אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ברכות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה ח

הלכה ז

-מלואים והשמטות-
קושית מעכ"ת שי' על דברי הרמב"ם שכ' בפ"ה מהל' ברכות אוכל ציר מצטרף דהא על אכילת ציר פטור ביוהכ"פ ומוכח בברכות דל"ו דעל מה דפטור ביוהכ"פ אין מברכין ועל מה דאין מברכין בודאי דאין מצטרפין לזימון, וכ' עוד דאפי' נימא דהרמב"ם סובר דא"צ כזית מ"מ ראוי לאכילה בעינן, והנה מה דקיצר בדבריו יש להאריך בביאורו דלכאורה כיון דעיקר ראיתו מברכות דעל מה דפטור ביוהכ"פ אין מברכין א"כ אם צריך כזית לצירוף א"כ ודאי מסתבר דתלי בדין מה שמחוייב המצטרף לברך ברכה אחרונה וא"כ באוכל שאינו ראוי דפטור מברכה ראשונה ובודאי ה"ה מברכה אחרונה א"כ אינו מצטרף אלא אפי' אם נימא דלא צריך כזית א"כ מוכח דאפשר להצטרף אף בלא חיוב ברכה אחרונה מ"מ פשוט דעל אוכל שאינו ראוי לא שייך צירוף ובודאי דבריו נכונים וברורים דעכ"פ הא אומר גם המצטרף ברוך שאכלנו משלו ואוכל שאינו ראוי לאו אכילה דמטעם זה פטור עלי', ודבר זה לא נצרך לראיות וממילא קושיתו על הרמב"ם היא קושיא עצומה.
אכן אם נבא לזה לומר דהרמב"ם סובר דא"צ כזית אפשר ליישב ברווחא דמה דאמרינן דאין דרך אכילה ושתי' בציר והוא ממתני' דיומא דשתה ציר או מורייס פטור היינו היכי דצריך לשתות מלא לוגמיו אבל מעט במקום טיבול אפשר דאורחא הוא גם בלא דבר המטובל בו, וראי' מחומץ דפסקינן נמי דשתה חומץ פטור ואורחא רק לטיבול כמו דכתיב וטבלת פתך בחומץ וכדתנן בשבת דף קי"א אבל מטבל הוא כדרכו, ולהדיא אמרינן שם בתירוצא דרבא ואפי' תימא מגמע ובולע כאן קודם טיבול כאן לאחר טיבול וכ' רש"י בד"ה לפני טיבול והרואה אומר זהו טיבולו, אלמא להדיא דליקח מעט קודם אכילה זהו טיבול [ואי דיקשה אי דרכו רק לפני אכילה א"כ איך יפסיק בזימון ביניהם, אך מלבד דאינו מוכרח דהטיבול צריך להיות תיכף ממש יש ליישב דבאמת אכל תיכף אלא דקודם שאכל אמרו התשעה הב ונברך דאכילתו לא מצטרפת ורק הטיבול מצטרף] ובאמת ע"כ צריך לומר כן לדעת הגר"א ז"ל דרוצה להוכיח דלא צריך כזית ובב"י מובא בשם הכלבו דמסתפק בזה, דא"כ יקשה לשיטה זו הא דאמרינן אפי' לא טבל עמהם אלא בציר דלמה לי הציר תיפוק לי' משום הירק דטבל בהציר, איברא דאפשר לדחוק דאורחא דמילתא קתני והציר באמת אינו מועיל כלל מ"מ הוא דוחק, אבל אם נימא דשייך לקרות טיבול גם בלא דבר אחר א"כ מיושב בפשיטות, ודרך זה הוא נכון בדעת הרמב"ם דמשום זה גופא שינה ולא כתב כלשון הגמ' דטבל בציר דהוקשה לו דא"כ תיפוק לי' משום הירק ולזה מפרש דאכל ציר לבדו.
ומדי הזכירי את דברי ביאור הגר"א ז"ל אודיעו מה דתמוהים ונפלאים דבריו שכ' אבל צ"ע דאמרינן שם גרוגרת אחר והוא פחות מכזית כמ"ש בר"פ י' דשבת, ודבריו מרפסין איגרי דשם מבואר להדיא להיפוך דגרוגרת יותר מכזית ומשו"ה מבעי לי' בזרק כזית תרומה שמצטרף עם הפחות מכביצה לענין טומאה אי חשיב בשביל זה להתחייב בשבת או דילמא לענין שבת גרוגרות בעינן ואינו חייב אכזית ולפלא על מאור עינינו הגר"א ז"ל שיכתוב ראי' מהגמ' להיפוך מהמבואר שם. ומה שכ' הגר"א ז"ל שם על ד' המרדכי דמצריך כזית וכ' ע"ז ונראה שלמד ממש"ש ט' שאכלו כו' דמשמע שאינו חלוק מהן אלא במין שהוא אוכל, לפי דברינו יש להמרדכי ראי' מפורשת שרוצה לפרש טיבול כפשוטו וממילא לא מוכרח לו דין זה מהא דאפי' לא טבל עמהם אלא בצירוף וכנ"ל.
