוף, ופירשו בתוס' קו' הירושלמי דפריך הכא את אמרת דאין רשאין ליחלק דמשמע אם גמרו אכילתן יחד אינן רשאין ליחלק והיינו דדין חיוב זימון הוא בשעת חלות ברהמ"ז אבל האחד רשאי לגמור סעודתו ולברך קודם חבירו, וחייבין לזמן משמע דחובת הזימון עליהם גם מקודם ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה, וע"ז משני ללישנא קמא דנתנו דעתם זהו בתחלה דהיינו שהתחילו מתחלה לאכול ביחד אז ודאי חובת הזימון עליהם אף קודם שגמרו אבל אכלו כזית זהו בסוף והיינו דאם האחד התחיל קודם חבירו בכזית אז דוקא אם גמרו סעודתם יחד אינן רשאין ליחלק אבל רשאין לגמור זה בלא זה ולברך, והנה בתוס' לא פירשו הלישנא בתרא דקאמר איפכא דאכלו כזית זהו בתחלה ונתנו דעתם זהו בסוף דודאי אין לפרשו כפירושו ללישנא קמא דהא כ"ש בהתחילו לאכול ביחד דחייבים לזמן, ונראה דללישנא בתרא הכי פירושו אכלו כזית דהיינו אכלו יחד כזית זהו בתחלה וחייבין לזמן אבל נתנו דעתם לאכול ולא אכלו יחד אלא כל אחד אכל אח"כ לעצמו אז אינן רשאין ליחלק אלא כשגמרו לאכול יחד.
והנה הרי"ף גורס בגמ' לקמן שלשה שישבו לאכול כאחת אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק, וע"כ דהרי"ף אינו מפרש הירושלמי כפי' התוס' דאם נימא דפירושא דאינן רשאין ליחלק הוא כמש"כ התוס' א"כ יהי' מוכח מכאן דאפילו ישבו לאכול כאחת ואכלו רשאין ליחלק קודם שיגמרו וא"כ במאי מוקים מתני' דקתני דחייבין לזמן, אלא דבאמת יש לומר דבגמ' דידן אינו מחלק בין שני לשונות המשנה ופריך רק תנינא חדא זימנא.
והרא"ש נראה דאינו מפרש קושיית הירושלמי כפירוש התוס' דמדייק לישנא דחייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק דלפי"ז מוכח דפעמים חל חובת הזימון דוקא בשעת ברהמ"ז ופעמים קודם ברהמ"ז, אלא דקושיית הירושלמי היא כמו קושיית הבבלי דמאי קמ"ל תנינא חדא זימנא, ולפי"ז פירוש הרא"ש בתי' הירושלמי כאן בתחלה כאן בסוף נראה דכונתו דאין נ"מ לדינא בין בתחלה לבין בסוף אלא דתרי דיני הוי והיינו דבין בתחלה ובין בסוף אינן רשאין ליחלק וקמ"ל משנה יתירה דאף בסוף אינן רשאין ליחלק, ולישנא קמא נתנו דעתם זהו בתחלה היינו אף שלא אכלו ביחד אלא רק נתנו דעתם לאכול חייבין לזמן, ואכלו יחד כזית אף שבתחלה לא קבעו עצמן לאכול ביחד ובשעת הברכה לא אכלו יחד ורק אחר הברכה קבעו סעודתם ביחד בזה ג"כ חייבין לזמן, ולישנא בתרא ס"ל דבתחלה היינו היכי דרק נתנו דעתם לאכול ביחד ולא אכלו בעינן דעכ"פ בעת ברכת המוציא היה קביעתם ביחד ולאפוקי מלישנא קמא דנתנו דעתם לאכול אע"פ שלא ברכו ברכת המוציא חייבין בזימון, והא דקאמר אכלו כזית זהו בתחלה לאו דוקא הוא, וגמרו לאכול זהו בסוף (כן גירסת הרא"ש בירושלמי בלישנא בתרא גמרו לאכול ולא נתנו דעתם כגי' התוס') והיינו אף דלא התחילו לאכול ביחד וכמו ללישנא קמא, ומפרש הרא"ש גמ' דידן דאמר שלשה שישבו לאכול דהיינו דהתחילו לאכול וכלישנא בתרא בירושלמי דבעינן קביעות בברכה דוקא, ומש"כ הרא"ש דלשון הירושלמי לא משמע כפירוש הרי"ף, משום דלגירסת הרי"ף הריבותא היא אע"פ שכל אחד אוכל מככרו, וא"כ אין כאן רבותא כלל לגבי מתני' דהא מיירי שישבו לאכול כאחת וגם אכלו ביחד אלא שכל אחד אוכל מככרו ולפי ד' הירושלמי איכא עכ"פ רבותא דלא בעי אכילה גמורה ובאכילה גמורה לא בעי ישבו לאכול כאחת, ובתר"י מפרש ג"כ ד' הירושלמי כהרא"ש אלא שהוא סובר דבגמ' דידן דאמר ישבו לאכול כאחת נמי צריך לפרש אפילו לא ברכו המוציא בקביעות וכמ"ד נתנו דעתם זהו בתחלה, ודייק לישנא דישבו לאכול דמשמע רק ישבו ולא אכלו.
והרשב"א מפרש בגמ' דידן שישבו לאכול שהתחילו לאכול אלא דלא אכלו כזית ומפרש הירושלמי דנתנו דעתם לאכול דכונתו ג"כ שהתחילו לאכול דוקא אלא דלישנא בתרא סובר דבעינן דוקא אכילת כזית ביחד, ובלישנא בתרא גמרו לאכול זהו בסוף הריבותא היא ג"כ דלא בעי ישבו לאכול כאחת, וכמש"כ הרא"ש, ולפי"ז מש"כ הרא"ש בריש הפרק בשם הרר"י דדוקא ישבו לאכול כאחת חייבין בזימון אבל אם התחילו כל אחד לעצמו ואח"כ קבען עצמן ביחד לא נצטרפו ורשאין ליחלק אינו כשיטת הירושלמי אלא כדעת הרי"ף, והרמ"א שחולק עליו שם הולך בשיטתו דאינו מפרש כהרי"ף אלא כגירסת הגמ' שלנו וכפי' ר"ה גאון ז"ל שהביא הרשב"א.
ובדעת הרמב"ם שכתב כהרי"ף שלשה שישבו לאכול פת אע"פ שכל אחד אוכל משלו נראה דסובר דגם במשנה ראשונה איכא רבותא דמתחלה כתב בהלכה ב' שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לזמן ובהלכה י"א כתב שלשה שישבו לאכול פת אע"פ שכל אחד אוכל משלו, ולכן נראה דהרמב"ם סובר דהך רבותא דשמואל דאע"פ שכל אחד אוכל מככרו נצטרפו לזימון ואינן רשאין ליחלק היינו דוקא היכי שישבו לאכול כאחת אבל אם נצטרפו אח"כ וכל אחד אוכל משלו רשאין ליחלק, אבל אם אכלו פת כאחד אפילו לא ישבו מתחלה ורק נצטרפו אח"כ סובר הרמב"ם דחייבין בזימון וזהו דין משנה ראשונה, וכן יש לומר נמי לדעת הרי"ף, ונמצא לפי"ז דלדעת הרמב"ם אם אכלו פת כאחד אפילו לא קבעו עצמן בתחלה ביחד וגם לא גמרו ביחד דדין גמרו לא נזכר ברמב"ם כלל אלא דמכיון שאכלו פת כאחד אינן רשאין לחלק ולא בעיין לא התחילו לאכול ביחד ולא גמרו ביחד, אבל אם כל אחד ואחד אוכל מככרו בעינן דוקא ישבו לאכול כאחת, ובטעמא דמילתא נראה דהיכי דאוכלין ביחד ואינן אוכלין כל אחד מככרו הוי האכילה גופה צירוף דעיקר מה דבעינן ישבו לאכול כאחת היינו דבזה הוי זימון וצירוף יחד ונתחייבו בברכת הזימון וה"נ מהני אכילתם ביחד, ועפי"ז אין צריך לומר דבזה שאני היכי שלא ישבו לאכול בתחלה אלא דא"צ הזמנה כיון שהוא מפת אחד וצ"ע בזה.
והנה בתוס' דף מ"ב ע"א בד"ה הסבו ובע"ב בד"ה עשרה כתבו דדין הסבו או ניזול וניכול לחמא בדוך פלן הוא בין לענין ברכת המוציא ובין לענין ברהמ"ז, אכן מדברי הרמב"ם שכתב דין שלשה שאכלו כאחד ואח"כ כתב שלשה שישבו לאכול פת אע"פ שכל אחד אוכל מככרו מוכח דמקודם לא בעינן ישבו לאכול כאחד וכנ"ל משום שאכלו פת כאחד דהיינו שאכלו מפת אחד בשותפות דזהו בעצמו הוי צירוף לענין ברהמ"ז ולפי"ז נראה דלא בעינן לענין ברהמ"ז דין הסבו, וגבי ברכה ראשונה תנן בהדיא וכ"פ הרמב"ם בפ"א הל' י"ב שאם לא נתכוונו לאכול כאחד אע"פ שאוכלין מככר אחד כל אחד מברך לעצמו אבל לענין ברהמ"ז כיון שאכלו מפת אחד הוי צירוף, אבל קשה דמעובדא דתלמידי דרב דאמרינן בגמ' שם בתר דכרכי יתבי וקמיבעיא להו מוכח כד' התוס' דגם לענין ברהמ"ז בעינן הסבו דוקא, ואולי לא גריס הרמב"ם בגמ' בתר דכרכי ומיבעיא להו לענין ברכת המוציא, ולכאורה מוכח מדברי הרשב"א דלא גריס בתר דכרכי דהקשה שם על פירושו של ר"ה גאון דהסבו היינו שישבו סביב הלחם דא"כ מאי מצטערי תלמידי דרב דדלמא הסבו דוקא הו"ל ליישב סביב הלחם וע"כ משום דלא היו להם מטות ליסב לכן הצטערו הרי משמע דאיירי לפני האכילה, ואף דאפשר קושיית הרשב"א דהכי פריך כיון דלא ידעי הו"ל לכתחלה ליסב, אבל לפי"ז אינו מכוון לשונו שם שכתב מאי מספקא להו ניזול וניכול כהסבו דמי או לא ליתבו להו סחור סחור ומוכח מדבריו שמקשה דהא יש להם עצה עכשיו, אח"כ מצאתי דבתר"י מוכח להדיא דלא גרס בתר דכרכי והביא שם דיש מפרשים דמתני' איירי רק לענין ברכת המוציא.
ובאמת יש להוכיח כן מהא דכתב הרמב"ם בהל' ט' דשנים שאכלו וגמרו מלאכול ובא שלישי ואכל אם יכולין לאכול עמו כל שהוא ואפילו משאר אוכלין מצטרף עמהם, ומבואר כן בגמ' מ"ז ע"א, והרי הכא הא לא נצטרפו דהא אין במחשבתם לאכול עוד, ואולי יש לדחות דאכתי כל זמן שלא ברכו יש להם קביעות סעודתם, ומ"מ הוא דחוק, אבל אם נימא דהעיקר צירוף הוא במה שאוכל יחד עמהם מהסעודה וזהו המצרף ניחא שפיר, ורק דאם גמרו ואינם יכולים לאכול עוד אינו מצטרף.
ונמצא דבעיקר דינא אי בעינן נצטרפו בתחלת הסעודה מוכח מדברי הרמב"ם דאפילו אם נצטרפו אח"כ אלא דאכלו מפת אחד אין רשאין ליחלק, ואפי' אם לא נימא דחלוקי ההלכות ברמב"ם אינו לענין דין הסבו כמש"כ מקודם אלא לענין דין קביעות ליישב בכונה יחד דבאכלו כאחד מפת אחד אין צריך כונה, מ"מ באמת גם מעיקר הלשון מוכח כן דכיון דכתב מתחלה רק לשון המשנה שאכלו כאחד ולא שישבו לאכול מוכח דלא בעינן ישבו ביחד וממילא לא איכפת לן אם אכלו מתחלה זה בפני עצמו וזה בפ"ע דמ"ש כיון דעכ"פ אח"כ נצטרפו, וגם בדין השני בישבו לאכול כאחת דבזה עיקר הקביעות הוא מצד ישיבתם יחד נראה ג"כ דאין נ"מ אם אכלו מקודם או לא אם באמצע ישיבתם נתכוונו ליישב ביחד כאחד וכגון אם נתקרבו על שולחן אחד, ואפשר דבזה לא ניכר הקביעות רק בתחלת הסעודה וצ"ע.
אחר כתבי דברי אלה מצאתי בשבלי הלקט הל' ברכות סי' קס"ב (כפי הגירסא מכי"ב המובא בהערה) שכ' להדיא דלענין ברהמ"ז לא בעי הסבו.
ב) ועתה נבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, והנה בגמ' נ' ע"א אר"ה דג' שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק ואמר רבא דלא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמין עלייהו בדוכתייהו אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו, ופירש"י אבל אזמין עלייהו כגון שנצטרפו אלו עמהן לזימון כדאמר לעיל קורין לו ומזמנין עליו וברכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו, והתוס' פירשו שכל אחד מהשלשה הפסיק לשתים שהיו מסובין עמו עד הזן פרח חובת זימון מעליהם כלומר פטורין מן הזימון ורשאין עתה ליחלק, ומבואר דלדעת רש"י פרח זימון מינייהו היינו דאין עלייהו דין זימון ואינן יכולים לזמן כיון שכבר זימנו עליהם והתוס' סברי דפטורין מן חובת זימון ורשאין ליחלק מכיון שכבר זימנו אבל יכולים עתה לזמן, ובפשוטו היה נראה דפלוגתת רש"י ותוס' תלוי בפירושם בהא דג' שבאו מג' חבורות דרש"י פירש שלא אכלו ביחד אחר שנצטרפו ולכן סובר דאין דין זימון כלל דעל האכילה הקודמת כבר זימנו עליהם, ולפי' התוס' איירי דאכלו אח"כ ביחד לכן פירשו דפרח מינייהו חובת זימון אבל יכולים לזמן כיון שאכלו אח"כ ביחד אבל הרא"ש מפרש לפירוש רש"י דמיירי ג"כ שאכלו אח"כ ביחד ומ"מ אינן יכולים לזמן דפרח זימון מינייהו אפילו על מה שאכלו אח"כ כיון דזימנו כבר על תחלת סעודה, והב"ח בסי' קצ"ג הרגיש בזה דהתוס' והרא"ש חולקין בזה וכתב דהרמב"ם סובר נמי כשיטת התוס' מדכתב ורשאין ליחלק ואינן חייבין בזימון מוכח דרשאין ליחלק אבל רשאין גם לזמן ודבריו נכונים וכ"כ הלח"מ, והנה לפמש"כ דעיקר החילוק בין פירש"י לתוס' הוא משום דלדעת רש"י איירי שלא אכלו אח"כ ולפי' התוס' אכלו אח"כ ואיברא דדעת הרא"ש דאי אזמין עלייהו פטורין לגמרי אף שאכלו אח"כ אבל לשיטת התוס' נראה דדוקא שאכלו אח"כ ביחד ואז רשאין לזמן משום דנצטרפו אח"כ בסעודה.
אכן מד' הרמב"ם מוכח דמיירי דלא אכלו אח"כ ביחד, והראב"ד השיג ע"ז וסובר דאף אם זימנו עליו בע"כ ואפי' אם אכלו שלשתן אח"כ ביחד פרח זימון מינייהו, וכתב הכ"מ דאף דעת הרמב"ם כהראב"ד ומפרש דמש"כ הרמב"ם ואם כבר זימן כל אחד ואחד היינו שזימנו עליו בע"כ והוא לא היה רוצה להפסיק ודבריו תמוהין דהא הרמב"ם כתב להדיא בהל' י"ג דהא דקוראין לו ומזמנין עליו היינו כדי שיכוין לשמוע מה שהן אומרים וא"כ פשוט דאם אינו רוצה לענות להם אינם יכולים לזמן עליו, והראב"ד ע"כ מוכח דחולק בזה וסובר דגם זימון בע"כ מהני ואף אם לא יענה עמהם, וכן מה שכ' עוד הכ"מ דע"כ גם לדעת הרמב"ם צריך לפרש דג' אלו גמרו סעודתן יחד דאלא"ה היאך שייך לומר בהיכי דלא זימנו עליהם דאינן רשאין ליחלק הא ודאי אין זימון אלא במקום ברכה וכל אחד צריך לחזור למקום שאכל ולברך ואין לומר דמיירי כשחבורות רואות זו את זו דא"כ הו"ל כחבורה אחת ופשיטא דאי לא אזמון עלייהו שאינן רשאין ליחלק, הנה באמת אין הכרח בזה כלל דכבר תי' המפרשים דמיירי שאכלו כל אחד במקום זה אבל לא ביחד, (עיין בב"י ובב"ח סי' קצ"ג) ואמנם תי' זה לא משמע בלשון הרמב"ם דלא משמע דאיירי שאכלו יחד, ועוד דלפי"מ שבארנו למעלה לדעת הרמב"ם נמצא דאם אכלו ביחד לא צריך כלל קביעות לגבי ברהמ"ז, אכן באמת לא קשה כלל דהא מצי שפיר לאוקמי שאוכלין בבית אחד והיו ג' חבורות ולא ראו זו את זו דלענין דין דצריך לחזור למקומו משמע דהוי כמו שינוי מקום דהוא דוקא מבית לבית ואפי' אם נימא דצריך ד' אמות מ"מ משכחת שפיר דמקודם היו רחוקים זמ"ז יותר מד' אמות ולא ראו זא"ז ועכשיו קבעו עצמם במקום ממוצע והוי פחות מד' אמות ממקומו של כל חבורה.
