אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה יז

הלכה טז

אין עושין מדרגות למזבח שנאמר לא תעלה במעלות על מזבחי אלא בונין כמו תל בדרומו של מזבח מתמעט ויורד מראש המזבח עד הארץ והוא הנקרא כבש, והעולה במעלות על המזבח לוקה.
והעולה במעלות על המזבח לוקה, בספר המצות מל"ת פ' כתב הרמב"ם שהזהירנו מעלות על המזבח במעלות כדי שלא נפסיע פסיעה גסה, אבל ילך עקב בצד גודל והוא אמרו יתעלה ולא תעלה במעלות, ולשון מכילתא מה ת"ל אשר לא תגלה ערותך עליו כשיעלה למזבח לא יפסיע פסיעה גסה אלא מהלך עקב בצד גודל, וכבר נתבארו צורת הכבש ואיכות בנינו בשלישי ממדות, וכל מי שמפסיע פסיעה גסה על המזבח עד שתגלה ערותו לוקה עכ"ל, עוד איתא במכילתא אין לי אלא עלי' ירידה מנין ת"ל אשר לא תגלה, ועמד בזה במל"מ במה שהשמיט הרמב"ם דברי המכילתא, וביותר קשה דבעצמו כתב בסה"מ דמי שמפסיע פסיעה גסה וכו' לוקה וכאן לא כתב אלא דהעולה במעלות, ועמד בזה המנ"ח וכתב דכונתו כאן אם עלה כדרך שעולים במעלות ולדעתי הוא דוחק גדול לפרש כן ד' הרמב"ם.
ונראה דהרמב"ם כאן חזר בו מדבריו בסה"מ וסובר דאינו לוקה אלא אם עלה במעלות כפשטי' דקרא, ובאמת דבריו בסה"מ תמוהין דאין מקום לחייבו במלקות כשמפסיע פסיעה גסה על המזבח עד שנגלה ערותו. ובודאי א"א לומר כן דאינו אלא טעם על הלאו דלא תעלה במעלות, וכבר כ' הרמב"ם בעצמו בסה"מ בשורש ה' שאין ראוי למנות טעם המצות מצוה בפ"ע, והביא על זה קרא דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ולא תחטיא את הארץ דולא תחטיא הוא טעם, והשיג בזה על הבה"ג שמנה זה ללאו בפ"ע, וחשב הרמב"ם שם עוד לאוין שמנה הבה"ג שאינם אלא טעם, וכאן גם הבה"ג לא מנה קרא דאשר לא תגלה ללאו ולא מנה רק לא תעלה במעלות, וטעמו דבכל הלאוין שחשב הבה"ג והרמב"ן שם בסה"מ יישב שיטתו דבאמת הם לאוין ולא טעמים כתיב "ולא" אבל בקרא זה דכתיב "אשר לא" זה בודאי טעם ולא לאו, וא"כ דבריו בסה"מ הם מחוסרים ביאור.
ונראה דטעם שיטתו בסה"מ הוא משום דכיון דמפורש הטעם בקרא א"כ בודאי דרשינן טעמא דקרא וכמו שפסק הרמב"ם כר"ש בקרא דכי יסיר דלא דוקא בשבעה אומות דבהו מיירי קרא ואמרינן דכי יסיר לרבות כל המסירין, וא"כ ה"נ כיון דכתיב אשר לא תגלה ערותך עליו, א"כ לאו דוקא שלא לעלות במעלות אלא בכל אופן שתגלה ערותו לא יעלה, אבל כאן בהלכותיו סובר דלא דמי להא דכי יסיר דהתם אף דקרא מיירי בשבעה אומות שהיו בא"י מ"מ כיון דאמר קרא כי יסיר אמרינן לרבות כל המסירין, והיינו דהאיסור הוא להתחתן עם עובדי עכו"ם והטעם דכי יסיר אינו משנה עיקר האיסור, אבל כאן דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי אם נימא דהטעם דאשר לא תגלה בא לאסור שלא יפסיע פסיעה גסה הרי זה בא לאסור מה שלא הוזכר בקרא דלא תעלה במעלות דבפסיעה גסה יש רק טעם דלא תגלה ולא איסור דלא תעלה במעלות.
והנה בקדושין סוף האומר ועוד הרבה מקומות סבר הגמ' דרבנן דלא דרשי טעמא דקרא לא סברי לרבות כל המסירים, אכן בב"מ דף קט"ו ובסנהדרין דף כ"א אמר הגמ' דהיכי דמפורש הטעם בקרא גם ר' יהודה סבר דדרשינן טעמא דקרא ולכן סבר בהא דלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו דנשים שאינם מסירות לבו מותר, ור"ש סבר להיפוך דאפי' כאביגיל אסור להרבות, ואחת ומסירה לבו אסור, ואמר בגמ' בטעמא דר"ש דכיון דבלא קרא דולא יסור הוי אמרינן דהטעם הוא משום לא יסור אמרינן דאתא קרא דלא יסור דאפי' אחת ומסירה לבו, ולכן נשאר קרא דלא ירבה אפי' היכי דליכא הסרה ובפשוטו חולקות הסוגיות דלפי סוגיא זו גם רבנן מודו בקרא דלא תתחתן דכי יסיר לרבות כל המסירין, וכן כתב הלח"מ בפ"ג מה' מלוה דמשום זה פסק הרמב"ם דלא תתחתן הוא בכל האומות, ולפי"ז הי' אפשר לומר דגם בהא דכי יסיר נאמר לר"ש דקרא דלא תתחתן הוא אפי' ליכא טעמא דכי יסיר כגון בבא על בת גר תושב, וכעין מה שכ' הרמב"ם בפ' י"ב מה' איסו"ב דבבת גר תושב ליכא קנאין פוגעין בו, [אלא שזה לא שייך אלא לפירש"י ביבמות דף י"ז דכי יסיר היינו שבנו יסיר הולד מאחרי ד' אבל לפי' ר"ת וכן לד' הרמב"ם דמפרשים דכי יסיר הוא שהבן לא יהי' ישראל לא שייך זה] אבל באמת לא דמי דגבי לא ירבה ולא יסור י"ל דולא יסור הוא לאו אחר דאפי' אחת ומסירה לבו, וממילא דלא ירבה הוא ע"כ אפי' היכי שאין מסירות, אבל כי יסיר הוא להדיא טעמא דמילתא, לכן גם לר"ש ע"כ הוא טעמא דקרא.
אכן בהך קרא דאשר לא תגלה י"ל דלר"ש נאמר דלא תגלה הוא לאיסור מיוחד שלא יהי' גילוי ערוה על המזבח, ואף דה"נ כתיב אשר לא תגלה והוא ע"כ ג"כ טעמא דלא תעלה במעלות, מ"מ כיון דכתיב לא תגלה הוי ג"כ איסור בכל אופן שתגלה, אבל זהו דוקא לר"ש דסבר בהא דלא ירבה ולא יסור דאפי' אחת ומסירה לבו אסור, אבל לר' יהודה דקיי"ל כוותי' אמרינן דולא יסור הוא רק טעמא דקרא על לא ירבה והיכי דליכא לא ירבה ליכא איסורא אף דאיכא טעמא דהסרה, א"כ ה"נ היכי דמפסיע פסיעה גסה אף דאיכא טעמא דלא תגלה מ"מ כיון דאין כאן לא תעלה במעלות ליכא איסורא והוא עוד במכ"ש מהא דולא יסור דהכא כתיב אשר לא תגלה ובודאי הוא רק טעמא דקרא.
ועכשיו מיושב דסובר הרמב"ם דהא דמכילתא ע"כ אליבא דר"ש, ומבואר מה דתנן ביומא דף כ"ב רצין ועולין בכבש, וכבר העירו זה במנ"ח ובמלבי"ם דאתיא כהלכה כר' יהודה, ועיין מש"כ שם בתוס' ישנים ולכן לא הזכיר כאן בהלכה אלא דהעולה במעלות על המזבח לוקה, והשמיט הא דעקב בצד גודל וגם איסור בירידה דהכל הוא דר"ש וכנ"ל.
-מלואים והשמטות-
במה שכתבתי דהרמב"ם סובר דלר' יהודה דקיי"ל כוותיה דהיכי דהטעם מפורש דרשינן טעמא דקרא לא הוי קרא דאשר לא תגלה ערותך עליו לאו מיוחד אלא טעמא דקרא על לא תעלה במעלות, העירני בזה חביבי הרב הנעלה מוהר"י עפשטיין נ"י דא"כ כשעולה במעלות ואין ערותו נגלית לא יהא חייב כמו דסבר ר' יהודה גבי לא ירבה לו נשים דמרבה, ובלבד שלא יהיו מסירות, והנה אפשר לומר דבעולה במעלות ע"כ איכא גילוי ערוה, אלא דבאמת לא ביארתי די הצורך במה שכתבתי בפשוטו מד' הלח"מ דהרמב"ם פוסק כר' יהודה, דהא גבי לא ירבה לו נשים גופא לא פסק כר' יהודה, וכתב בפ' ג' מהל' מלכים דין דלא ירבה לו נשים ולא חילק דאם אין מסירות מותר וע"כ משום דהתם בסנהדרין דף כ"א איכא נמי ת"ק במתני' דתנן לא ירבה לו נשים אלא י"ח, ר' יהודה אומר וכו' ר"ש אומר וכו' וכן מבואר שם בפיהמ"ש שכתב ואין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' שמעון, וא"כ באמת קשה איך פסק הרמב"ם כר' יהודה גבי לא תתחתן דאפי' בשאר אומות משום זה דמפורש טעמא בקרא דהא ת"ק בסנהדרין סבר דגם היכי דמפורש לא דרשינן טעמא דקרא, ולפלא שלא עמד בזה הלח"מ פ"ג מהל' מלוה במה שכתב דהרמב"ם פוסק כר' יהודה.
ונראה מוכרח דהרמב"ם סובר דכיון דלא הוזכר בשום דוכתא דפליגי תלתא תנאי אלא בסנהדרין גבי לא ירבה לו נשים, לכן מוכרח דאף דגבי לא תתחתן פסקינן כר' יהודה דכי יסיר בא לרבות כל המסירין והיינו משום דמפורש טעמא בקרא זהו לרבות אפי' מה שלא היינו מפרשים כן בקרא, אבל מ"מ לא דרשינן טעמא דקרא למעט כמו גבי לא ירבה דלא נימא דטעמא דלא יסור הוא לומר דבשאינם מסירות מותר להרבות, וממילא מיושב מה דלא חילק הרמב"ם בין נגלית ערותו או לא, כיון דפסק כת"ק גבי לא ירבה לו נשים דאף דמפורש טעמא בקרא אינו מגרע הטעם מפרטי הלאו, ואפי' היכי דאין מסירות אסור וה"נ אף אם לא נגלית ערותו חייב.
עוד אפשר עפ"מ שכתב רש"י בסוף פ' יתרו דאף דלא נגלית ערותו ממש דהא לבשו מכנסים מ"מ הוא קרוב לגילוי ערוה, וא"כ אפשר דלא שייך להקשות אם לא היה גילוי ערוה כיון דהתורה חייבה רק על מה שהוא קרוב לגילוי ערוה, א"כ בזה כבר אמרה תורה דכל עליה במעלות הוא קרוב לגילוי ערוה כיון דלא בעינן גילוי ממש.

וכן הנותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה לוקה שנאמר ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לד' אלקיכם.