אכן עוד יש לתרץ דברי הרמב"ם אפי' אם נימא דגם הוא מצריך כזית ובפרט דלדעת הגר"א משמע כן גם בדברי הרמב"ם שאינו מחלק אלא במין המאכל וכתב שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהן ירק או ציר וסתמו כפירושו שהשיעור שוה לשניהן, בכ"ז נוכל ליישב דברי הרמב"ם ונאמר דהרמב"ם לשיטתו דסובר דמתי' צריך כדי שתיית רביעית ואכילה כדי אכילת פרס ולכן מיושב מה דכתב הרמב"ם אכל ציר דהיינו היכי שהציר הוא עבה ואפשר כגון שעירב בו קרבי דגים כדאמרינן בעירובין כ"ח וכיון דסגי בכדי אכילת פרס ואוכל מעט מעט לא הוי שלא כדרכו, אבל במתני' דיומא דתנן שתה ציר דמיירי לשיטת הרמב"ם דשתה מלא לוגמיו כדי שתיית רביעית הוא בבת אחת שאין דרך לשתות ציר חזק הרבה בב"א הוי שלא כדרכו ופטור, ומדוייק היטב מה דשינה הרמב"ם וכתב אכל ציר אף דציר דרכו בשתי' כדתנן במתני' דיומא, וממילא מיושב מה דעמד ע"ז כתר"ה מה דהשמיט המחבר לשון הרמב"ם וכתב טבל בציר ולפי דברינו א"ש דהמחבר לשיטתו דכתב בהל' יוהכ"פ סי' תרי"ב שני הדעות דעת הרמב"ם דבשתי' הוא שתיית רביעית ודעת הטור בשם הראב"ד דגם בשתי' הוא בכדי אכילת פרס, ולא הכריע, א"כ לשיטת הראב"ד א"א לומר דאוכל ציר יצטרף לזימון דהא גם בשתה ציר נמי סגי בכא"פ וא"כ מוכח ממתני' דגם בכא"פ אין דרכו ולכן לא נכנס כאן המחבר במחלוקת וכ' לשון הגמ' טבל בציר, והדברים מאירים ב"ה.
והנה לכאורה יש לעורר על מה שהבאתי למעלה מד' הגמ' דשבת דמעט חומץ אורחי' במקום טיבול מהא דאמרינן ביומא פ"א אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי ומוכח דפורתא נמי לא אורחא, אכן באמת לפי גירסתנו ע"כ דהך פורתא הוא ג"כ כשיעור מלא לוגמיו דהא לא אמר אלא דיעבד והיינו לענין חיוב, וטובא הוא יותר, והרמב"ם לא פסק כגירסא זו וכ' הב"י שלא הי' גורס כן, ומצאתי בדקדוקי סופרים שבכ"י אחד לא נמצא הגירסא, אך עוד אפשר לומר דביוה"כ דלא שייך אכילה לא שייך גם דרך טיבול כיון דאינו רוצה לעבור ולאכול, ויש לעיין מהא דאמר בשבת דקי"ב המובא למעלה מדלפני טיבול וכו' ואינו מוכרח, ויש לחלק.
ומדי עייני בהך דינא דשיטת הרמב"ם דשתיה צריך כדי שתיית רביעית והטור בשם הראב"ד דסגי בכא"פ והר"ן הביא ראיה לזה מדין פסול גוי' דסגי בכא"פ וכתב המ"מ דהרמב"ם פסק ג"כ לדין פסול גוי' דסגי בכא"פ, ותי' המ"מ דבפסול גוי' החמירו, ולי הי' נראה ליישב בסברא דדיני שיעורי אכילה ושתיה לענין יוהכ"פ או ברהמ"ז וכה"ג הוא על דרך אכילה או שתיה אם חשיב אכילה אחת, אבל לענין פסול גוי' לכאורה יש להבין דדין טומאה הא אינו דין עונשין או חיוב ולא שייך שמעשה אחת יגרום שאחר שיעשה מעשה השני' יטמא וא"כ איך שייך צירוף במה שאכל וחזר ואכל או שתה וחזר ושתה ואף דאין להקשות על גזרה דרבנן מ"מ לא מסתבר דחכמים יגזרו טומאה שלא בדרך וסדר דין טומאה דאורייתא, ולכן נראה דדין פסול גוי' הוא שהאוכלים הבאים בגופו או המשקים הבאים בגופו יטמאו אותו וזהו פסול גוי', ואף דבעלמא קיי"ל דטומאה בלועה אינו מטמאה זה לא קשה דחכמים יגזרו טומאה כמו דאין אוכל מטמא אדם מדאורייתא, נמצא דלא מעשה האכילה הוא המטמא אלא דהאוכלים והמשקים במעיו מטמאים אותו, ואף דטעם הטומאה הוא דזימנין דאוכל אוכלים טמאים ושתי משקין דתרומה זהו רק טעם להגזרה אבל עיקר הגזרה הוא פסול גוי' דהאוכלים מטמאים את גופו, ונמצא לפ"ז הא דאינו מצטרף יותר מכדי אכילת פרס הוא משום דבאמת אמרינן בפסחים גבי פרה ששתתה מי חטאת דבמעי' אינו מטמא אפי' טומאה קלה דהוי משקה סרוח וא"כ לכאורה איך אפשר דהאוכלים והמשקים יטמאו אותו במעיו, אבל באמת לא קשה דהטעם הוא דילפינן מאשר ישתה כיון דאינו ראוי לשתיה אבל לגבי דידי' הא ראויים להיות נהנה בשביעתו מהם ואינו שייך לגבי עצמו שיקרא משקה סרוח ומשו"ה אפשר שיטמאו אותו טומאת גוי', אלא דמ"מ אפשר דדוקא עד כדי אכילה דשייך עכ"פ גדר צירוף ואף דבשתיה קיי"ל כדי שתי' ולא כא"פ מ"מ כיון דעיקר טעמא דאכילה הוא כא"פ ושתי' הוא כדי שתי' משום דכן דרך בנ"א דאכילה מתמשך ושתי' אינו מתמשך.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה