אבן האזל על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה יח
המנורה וכלי' והשולחן וכליו ומזבח הקטרת וכל כלי שרת אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד, ואם עשאום של עץ או עצם או אבן או של זכוכית פסולין.
והשולחן וכליו, דברי הרמב"ם צריכים ביאור דבחגיגה דף כ"ו בהא דתנן במתני' ואומרים להם הזהרו שלא תגעו בשולחן, פריך בגמ' ותיפוק לי' דכלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מטמא וכו' ומשני כדר"ל דאר"ל מאי דכתיב על השולחן הטהור מכלל שהוא טמא ואמאי כלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה אלא מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים, אח"כ פריך ותיפוק ליה משום ציפוי דהתנן השולחן והדולפקי וכו' ופירש"י ותיפוק לי' דמקבל טומאה משום ציפוי דהתנן דבתר ציפוי אזלינן, וכי תימא כאן בציפוי עומד כאן בציפוי שאינו עומד הא בעא מיני' ר"ל מר"י וכו' וא"ל ל"ש בציפוי עומד ל"ש בציפוי שאינו עומד, אלא שאני שולחן דרחמנא קרי' עץ, והנה לפי פשוטו מבואר בגמ' דהשולחן הוא עץ ואף דבעלמא אזלינן בתר ציפוי והשולחן הי' מצופה זהב מ"מ שולחן שאני דרחמנא קריי' עץ, וא"כ קשה מה שכתב כאן הרמב"ם דהשולחן הי' של מתכות, וכן קשה על מזבח הקטורת שמפורש בכתוב שהוא מעצי שטים ומצופה זהב, ומבואר שם בסוגיא דהצפוי בטל לגבי העץ.
איברא דהי' אפשר לומר דכיון דבעלמא אזלינן בתר ציפוי ורק דבשולחן אמרינן דרחמנא קריי' עץ וכן הוא במזבח הזהב לפי פירש"י שם, בזה נימא דאינו אלא לענין דין טומאה אבל בעיקר חשיבות הכלי הוא חשוב של זהב בשביל הצפוי, אבל באמת אי אפשר לומר כן דהרמב"ם סובר דבעלמא נמי לא אזלינן בתר ציפוי וכלי עץ המצופים מתכות טהורים, וכתב הרמב"ם בפי"א מהל' מטמאי משכב ומושב דמה דמזבח הזהב והנחושת לא נטמאו משום שצפוייהן בטלין לגביהן, וא"כ השולחן בעיקרו הוא של עץ ולמה כ' הרמב"ם דהוא של מתכת, וזה אין לומר דהרמב"ם מיירי כאן משולחן שבמקדש והא דאמר ר"ל על השולחן הטהור מכלל שהוא טמא הא מיירי בשולחן שבמשכן, וכן נאמר במזבח דזה אינו דהסוגיא בחגיגה הא קאי אמתני' דמיירי בשולחן ומזבח שבמקדש, ומוכח דגם השולחן ומזבח שבמקדש היו של עץ ומצופים זהב.
ולבאר ד' הרמב"ם כאן עלינו לבאר עיקר שיטתו בדין כלים מצופין, והנה בפ"ד מהל' כלים הל' ד' כתב חפויי המטה טהורין וכן כל החפויין בין שהיו של עץ או של עצם או של עור או של מתכת טהורין, שנאמר אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחפויי הכלים, וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קבול שציפם במתכות טהורים ואין מקבלין טומאה מאחר שציפן ביטנן, והצפוי עצמו טהור כמו שבארנו, וכתב ע"ז הראב"ד וכן כלי עץ או עצם כו' א"א לא ידעתי מהו ולא מצאתי לזה שורש ואדרבא ראוי להיות בהיפוך אם לא הי' לכלי בית קבול וצפהו במתכת מקבל טומאה ע"י צפויין, וכן מצינו במקצת מקומות שהכלי בטל לגבי צפוי עכ"ל, והנה מקור דברי הרמב"ם הוא עפ"מ דתנן בפי"א דכלים מ"ד קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה, וכתב שם הרמב"ם בפיהמ"ש ומצופה טהורה, לפי שכלי עץ כאשר הי' מחופה בכלי מתכת לא יקבל טומאה ואפי' הי' לו בית קבול כמו שהתבאר בסוף חגיגה במאמר חכמים שמזבח הזהב והנחושת לא יקבלו טומאה, ושמו הסבה בזה מפני שהם מצופים ושורש זה אמרו כל אשר יעשה מלאכה בהם וגו', ואמרו בספרא יכול שאני מרבה את חפויי הכלים ת"ל בהם פרט לחפויי הכלים, ר"ל שזה הכלי לא יגיע השמוש בו בעצמו אבל באמצעות הכסוי אשר עליו, אמנם טמא מהכלים אשר יעשה מלאכה בהן בעצמן וזה ענין אמרם בחגיגה שהוא כאשר חיפה אותן בטל אותן עכ"ל.
והנה במה דתנן שם חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע וחכ"א מפני שהם מצופים פריך בגמ' אדרבא כיון דמצופין נינהו מטמו, ומשני אימא וחכמים מטמאים מפני שהן מצופים, ואבע"א רבנן לר"א הכי קאמרי מאי דעתך משום דמצופין מבטיל בטיל צפויין גבייהו, ופירש"י משום דרחמנא קריי' עץ, ולפירש"י הוא דלא כהרמב"ם דכל הצפויין בטלין אבל הרמב"ם אינו מפרש כפירש"י אלא דמה דאמר מבטל בטל צפויין גבייהו הוא עיקר דינא דצפוי וכמו שכתב בפי"א מהל' מטמאי מו"מ שהבאנו אלא דקשה מהא דפריך גבי שולחן ותיפוק לי' משום ציפוי ולפירש"י הוא שיטמא השולחן משום ציפויו, וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם מפרש דהוא קושיא אמתני'. דמה מהני מה שאינו עשוי לנחת דאכתי אינו מקבל טומאה משום שהוא מצופה, וסבר הגמ' דאף דתנן שחפן בשיש שהוא דבר שאינו מקבל טומאה הוא לאו דוקא, והגמ' פריך דכי היכי דהתם בטל הכלי וטהור ה"נ הכא בטל וטהור כי כל חפויים טהורים אפי' של מתכת דחפוי לאו כלי הוא וטהור דכולהו צפויין נתמעטו דהוו עראי ומשני שאני שולחן דלא בטל דרחמנא קריי' עץ משא"כ בשאר כלים דודאי בטלי לגבי צפוי וטהורים שהצפוי טהור והכלי מצופה בדבר הטהור.
וקשה לי טובא באורו של הר"י קורקוס דמנ"ל להגמ' למיפרך ממתני' ולומר דכלים המצופים אפי' במתכת טהורים כיון דשיש הוא אבן שאינו מקבל טומאה, ואי סמיך אדרשא דספרא דחפוי הכלים טהורים הו"ל לגמ' להביא הך דרשא, ובגמ' מוכח דלגמרי סמיך על הך מתני' ומייתי עלה הא דבעי ר"ל מר"י וממתני' דקלוסטרא אין ראי' דקלוסטרא היא פשוטי כלי עץ כמש"כ שם הרמב"ם ומשום זה לא הובא בגמ', ובעיקר דרשת הספרא יש חלוק מד' הרמב"ם כאן בהלכה לדבריו בפיהמ"ש, דכאן כתב דמאשר יעשה מלאכה בהם דרשינן דהחפויין טהורין, וע"ז כתב וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קבול שציפן במתכות טהורים ומשמע לכאורה דהוא חד טעמא, והיינו משום שהמלאכה אינו נחשב שנעשה בהצפויים אלא בגוף הכלים לכן נתמעטו הצפויים מבהם, והכלים ג"כ אינם מקבלים טומאה דמאחר שציפן בטלן.
אבל בפיהמ"ש כתב דמאשר יעשה מלאכה בהם, דרשינן דכלי עץ המצופים טהורים משום שהמלאכה לא נעשה בהם שלא יגיע השמוש בו בעצמו אלא באמצעות הכסוי אשר עליו, ומה דאין מקבלים טומאה בשביל הצפוי מוכח דזהו מסברא משום שאינו עיקר הכלי ובטל לגבי הכלי, וכמו שכ' הרמב"ם בפי"א מה' מטמאי מו"מ שצפוייהן כבטלין לגביהן, והוא כד' הגמ' בחגיגה מבטל בטל צפויין גבייהו, ואף דבספרא דריש מקרא דבהם דחפויי הכלים טהורים והיינו הכסויים, צ"ל דתרווייהו שמעינן מהך קרא כיון דבעינן שתעשה המלאכה בהם, וא"כ קשה דאם נימא דקושיית הגמ' ותיפוק לי' משום צפוי היינו דכלים המצופין טהורין, ולד' הפיהמ"ש דמקרא דבהם דרשינן דהכלים בעצמם אינם מקבלים טומאה משום שאין עושים בהם מלאכה אלא באמצעות הכסוי, א"כ מאי משני דשאני שולחן דרחמנא קריי' עץ, דמה מהני מה שנקרא עץ עכ"פ הא המלאכה לא נעשית בהשולחן אלא באמצעות הכסוי.
ובאמת גם לד' הרמב"ם בהל' בפ"ד מה' כלים שהבאנו נראה דא"א לפרש כפשוטו דדין כלים שציפן במתכות נלמד מבהם שהצפוי אינו מטמא כמו חפויי הכלים, ומה שהכלים בעצמם אינם מטמאים הוא משום דמאחר שציפן בטלן, כיון שכתב בפי"א מה' מטמאי מו"מ שצפוייהן בטלין לגביהן, ואיך אפשר שני היסודות ביחד שהצפוי מבטל להכלי וגם הוא בטל לגבי הכלי, לכן נראה דגם כאן כונתו כדבריו בפיהמ"ש דמה דהכלי בעצמו אינו מטמא הוא משום שלא נעשה מלאכה בהם וזהו שכ' מאחר שציפן בטלן, ומה שכתב והצפוי בעצמו טהור כמו שבארנו אין כונתו למה שכתב כאן בהלכה זו דבאמת לשון כמו שבארנו תמיד הוא כמו שביאר במקום אחר, אלא דכונתו למה שכבר נתבאר בפי"א מה' מטמאי מו"מ שהצפוי בטל לגבי הכלי, ונמצא דבאמת עיקר הכלי הוא הכלי עץ ולא הצפוי של מתכת, אלא דמאחר שציפן בטל דין טומאתן, שבטלן מתורת כלי בית קבול כיון שאין עושים בהם מלאכה אלא באמצעות הכסוי ונמצא שדבריו כאן בהל' ודבריו בפיהמ"ש מכוונים, וממילא קשה דמה מהני מה דרחמנא קריי' עץ כיון דעכ"פ כלים המצופים טהורים שלא נעשה בהם מלאכה אלא באמצעות הכסוי וכנ"ל.
ב) ונראה לבאר דעת הרמב"ם ע"פ ד' הירושלמי סוף חגיגה דאיתא שם וחכמים אומרים מפני שהן מצופין לא ציפוי שהוא עומד מחמתו הוא לא כן אמר ר' שמעון בן לוי בשם ר' הושעי' כעובי דינר גרדינון הי' בו, אמר ר' לא למלאכתו אינו עומד מחמתו הוא, ועיין בפי' הפ"מ והק"ע ופירושם דחוק ואמרתי בביאור הירוש' דהירוש' מפרש הא דחכמים אומרים מפני שהן מצופין שהוא טעמא למה הן טהורים דבשביל שהן מצופים טהורים, וע"ז פריך דהא ציפוי שהוא עומד מחמתו הוא שהצפוי יכול לעמוד בעצמו דהא הי' בו כעובי דינר גרדינון. וסובר דהיכי שהציפוי עומד מחמתו ודאי הוא כלי בפ"ע ומקבל טומאה, ומתרץ ר' לא למלאכתו אינו עומד מחמתו, והיינו דאף דהוא כעובי דינר זהב אינו ראוי לעבוד עליו ולהקטיר קטרת בלא העץ שתחתיו.
ומה דאמר שם ויהא כטבלא שהיא עשוי' לילך ולהניח הוא דהא הוא כלי עץ העשוי לנחת ולמה צריך לטעמא שהן מצופין, ומתרץ ר' מנא שמשתמשין בו ע"ג חביליו היינו דבמשכן נתנו על מזבח הנחושת כל כליו ונשאו הלויים, ולכן הי' מטמא שהוא דומיא דשק וצריך לטעמא דמפני שהן מצופין, ובזה אינו מפרש כן בבבלי והוצרכו לומר מאי דעתך מפני שהן מצופין משום דשל עץ ודאי לא הי' מקבל טומאה כיון שהוא עשוי לנחת וכפירש"י, ומה דאמר שם ואתיא כי דאמר רשב"ל ועשית מזבח מקטר קטורת אין כתוב כאן אלא מקטר קטורת המזבח הי' מקטיר את הקטורת לא קאי אתירוצא דר' לא אלא אמימרא דכעובי דינר גרדינון הי' בו, דלא נתאכל הזהב הדק משום דהמזבח הי' מקטיר הקטורת ולא נתאכל מהאש, וכן הוא במדרש ויקרא כמו שמצוין שם, ולא כהפ"מ והק"ע שפירשו דהוא שייך להשו"ט.
והנה אף דבבבלי אמר ר' יוחנן ל"ש בציפוי עומד ל"ש בציפוי שאינו עומד אינו סתירה לד' הירוש' דבבבלי הא מיירי על מתני' שחפן בשיש דהוא דבר שאינו מקבל טומאה, ומה דבעי ר"ל הוא אם נימא דהיכי שאינו עומד בטל לגבי השולחן, ובזה אמר לו ר"י דל"ש ואפי' אינו עומד כיון דעכ"פ השולחן מחופה אינו מקבל טומאה, וכד' הרמב"ם בפיהמ"ש דנתמעט מכל אשר יעשה בהם, אכן באמת מבואר דבבבלי לא מיירי אלא בצפוי עומד וכפירש"י שם ולא בציפוי שהוא עומד מחמתו ולא קשה כלל והוי סבר בגמ' דלא נתמעט אלא לומר דהכלים מצד עצמם אינם מקבלים טומאה, אבל אם אפשר לטמא מצד הצפויים בשביל שהן מתכת שפיר מקבלים טומאה, ולכן פריך בגמ' דתיפוק לי' משום צפוי וכפירש"י שהשולחן יקבל טומאה משום הצפוי דהוי סבר דכמו דמצינו שהצפוי לא נתבטל לגבי הכלי, ואמרינן דהמלאכה לא נעשה בהכלי אלא בהצפוי, ה"נ אם הצפוי בעצמו הוא של מתכת מקבל טומאה בשביל הצפוי, ואף דחפוי הכלים נתמעט ג"כ בספרא זהו חפויים שאין עושים בהם מלאכה כמו כסויים, ודלא נימא דמתני' דחפן בשיש מיירי דוקא בעומד ונימא דבשולחן לא הי' הצפוי עומד ע"ז מייתי מהא דר"י דל"ש ואפי' אינו עומד טהור, והוי סבר להוכיח ממתני' דשחפן בשיש דהצפוי לא נתבטל.
ועכשיו נאמר דכל זה הוא סוגיית הגמ' מעיקרא וכשינוייא קמא בהא דחכמים אומרים מפני שהן מצופין, דחכמים מטמאים מפני שהן מצופין דלא הוי סבר דצפויין בטלים לגבי הכלים, אבל לשינוייא בתרא לא קשה שיטמא השולחן משום הצפוי, שהצפוי בטל לגבי השולחן, דאף דאם הצפוי אינו מקבל טומאה לא אמרינן שהצפוי בטל לגבי הכלי, זהו לדין קבלת טומאה מצד הכלים דעכ"פ לא נעשה מלאכה בהכלים אלא באמצעות הכסוי, אבל הצפוי מצד עצמו אינו מועיל לקבל טומאה דלא נקרא כלי, ולגבי זה בטל הצפוי לגבי הכלי, והירוש' מפרש דחכמים אומרים מפני שהן מצופין הוא ליתן טעם על מה שהן טהורים אלא שהוסיף דאין לומר דבטל אלא בצפוי שאינו עומד מחמתו, אבל בעומד מחמתו הא הוי כלי בפני עצמו, וע"ז קאמר דלמלאכתו אינו עומד מחמתו וא"כ אין הצפוי מצד עצמו כלי כיון שאינו ראוי למלאכתו, והחלוק בין הבבלי להירוש' הוא בזה דהבבלי סובר דהמזבח הי' עשוי לנחת ולכן גם בלא טעמא דמצופין הי' טהור, ולכן הוצרך להואבע"א לתרץ דהכי קאמרי רבנן מאי דעתך וכו', אבל הירוש' סובר דלא הי' עשוי לנחת וכדמסיים, ולכן מפרש דזהו עיקר טעמא דטהורים והרמב"ם בפיהמ"ש שהבאנו מפרש כהירושלמי.
והנה לפי"מ שבארנו א"כ בלא דברי רשב"ל דאמר דמה דהשולחן טמא מפני שמגביהין אותו לעולי רגלים הי' אפשר לומר דטמא משום צפוי דאף דבמזבח אמר בירוש' דלמלאכתו אינו עומד מחמתו יש לחלק דדוקא במזבח שצריך לעבוד עליו להניח עליו גחלים ולהקטיר עליו קטורת ולדשן את המזבח, וכיון דהוא רק כעובי דינר זהב בלא העץ שמתחתיו הי' נכפף ע"י העבודה, אבל השולחן שאינו לעבוד עליו רק להניח עליו לחם הפנים יש לומר שהי' עומד גם בלא העץ שמתחתיו, ולדברי הירוש' דצפוי שהוא עומד מחמתו מקבל טומאה שפיר מקבל השולחן טומאה ע"י הצפוי, אלא דלפי"ז לא הי' מקבל טומאה אלא הצפוי, וכיון דכתיב בקרא השולחן הטהור הא מוכח דכל השולחן מקבל טומאה ולא רק הצפוי לזה אמר דכיון שמגביהין אותו לעולי רגלים לכן גם העץ נמי מקבל טומאה.
ג) אלא דאכתי לא ניחא דכיון דדרשינן מקרא דכל אשר יעשה בהם דכלים מצופין טהורים דבעינן דוקא שיעשה מלאכה בלא אמצעות הכיסוי, וא"כ מה מהני לענין העץ מה שהכיסוי מצד עצמו מקבל טומאה משום שהוא עומד מחמתו, ואפשר לומר דגם לענין זה נ"מ בין עומד מחמתו לאינו עומד מחמתו, דאם הצפוי עומד מחמתו ואמרינן דהצפוי הוא בעצמו כלי, וכיון דהשולחן הוא כלי עץ שיש בו בית קבול א"כ כשהוא מקבל את הצפוי וכיון דאמרינן דהצפוי נחשב לכלי בפ"ע א"כ גם השולחן של עץ מטמא דאף דלא נעשה בו מלאכה לקבל הלחם, אבל הא יש בו בית קבול לקבל הצפוי אלא דיש לעיין דהא הוי בית קבול העשוי למלאות, ובדין בית קבול העשוי למלאות יש סתירה בד' הרמב"ם דבפ"ה מה' סוכה פסק דשמי' בית קבול ובפ"ב מה' כלים כתב דאינו בית קבול, ועיין במפרשי הרמב"ם ובמש"כ בזה בס' סדרי טהרה למס' כלים פי"ז מי"ז.
אכן נראה דכאן לא הוי בית קבול העשוי למלאות דשם מיירי באופן שאחר שימלא את הבית קבול של עץ בהמתכת נעשה כלי אחד, וכמו בהא דחצים נקבות בפ"ה מה' סוכה ובהא דבקעת שתוקעין בה הסדן של ברזל בפ"ב מה' כלים, וכן כתב שם בס' סדרי טהרה דבית קבול העשוי למלאות הוא קודם שימלא דאח"כ הא הוי כלי עץ העשוי לשמש את הברזל, והך דינא אינו אלא בכלי אחד כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מה' כלים, הל' ה' העושה כלי מקצתו מן העץ ומקצתו מן המתכת אם הי' העץ משמש את המתכת מקבל טומאה, ולכן שפיר דשם הוי בית קבול העשוי למלאות דאחר שימלא נעשה כלי אחד עם זה שמלאו בו, ואז אינו בית קבול כלל, אבל הכא בשולחן כיון דצריך לזה שמגביהין אותו לעולי רגלים שלא יהי' כלי עץ העשוי לנחת בכדי שהשולחן של עץ ג"כ יקבל טומאה וע"כ דהשולחן של עץ לא נתבטל לגבי הצפוי שנאמר שהוא משמש את המתכת, והיינו משום שמצד הצפוי בעצמו הא אמרינן להיפוך דהצפוי צריך להיות בטל לגבי השולחן כמו דאמרינן במזבח, ורק דכאן כיון שהצפוי עומד מחמתו נחשב לכלי בפ"ע אבל לא נימא בשביל זה שהשולחן של עץ נתבטל לגבי הצפוי, ונמצא שהם שני כלים וכיון שהשולחן של עץ בעצמו הוא כלי ומקבל את הצפוי שפיר הוי בית קבול.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון
בהל' י"ח בד"ה אכן, במש"כ דכיון שהשולחן בעצמו הוא כלי ומקבל את הצפוי שפיר הוי בית קבול, כתב ע"ז כל זה לא יתכן לכאורה לפימש"כ הר"י קורקוס פ"ב מכלים הל' ה' דבית קבול לדבר אחד אינו בית קבול, והנה ד' הר"י קורקוס הוא על מה שכתב הרמב"ם מד' התוספתא שפופרת שחתכה ונתן בה את המזוזה דמקבלת טומאה, וכתב הראב"ד קשיא לי מה ששנינו בכלים פט"ז בית הנגר בית המנעול בית המזוזה הרי אלו טהורין, וכתב הכ"מ דהר"י קורקוס תירץ דבית המזוזה דתנן התם מיירי שאינה ראויה לקבול שום דבר כ"א לשום בו מזוזה, ולפי"מ שמפרש בכונתו דבית קבול לדבר אחד אינו בית קבול קשה דא"כ אמאי שפופרת מקבלת טומאה הא גם שפופרת חתכה לשום בה מזוזה, ועוד דכבר הבאתי שם מד' הרמב"ם פ"ה דחצים נקבות הוויין בית קבול אף שעשויין למלאות, ועכ"פ אינם מקבלין אלא החצים זכרים, לכן נראה בבאור ד' הר"י קורקוס דכונתו ג"כ כדברי הראב"ד דבית המזוזה אין לה בית קבול, והא דשפופרת נמי אינה סתומה למטה, וסתם שפופרת חלולה, ומה דהוי מקבלת הוא משום דרחבה למעלה קצת יותר מלמטה כדרך גדולו של הקנה, ולכן מקבלת דברים שאינם יכולים לצאת מלמטה, וכן הוא בשפופרת הקש בהל' ד' והתפא"י במשניות פי' דהוא לאחר שקשרו מלמטה והוא דוחק גדול ולזה כתב הר"י קורקוס דבית המזוזה דתנן בשהיא שוה, שאינה ראויה לקבל שום דבר כ"א לשום בה מזוזה, אלא כונתו דאף ששמים בה מזוזה ומחזקת ואינה נופלת מתוכה זהו משום ששמים המזוזה בה בדוחק, ובאופן זה ודאי לא מיקרי בית קבול כיון שהחלל שלה שוה למטה כמו למעלה, ומבואר דאין כונת הר"י קורקוס לבית קבול לדבר אחד דמוכח מחצים נקבות דהוי בית קבול. [עד כאן].
אלא דא"כ קשה דגם בחפן בשיש דאף דהחפוי אינו מקבל טומאה אבל השולחן מצד עצמו הא הוי בית קבול ולמה אינו מקבל טומאה דהא משמע שאפי' נגע שרץ בשולחן שלא במקום השיש ג"כ אינו מקבל טומאה, ונראה דיש לומר דהשולחן והדולבקי שחפן בשיש לא הוי לענין זה כשולחן דמקדש אלא כמזבח דאמר בירוש' דלמלאכתו אינו עומד מחמתו דדוקא שולחן דמקדש שלא היו משתמשין בו רק להניח עליו הלחם כתבנו דלא דמי למזבח והי' הצפוי עומד מחמתו, אבל בסתם שולחן שמשתמשין בו בלא זהירות ונסמכין עליו הי' נשבר הצפוי הדק בלא העץ שמתחתיו, וכיון דהצפוי אינו עומד מחמתו בטל לגבי השולחן וכדאמר בגמ' גבי מזבח ואינו חשיב כלי בפ"ע וממילא השולחן אינו חשוב בית קבול בשביל שמקבל הצפוי ולא דמי לבית קבול העשוי למלאות גבי חצים נקבות ובקעת הנקובה לקבל סדן דאפי' אם שם הוי בית קבול משום דדבר שמניחים בהבית קבול הוא כלי ויש לו חשיבות בפ"ע, לכן אפשר דחשוב קודם שנתמלא לבית קבול, אבל הכא אינו מקבל שום דבר חשוב בפ"ע דכשמצפים מתבטל לגבי השולחן ולכן לא הוי בית קבול.
והנה התוס' בב"ב דף ס"ו כתבו דמה דדריש בת"כ דשולחן של עץ שהוא משמש אדם ומשמשי אדם טמא היא אסמכתא דהא אמר ר' יוחנן במנחות דף צ"ו דלדברי האומר מסגרתו למעלה היתה טבלא המתהפכת תיבעי, ומוכח דשולחן שאין עליו מסגרת אינו טמא, והרמב"ן והרשב"א בש"מ כתבו שם דיש סוברים דהוא דאורייתא וכן משמע מדברי הרמב"ם דבפ"ח מה' כלים הל' י' כשכתב פשוטי כלי עץ דמקבלים טומאה מדרבנן כתב הלוחות והכסא והעור שאוכלין עליו ובפ"ד הל' א' כתב דכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים והאדם כגון השולחן והטבלא והמטה וכיוצא בהן מקבלין טומאה, ובאר שהם משמשי אדם ומשמשי אדם ומוכח דאלו מקבלין טומאה מדאורייתא ואלה שהזכיר בפ' א' אינם כן ולכן אינם מקבלין אלא מדרבנן, וכן מוכח מלשון הרמב"ם בפיהמ"ש פ' ט"ז דכלים, וקשה ע"ז מהא דר' יוחנן במנחות, ולפימש"כ יש לומר דיש חילוק דאם השולחן טמא משום שהוא מקבל לכן אף שיש עליו ציפוי אם הצפוי עומד מחמתו הוא ג"כ טמא בשביל שהוא מקבל הצפוי, אבל אם אינו מקבל אלא שהוא טמא בשביל שהוא משמש אדם ומשמשי אדם, א"כ כשיש עליו צפוי הא אינו משמש אדם דדוקא השולחן בעצמו שאוכלין ושותין עליו נקרא משמש אדם, ולכן שפיר הוכיח ר' יוחנן דע"כ טמא הוא בשביל מסגרתו כיון דטמא גם כשהוא מצופה.
ולפי"מ שנתבאר דעיקר טעמא מה דהשולחן מקבל טומאה הוא משום שהצפוי הי' עומד מחמתו ולמסקנא לא ס"ל הא דשולחן קריי' רחמנא עץ דכ"ז הוא לתי' קמא דציפוי אינו מגרע וכמו דאמר בתי' קמא דחכמים מטמאים מפני שהם מצופים, אבל לתי' בתרא לא הוי מהני כלל דשולחן קריי' רחמנא עץ דעכ"פ לא נעשה מלאכה בהשולחן אלא באמצעות הכיסוי, וע"כ דמדאמר במתני' על המזבחות מפני שהן מצופין מוכח דשולחן אין לו דין מצופה בשביל שהצפוי עומד מחמתו, והוא כלי בפ"ע וממילא גם העץ שתחת הצפוי מקבל טומאה וכמש"כ.
ד) עתה נבוא לדברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו שכתב דהשולחן והמזבח הם של מתכת שהוא היפוך המפורש בכתוב והיפוך הסוגיא דחגיגה, והנה לפי"מ שבארנו דהשולחן הי' מקבל טומאה בשביל צפויו שהוא של מתכת הי' אפשר לומר דכונת הרמב"ם על צפויו שהוא עיקר השולחן כיון שהוא עומד מחמתו, אבל זה לא יועיל דאכתי קשה ממזבח דתנן שלא הי' מקבל טומאה משום דהצפוי נתבטל לגבי עיקר המזבח שהוא של עץ.
לכן נראה דהרמב"ם סומך על המפורש בכתוב דהשולחן והמזבח היו של עצי שטים מצופים זהב, ולא בא כאן לומר אלא דכל היכי דכתיב זהב הוא לעכובא של מתכת, כדדריש הגמ' במנחות דף כ"ח בכלל ופרט ממה דכתיב זהב גבי מנורה וילפינן שם ממנורה כל הכלי שרת, וסובר דאפי' גבי מזבח דלענין קבלת טומאה אמרינן דהצפוי בטל לגבי הכלי, מ"מ כיון דחזינן דכלים המצופים טהורים דילפינן מקרא דכל אשר יעשה מלאכה בהם, ובאר הרמב"ם בפיהמ"ש דדוקא מה שנעשה מלאכה בהכלים בעצמם ולא באמצעות הצפוי, וחזינן דלא נתבטל הצפוי לגמרי להכלי עץ דנימא דנעשה המלאכה בהכלי עץ אלא אמרינן דהמלאכה נעשית בהצפוי ומ"מ הצפוי ג"כ אינו מקבל טומאה דלענין זה נתבטל להכלי עץ דאינו כלי בפ"ע, וכיון דילפינן מקרא דמנורה דכל כלי שרת צריכין להיות דוקא של מתכות, וזה ודאי דהשולחן והמזבח הם כלי שרת, גבי שולחן איתא במנחות דף פ"ז ודף צ"ו שהוא מקדש להלחם, וכן מבואר שם דף ז' דמוכיח דקומץ מכלי שעל גבי קרקע ומקדשים בכלי שעל גבי קרקע מסלוק בזיכין וסדור בזיכין ומוכח דהשולחן יש לו דין כלי שרת, ובמזבח פשוט דהוא כלי שרת וכן מבואר להדיא בזבחים כ"ז ע"ב דמזבח החיצון אינו מקדש פסולין אלא בראוי לו, והפנימי בין ראוי לו בין אינו ראוי לו, מ"ט האי רצפה והאי כלי שרת, וכיון דילפינן ממנורה דכל כלי שרת צריכים להיות דוקא של מתכת ע"כ גם שולחן ומזבח כן.
וע"כ דחלוק דין תשמיש הכלי שרת מדין קבלת טומאה דלענין דין קבלת טומאה אמרינן דהצפוי בטל לגבי עיקר הכלי, אבל לענין דין צורך הכלי שרת ותשמישם הוי העיקר הצפוי כיון דגם לענין קבלת טומאה נתמעט הכלי עץ בשביל שלא נעשית המלאכה בהם, לכן לענין דין כלי שרת לצורך עבודתם סגי גם בכלי עץ מצופים זהב כיון שהמלאכה נעשית בהצפוי, וכתב הרמב"ם דין השולחן והמזבח ביחד עם המנורה וכל הכלי שרת שמזה נשמע דגם בכל הכלי שרת כשר בכלי עץ מצופים מתכת כמו בשולחן ומזבח.
אלא דצריך להוסיף דסובר הרמב"ם דמה דהשולחן והמזבח שבמשכן ושבמקדש היו של עצי שטים אינו לעכובא אפי' לכתחלה דכיון דילפינן ממנורה בכלל ופרט וכלל דכל הכלי שרת צריכים להיות של מתכת לכן גם שולחן ומזבח עיקר דינם הם של מתכת, ומה שהיו במשכן ובמקדש של עץ ומצופים זהב אין זה בדוקא ואין לנו למוד ע"ז שצריך שיעשה כן לדורות, ועיקר דינא שהשירות יעשה בשל זהב לכתחלה, ובשל מתכת לעכובא כדילפינן ממנורה, והחלוק בין מה שכתוב לעשותם של עצי שטים מצופים זהב ובין מה דילפינן ממנורה, הוא בזה דגבי מנורה כתיב כלל ופרט וכלל, ומוכח דבא הכתוב לומר גדר הכשר של המנורה ומזה ילפינן לדין כל כלי שרת, אבל מה דכתיב בשולחן ומזבח שיעשו אותם של עצי שטים ושיצפו אותם זהב אין לנו למוד שיהי' זה בדוקא, ואדרבא ילפינן ממנורה דכולו של זהב ודאי כשר אפילו לכתחילה, אלא שלא הצריכה התורה בשולחן ומנורה שיהיו כולו של זהב ולא הצריכה אלא שעיקר מקום השירות והיינו הצפוי יהי' של זהב, וממילא לענין עיקר דינם כתבם הרמב"ם בדין כל כלי שרת דילפינן ממנורה, ובזה דסגי גם אם רק הצפוי הוא של זהב וגופם של עץ בזה לא הוצרך לכתוב וסמך על המפורש בתורה שיעשו אותם של עצי שטים ולצפותם בזהב, וכבר כתב הרמב"ם בהקדמתו דלכן קרא ספרו משנה תורה שיהא אדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה, ובפ"ג הל' י"ב והל' י"ז כתבתי ג"כ דמוכח יסוד זה דהרמב"ם סומך דבריו על המפורש במקרא ע"ש:
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון
בד"ה אלא דצריך להוסיף במש"כ דסובר הרמב"ם וכו' כתב ע"ז מכילתא מפורשת היא בסוף פ' יתרו דכל כ"ש מותר לשנות עיינתי במכילתא ולהלכה אין ראיה משם דהכי איתא התם ומה ת"ל ואם מזבח אבנים אלא רצה של אבנים יעשה של אדמה יעשה, והרי ק"ו לשאר כל הכלים, ע"כ ד' המכילתא, ומבואר דזה רק למ"ד דאפשר לשנות המזבח ולעשות של אדמה, אבל הרמב"ם הא כתב בהל' י"ג דהמזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים, וא"כ לדעת הרמב"ם אין לנו למוד ממזבח על כ"ש שיהי' מותר לשנות, אלא דבכלי שרת ילפינן ממנורה דאיכא כלל ופרט וכלל דמרבינן כל מיני מתכות והוספתי רק זה דאף דבקרא כתיב עצי שטים מ"מ כיון דילפינן דצריך להיות של מתכת לכן אמרינן דעצי שטים אינו לעיכובא וכולו של מתכת נמי כשר אפי' לכתחילה.