או מבין האולם ולמזבח, בהל' ט"ז כתבתי דעל זה הוא שהשיג הראב"ד וכתב וכן מכל העזרות וכו' ושכן כתב באור שמח, וכן הביא הכ"מ כאן מד' הספרי וכ' הכ"מ שסמך כאן הרמב"ם על מה שכתב פרק ו' מהל' יסודי התורה הל' ז' שכתב הסותר אפי' אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה, אבל לדעתי נראה שזהו דוחק גדול דלמה יכתוב כאן בין האולם ולמזבח כיון דהכי הוא בכל העזרה, והנה בהר המורי' ובאור שמח העירו דבתוספתא פ"ד דמכות איתא כד' הרמב"ם כאן, אבל לא יישבו ד' הרמב"ם והעירו רק דבהל' יסוה"ת כתב כהספרי, אבל באמת ד' הרמב"ם סותרין זא"ז וגם התוספתא הוא דלא כד' הספרי. והנה לשון התוספתא אינו כלשון הרמב"ם דבתוספתא איתא הנותץ אבן אחת מן ההיכל מן האולם מן המזבח עובר בל"ת ולא הוזכר בין האולם ולמזבח, וכבר העיר בזה בהר המורי', ועכ"פ צריכים ישוב בין דברי הרמב"ם בין סתירת התוספתא להספרי.
ונראה בדעת הרמב"ם דמחלק בין סותר אבן מן העזרה והיינו שהי' מחובר בעזרה וסתרו, ובין נותץ אבן דזהו אפי' כבר הוציאו את האבן לתקן המזבח או ההיכל ונתץ האבן דעובר ג"כ בלא תעשון כן דהאבן בעצמו כבר נעשה חלק מן המקדש, ובזה מחלק הרמב"ם דהנה תנן בפ"א דכלים בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם, ובפי' הרא"ש כתב שם מד' הגמ' דיומא דף מ"ד דהני מעלות דרבנן ומתוספתא הוכיח דהוא מדאורייתא, ומד' הרמב"ם בפ"ו מה' ביאת המקדש גבי בע"מ מבואר דהוא דאורייתא שכתב אם עבר ונכנס לוקה וכן כתב בפ"ב הל' ט"ו גבי פרועי ראש, ובעיקר המצוה כתב בתחלת הל' ביאת מקדש שלא יכנס כהן שכור למקדש, שלא יכנס בו כהן פרוע ראש, ומבואר דעיקר המקדש הוא מן המזבח ולפנים.
ולכן מבואר דבנותץ אבן שכבר הוציאו אותו דהחיוב הוא משום דעיקר האבן הוא חלק מן המקדש בזה אינו חייב אלא מבין אולם ולמזבח דאבן משם הוא בעצמו חלק מן המקדש ולא מן העזרה דלא הוי מקדש, אבל בסותר אבן המחובר בזה עובר בלא תעשון כן מכל העזרה דהא כל העזרה הוא מקום עבודת הקרבנות ושחיטת קדשים קלים ושחיטה הוא מד' העבודות, ולכן הסותר אבן מן העזרה הוא סותר מקום עבודת ד' ועובר בלא תעשון כן, ועוד אפשר דכיון דעזרה מחוברת עם המזבח וצורך המזבח לכן סתירה בעזרה הוא סתירה גם למזבח, והרמב"ם מפרש דמה דאיתא בספרי מנין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן העזרות דזה קאי על נותץ אבן מחובר בעזרה, וזה פסק בפ"ו מהל' יסוה"ת אלא שדקדק שם לכתוב הסותר דהיינו סותר אבן מחובר, אבל כאן השמיענו הנותץ והיינו הנותץ אבן תלוש ובזה דוקא מן המזבח או מן ההיכל או מבין האולם ולמזבח, ולא משאר העזרה, והוכרח הרמב"ם לחילוק זה מד' התוספתא דלא הוזכר העזרה, אלא שהוסיף בין האולם ולמזבח ואולי גירסתו כן בתוספתא או משום דכיון דאשכחן לענין בע"מ ופרועי ראש דבין האולם ולמזבח הוא שוה לאולם ונקרא מקדש, וכן איתא להדיא ביומא דף מ"ד ע"ב בהא דתנן פרושין פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה דאולם ובין האולם ולמזבח חדא קדושה היא, לכן גם בזה הוא ודאי שוה לאולם, אבל על העזרה אינו חייב בנותץ אבן תלוש אלא מן המחובר וכנ"ל.