ע"כ הפשוט דהרמב"ם אינו סובר כדעת הראב"ד, וסובר דאף אם זימנו עליהם כיון שזימנו עצמם לברהמ"ז ביחד יכולים לברך בזימון אלא דרשאין ליחלק, והא דהקשה הרא"ש דאם לא אכלו אח"כ א"כ לא הוי רבותא אם זימנו עלייהו כיון שהם בעצמם זימנו היכי ס"ד שיזמן עוד הפעם, נראה בזה ע"פ מש"כ מכבר דבאמת יש שני דינים בזימון דין דחייבין לזמן היינו מה שנתחייבו לברך ברכת הזימון ודין דאינן רשאים ליחלק היינו דמחויבים לברך בצוותא דאחד יברך והשאר ישמעו, ולפי"ז פשוט דאף אם זימנו עלייהו ויצאו בברכת הזימון אבל אכתי לא יצאו בדין ברכת המזון ביחד ומ"מ אשמעינן דכבר זימנו עלייהו ונצטרפו לחבורות בברכת הזימון שוב אינם יכולים להצטרף זל"ז לדעת רש"י, ועפי"ז נאמר נמי לדעת הרמב"ם דסובר באמת דאינם מחויבים להצטרף ורשאין ליחלק אבל יכולים להצטרף ולברך בזימון היינו משום דדין זימון שייך לברהמ"ז ובזה לא יצאו י"ח, והא דאינן רשאין ליחלק כשלא זימנו עלייהו היינו משום דבקביעות הראשונה לא הוקבעו אלא לברך ביחד שיהיה ברהמ"ז של שלשה אבל לא שיברכו ויזמנו אלה השלשה ביחד וכיון שעשו חבורה חדשה הרי חל גם עליה דין זימון, [וזה מתאים יותר עם מש"כ לעיל דשיטת הרמב"ם הוא דלא צריכנן הסבו או ניזול ניכול לחמא לענין ברהמ"ז אלא כיון שאכלו ביחד נצטרפו, אבל הך תליא אינו מוכרח] ולפי"ז צריך לומר דמש"כ הרמב"ם רשאין ליחלק דמוכח מזה דרשאין שלא ליחלק ולזמן יחד הוא דוקא לענין דין ברכת המזון ביחד דיכול אחד להוציא שלשתן בברהמ"ז והיינו דרשאין לא ליחלק לענין מה דאכתי לא פטרו עצמן ולא אמרינן דהוי כמו לא נצטרפו כלל דמצוה ליחלק, אבל לענין דין ברכת הזימון כיון שכתב הרמב"ם אינם חייבים לזמן ממילא שמעינן דאין רשאין לזמן בברכה דהוי ברכה לבטלה מכיון דאינם מחויבים בה משום דכבר זימנו עליהן.
ואפשר לומר דגם זה אינו מוכרח אלא דרשאין לזמן גם בברכת הזימון, דלמש"כ לקמן בפ"ז הל' ו' סובר הרמב"ם דהא דאחד מפסיק לשנים היינו דמפסיק לגמרי ואינו אוכל עוד ומשום דמחויב לברך ברהמ"ז ביחד, ואף שבארנו דמצד חובתו דידיה בזימון אינו מחוייב להפסיק כיון שרוצה לאכול עוד אלא כיון דמצדם מחויבים בזימון צריך להפסיק והוא דין מהל' ד"א, מ"מ לא אשכחן לשיטת הרמב"ם שיברך ברכת הזימון ושיאכל אח"כ דבאמת עיקר פירוש דזימון הוא מה שמזמנים עצמם לברך ברהמ"ז, והא דכתב הרמב"ם גבי יצא לשוק דקרו ליה ועני ויוצא בברכת הזימון והוא מברך ברהמ"ז אח"כ היינו משום דהזמינו עצמם ביחד לברך וגם השלישי גמר סעודתו, ורק שהוא ממתין לברך ומברך אח"כ, עפי"ז נוכל לומר דסברת הרמב"ם דרשאין ליחלק ורשאין להצטרף היינו דכיון דעכ"פ כולם הלכו באופן שיברכו ברהמ"ז של זימון ושאחד יברך לכולם ולכן אף דאם יחלקו את עצמם מהחבורות יהיה נחשב ברהמ"ז דכל אחד כמו שהוא גמר ברהמ"ז של החבורה שלו ולכן רשאין ליחלק, אבל אם רצונם להצטרף אז יהיה נחשב צירוף אחר וצירוף זה חשיב לענין דין שאחד יברך לכולם, ולפי"ז יש סברא דיכולים גם לזמן בברכה עוד הפעם דעיקר הזימון הוא ההתועדות לברך ברהמ"ז וגם ע"ז נתקן ברכה של ברכת הזימון וכיון שמתועדים עכשיו מחדש לברך ביחד רשאין לברך ברכת הזימון, ועוד אפשר דמה דרשאין לזמן בברכה היינו דוקא בחבורה של שלשה דמה דאמר ברכת ברוך שאכלנו משלו שני פעמים אין בזה משום ברכה לבטלה כיון דאין בה שם ומלכות.
עכ"פ נתברר דלשיטת רש"י אין צריך לחדש דמיירי שאכלו אח"כ ביחד וכמו דמפרש הרא"ש דאף שכבר זימנו עלייהו איכא רבותא לענין ברהמ"ז ביחד דרשאין ליחלק ופרח חובת זימון וגם לענין ברכת הזימון נמי איכא רבותא למש"כ, ודעת רש"י שאין רשאין להצטרף ולזמן וזהו דוקא בשלא אכלו אח"כ ביחד אבל אם אכלו אח"כ אפשר דרש"י מודה דרשאין לזמן, והתוס' דמפרשי דאיירי שאכלו אח"כ לכן פירשו דרשאין ליחלק קאמר אבל רשאין גם להצטרף ולזמן, ודעת הרמב"ם אינו כד' התוס' אלא אף בשלא אכלו אח"כ רשאין להצטרף לענין דין ברהמ"ז דאחד מברך לכולם, ואפשר דמברכים גם ברכת הזימון וכמש"כ.
ותר"י כתב דמאי דאמרינן אבל קדימו הנך ואזמינהו עלייהו פרח זימון מינייהו היינו שזימנו עמהם ממש והריבותא דרבא הוא משום דמאי דאמרינן דשלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קורין לו ומזמנין עליו היינו שהם יצאו בזימון אבל העונה אינו יוצא בזימון שלא נתכוין לצאת אלא שקראו אותו האחרים לפטור את עצמן, ואע"ג דאמרי' דשלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ונפטרו שלשתן בזימון זהו מפני שעומד עמהם אבל בכאן שאינו עומד עמהם אע"פ שהאחרים נפטרים עמו בזימון הוא עצמו לא יצא ידי מצות זימון, ופירוש זה הוא כעין תי' שכתב הראב"ד אלא דהראב"ד לא רצה לחדש דבהא דקורין לו ומזמנין עליו דהוא עצמו אינו יוצא בזימון ולכן הוצרך לפרש דמיירי שזימנו עליו בע"כ, ותר"י סובר דאפי' זימנו עליו מדעתו הוא עצמו אינו יוצא בזימון כיון דהוא שלא במקומו, ולכאורה אינו מובן הסבר שיטתו לחלק בין עמד במקומו לשלא במקומו דמה בכך שאינו במקומו דהא אפילו ברהמ"ז גופא אם יברך שלא במקומו יצא ורק דלכתחלה צריך לברך במקומו, ונראה דההסבר הוא כמש"כ לדעת הרמב"ם דעיקר דין זימון הוא ההזמנה לברהמ"ז וסובר תר"י דכיון דאינו עומד במקומו ואינו ראוי עכשיו לברך אינו שייך בזימון ואינו יוצא בברכת זימון ואף דבמפסיק לשנים כתב שיוצא בזימון אפי' אם בדעתו עוד לאכול ולא לברך בזה כתב לחלק דהכא הוא במקומו וראוי עכשיו לברך שייך בתורת זימון משא"כ בשלא במקומו דאינו ראוי לברך, והנה ממש"כ הרמב"ם בהלכה י"ג דבקורין לו ומזמנין עליו יצא ידי חובתו מבואר דלא ס"ל כסברת תר"י.