איברא דבמה שכתבתי דדין נותץ אבן שכתב כאן הרמב"ם הוא אפי' באבן תלוש ראיתי שהמג"א באו"ח סי' קנ"ב סק"ו במש"כ הרמ"א ואסור לסתור דבר מבהכ"נ כתב הא דאסור לנתוץ דוקא דבר מחובר וציין שהוא מד' מהר"מ פדואה סי' ס"ה ועיינתי בדבריו וראיתי שכ' שם לענין כלים מטלטלין מבהכ"נ וז"ל חדא דיש לומר דאסור לנתוץ דוקא דבר מחובר כמו לנתוץ אבן מן המזבח שמחובר הוא, ודבריו בודאי סותרין למה שכתבתי, אלא שלא כתב רק בלשון דיש לומר, ובעיקר השאלה שם כתב טעם ב' כמו שיראה המעיין, אכן בעיקר ההלכה נראה דדברי המהרמ"פ והמג"א קיימים לענין אבני ביהכ"נ דהא אינו קדוש קדושת הגוף דהא יוצא לחולין במכירה ע"י ז' טובי העיר, וכבר האריך בזה הר"נ בהלכות במגילה פ' בני העיר, וא"כ אף דאמרינן שם ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות אינו עכ"פ כמקדש ממש ואפי' כעזרה לא הוי דהא אבני עזרות אין להם פדיון, וא"כ מה דאסור לסתור דבר מביהכ"נ ולמד זה המרדכי מדברי הספרי מדוייק שפיר דבספרי הא איתא גם מן העזרות דלאו הוו מקדש ממש אלא דהוא מקום עבודת ד', ולכן גם בהכ"נ הוא מקום עבודת ד' ובזה דוקא מן המחובר שהוא סותר מקום עבודת ד', אבל מן המזבח וההיכל והאולם ובין האולם ולמזבח האבנים בעצמם הוא חלק מן המקדש ואסור לנתץ אפי' כשהוא תלוש, כמו שבארנו מסתירת ד' הרמב"ם ואף אם המהרמ"פ אינו סובר כן יש לבאר כן דעת הרמב"ם אלא ארוחנא דלהלכה דברי המג"א שהם דברי המהרמ"פ קיימים גם לדעת הרמב"ם לענין אבני ביהכ"נ.
-מלואים והשמטות-
במה שכתבתי בפ"א מהל' בית הבחירה הל' י"ז בדין הנותץ אבן מן המזבח וכו' בד"ה איברא שהבאתי מד' המג"א בסי' קנ"ב שכתב בשם המהר"ם פדואה דהא דאסור לנתוץ הוא דוקא דבר מחובר, עיין במשנה ברורה שם שכתב דהמהר"ם פדואה לא כיון לזה לומר דבדבר תלוש לא שייך לא תעשון אלא כגון עובדא דידיה להוציא כלים מביהכ"נ זה לביהכ"נ אחר. ובזה שתמה המ"ב דאיך אפשר שיאמר המהרמ"פ כן דודאי יש איסור גם בתלוש כמו בשורף עצי הקדש במכות דף כ"ב נראה דצ"ל גם בד' המהרמ"פ כמו שכתבתי דדוקא לדין ביהכ"נ כתב כן שאין בו קדושה עצמית אלא בשביל שהוא מקום תפלה, ובזה כתב דבתלוש ליכא איסור, ומה שכתב דומיא דמזבח אינו אלא לענין מה דמדמינן ביהכ"נ למקדש, אבל לא לענין מה שהוא קדוש קדושת הגוף, ואף דמשורף עצי הקדש משמע דלאו דוקא קדושת הגוף ואפי' בקדושת דמים אסור משום לא תעשון כן, מ"מ עכ"פ יש בהם קדושה וצריך פדיון, אבל ביהכ"נ אין בו קדושה בעצם דהא אם נמכר ע"פ ז' טובי העיר אין הקדושה נתפסת על הדמים ושרי למשתי ביה שיכרא, וכבר הבאתי שם מה שהאריך בזה הר"נ בהלכות במגילה פ' בני העיר ע"ש.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות בית הבחירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה