אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה ז
וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם היטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן.
השגת הראב"ד והוציאן לחוץ מותר וכו' א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשרות.
הכ"מ כתב דטעמו של הרמב"ם דכיון דהדלקה לאו עבודה היא הוי כמו שחיטה דלאו עבודה היא וכשרה בזרים, ומד' הריטב"א הביא שהקשה דהא כתיב דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות וכתב דלכן לא כתיב בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה, לומר דלאו עבודה היא לחייב עלי' זר מיתה כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה, ומוכח מדברי הריטב"א דרק לענין חיוב מיתה אמרינן דלאו עבודה היא, וצ"ע בכונתו אם ההדלקה כשרה בדיעבד בזר, ומשום דיש לומר דאף דלאו עבודה היא כיון דכתיב דבר אל אהרן בעיא כהונה, וכדאמר בזבחים דף י"ד בטעמא דשחיטת פרה בזר פסולה דאף דלאו עבודה היא בעיא כהונה מידי דהוי אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה, אלא דאפשר דלא דמי למראות נגעים דצריך לפעול ולחדש דין טומאה דהא אין טומאת נגעים אלא ע"פ כהן, ובשחיטת קדשים נמי הי' אפשר שיהי' צריך כהן כיון דלא דמי לשחיטת חולין דהא פסול מתעסק בזבחים דף מ"ז אלא שהתורה לא הצריכה כהן ומשו"ה בפרה דצריך כהן פסולה, אבל הדלקת המנורה כיון דעכ"פ הודלקה ואין בה ריצוי קרבן מנ"ל שתהא פסולה, אכן הא כתב הרמב"ם בהל' ה' על זר שהיטיב את הנרות עם כל העבודות שצריכות כהן שאם עשאו זר שנפסלו, והיינו שצריך ליתן במנורה פתילה אחרת ושמן אחר, וא"כ לדברי הריטב"א אפשר דגם בהדלקה פסולה אם הדליק זר, עכ"פ מדברי הריטב"א מוכח דלכתחלה צריך כהן להדליק וכדעת הראב"ד.
ובדעת הרמב"ם כתב אדמו"ר בספרו עפ"מ שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תמידין ומוספין והדלקת הנרות זו היא הטבתם, וקשה דהא הטבת הנרות היא עבודה והדלקה לאו עבודה והטבת הנרות פסולה בזר והדלקה כשרה בזר, ומוכח דסובר דכל עיקר הך מילתא דהדלקת הנרות אין המצוה בעצם מעשה ההדלקה כי אם דעיקר מצותה שיהיו הנרות דולקים תמיד, ובזה שהנרות דולקים הוא דהוי יסוד קיום מצוה זו, ועל זה הוא דקאמר הרמב"ם דהדלקת הנרות היא הטבתן ר"ל דבמה שהנרות דולקין כהלכתן בהכי הוא דמקיימא מצוה זו דהטבה משא"כ עצם מעשה ההדלקה אינה שייכת לעיקר קיום מצוה זו עכ"ל, והנה אף שבדברי הרמב"ם מבואר כד' אדמו"ר אבל אכתי צריך ביאור דמנ"ל להרמב"ם לומר כן, דהא בקרא כתוב בהעלותך את הנרות, ובשבת דף כ"א איתא בגמ' אקרא דלהעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה וא"כ הפי' להעלות הוא להדליק, וכן תרגם אונקלוס על בהעלותך באדלקותך, וא"כ למה אין ההדלקה עיקר קיום המצוה.
ונראה דהרמב"ם ג"כ סובר כהריטב"א דבהעלותך כיון דלא כתיב יעלה אינה מצוה, אלא דהריטב"א כתב זה על מה דאינו חייב הזר מיתה, אבל הרמב"ם באמת לא הזכיר קרא דבהעלותך את הנרות במצות הדלקת הנרות, וכתב בה' תמידין ומוספין פ"ג הל' י' וז"ל דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אהרן ובניו, וכן כתב בספר המצות, נמצא דליכא מצות עשה על עיקר ההדלקה אלא על סדור המנורה אלא דהתכלית הוא שתתקיים הדלקת המנורה וכדכתיב להעלות נר תמיד בקרא קמא קודם קרא דיערוך אותו, והיינו דתכלית המצוה היא שיהיו הנרות דלוקין אבל עכ"פ המצוה היא על עריכת הנרות וזהו דישון המנורה והטבת הנרות, וכן מבואר בלשון החנוך שכתב וז"ל מצוה צ"ח לערוך נרות במקדש להיטיב נרות תמיד לפני השי"ת שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו כלומר יערוך הנר לפני השי"ת זהו מצות הטבת נרות הנזכרת בגמ' משרשי המצוה שצונו השי"ת להיות נר דלוק בבהמ"ק וכו', ומבואר להדיא כמש"כ דהמצוה שנאמרה בלשון יערוך אותו הוא על הטבת הנרות אלא שתכלית המצוה להיות נר דלוק בבהמ"ק, אבל נראה להוסיף דע"כ לשון להעלות הוא על מעשה ההדלקה וכדאמר בגמ' שתהי' שלהבת עולה מאלי' וכן לשון בהעלותך וכמש"כ, ומ"מ כיון דלא כתיב בלשון ציווי אינה אלא תכלית המצוה שהמצוה הוא שאהרן יסדר הנרות כדי שיהי' באפשר להדליקן ושידלקו תמיד, אלא דבפי' תמיד יש מחלוקת אם הוא על ההדלקה כל ערב או שיהיו דלוקין תמיד ונבאר זה בעז"ה בהל' תמידין ומוספין.
ובבאור לשון הרמב"ם שכתב והדלקת הנרות הוא הטבתם נראה דכונתו הוא לבאר מה שכתב בתחלת מנין המצות שלפני הל' תמידין ומוספין "להדליק נרות בכל יום" שהכונה שמה שמנה במצות עשה על הדלקת הנרות הוא הטבתם, וכן מבואר בלשון הרמב"ם בס' המצות וז"ל מ"ע כ"ה הוא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ד' והוא אמרו ית"ש יערוך אותו אהרן ובניו וזאת היא מצות הטבת הנרות עכ"ל, הנה פתח בהדלקה וסיים בהטבה אלא דכונתו שתכלית הציווי הוא להדליק הנרות אבל המצוה היא ההטבה וממילא מבואר שאם היטיב כהן את הנרות והדליק אח"כ זר כשר דעיקר המצוה הוא סדור הנרות בהמנורה שיהיו מוכשרין לדלוק ושיהיו דלוקין כמש"כ אדמו"ר כנ"ל.
והנה המנ"ח הקשה על מה שכתב הרמב"ם דאם הוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן דהא איתא בת"כ בפ' אמור יערוך אהרן ובניו לפני ד' שלא יתקן בחוץ ויכניס בפנים. ונשאר בקושיא, ולפי"מ שבארתי אין קושיא כלל דאה"נ דסדור המנורה והטבתה צריכה שתהי' דוקא לפני ד' בהיכל ושלא יתקן בחוץ ויכניס בפנים, אבל ההדלקה אינה עיקר המצוה אלא תכלית המצוה ולכן כשרה בזר וכשרה נמי בחוץ אם הוציאה הכהן ערוכה ופשוט.
ובעיקר מה שכתב הרמב"ם שאם היטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ נראה דאין זה דוקא דודאי אם הי' במציאות שהזר יהי' בהיתר בהיכל כמו אם יהי' הזר בהיכל לתקן אז מותר לו להדליק באותה שעה, אלא שהרמב"ם לא הזכיר מציאות זו שאינה מצויה ובסתם כניסה הלא אסור לזר ליכנס להיכל דאף דיש לומר דאין לאסרו משום ביאה ריקנית דכיון דאנו אומרים דמותר לזר להדליק אין זה ביאה ריקנית, אבל מדין מעלות דמשנה דריש כלים הלא אסור לזר ליכנס אפי' לעזרת כהנים, ואף דמותרין ליכנס לסמיכה ולשחיטה ולתנופה, ולכאורה מ"ש שחיטה מהדלקה דכמו דשחיטה כשרה בזרים כן כשרה ההדלקה אף דלא דמי לסמיכה ולתנופה שהוא צרכי ישראל המקריב, אלא דבאמת לא קשה דשחיטה כיון דיש הרבה עבודה במקדש לכהנים בעבודות שאסורין לזרים ושחיטה מותרת לזרים התירו לישראלים ליכנס אפי' בעזרת כהנים אם יהי' צריך לשחוט שם, אבל הדלקת המנורה כיון דהכהן מטיב את הנרות ואין טרחא יתירה בההדלקה לא התירו חכמים לזרים ליכנס עבור זה להיכל, ולכן לא הוזכר במשנה אלא לסמיכה ולשחיטה ולתנופה לכן כתב המציאות שהוציאן הכהן בחוץ שאז מותר לזר להדליקן.
ובדעת הראב"ד נראה דסובר כדעת הרמב"ם בזה דהדלקה לאו עבודה היא כלל וכמו שחיטה, ומ"מ לכתחלה צריך כהן משום דבזבחים דף י"ד ע"ב פריך בגמ' והרי שחיטה דא"א לבטלה וכשרה בזר ומשני שחיטה לאו עבודה ופריך והאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה ואמר רב עלה אלעזר וחוקה כתיב ומסיק מידי דהוי אמראות נגעים דלאו עבודה ובעיא כהונה, ומבואר דהיכי דכתיב כהן אע"ג דלאו עבודה היא בעיא כהונה, אלא דגבי שחיטת פרה כתיב אלעזר וחוקה לעכב, והכא כתיב אהרן וליכא חוקה לעכב, לכן לכתחלה צריך כהן ובדיעבד כשר בזר, ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דמה דכתיב דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות זהו משום דזר אינו מותר ליכנס להיכל ולא התירה לו התורה הכניסה כיון דאפשר ע"י כהן וכנ"ל.
-מלואים והשמטות-
בפ"ט הל' ז' בד"ה ובדעת הראב"ד, במש"כ אלא דגבי שחיטת פרה כתיב אלעזר וחוקה לעכב, צריך להוסיף דזהו לרב, אבל הרמב"ם פסק בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ב' דכשרה בזר כר' יוחנן דאמר לא מצינו שחיטה שפסולה בזר, וסבר דלא קאי חוקה אשחיטה. [עד כאן].
ומבואר לפי"ז דהרמב"ם והראב"ד הולכים לשיטתם לפי"מ שכתב הכ"מ בפ"א מהל' ביאת מקדש הל' ט"ז דהרמב"ם סובר דמעלות דתנן בפ"א דכלים הם דאורייתא והראב"ד חולק שם וסובר דמעלות הם דרבנן וכן חולק הראב"ד עם הרמב"ם בפ"ז מה' בית הבחירה הל' ט"ז במה שכתב הרמב"ם החיל מקודש ממנו שכתב הראב"ד אף זה מדבריהם, והרמב"ם כתב בהל' י"ז דמה דטבול יום אסור ליכנס לעזרת נשים הוא מדבריהם משום דזה מבואר בגמ' ומוכח דמה שכתב בהל' ט"ז הוא דאורייתא, וא"כ מיושב שפיר דהרמב"ם דסובר דמעלות דאורייתא א"כ אין שום ראי' ממה דכתב קרא דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות דעיקר הדלקת המנורה צריך כהן דשפיר יש לומר דכיון דלאו עבודה היא לא בעיא כהונה, ורק כיון שזר אסור ליכנס ממילא ידליק אהרן אבל הראב"ד דסובר דמעלות דרבנן א"כ מכיון דאמרה תורה שאהרן ידליק ע"כ דהדלקת הנרות בעיא כהונה, ורק כיון דלא כתיב קרא לעכב, ובמה דהוי עבודה ודאי לא צריך קרא לעכב דפשיטא דזר מחלל עבודה, אבל כיון דלאו עבודה היא הוי כמו שחיטת פרה בזר אי לא הוי כתיב חוקה דאז הי' צריך כהן רק לכתחלה וכן הוא בהדלקת הנרות.
והנה בפ"א הל' ט"ו בארתי דברי הרמב"ן שכתב בסה"מ דאפי' למ"ד מעלות דאורייתא דזה דוקא לקדושת המקומות אבל בחומרת הנכנסין לד"ה דרבנן שתמה ע"ז הלב שמח בפירושו שם דמאי מעלות דאורייתא דקאמרינן אם לא דמשו"ה כפי מעלות קדושתן שדינן חומרא על הנכנסין, וכתבתי בכונת הרמב"ן דמעלות דאורייתא היינו להשוות קדושת המקומות דהיכי דכתיב איסור בהיכל באה ההלכה דגם בין האולם והמזבח יש לדין זה קדושת היכל, וכן בכל המעלות אבל במה דמעיקר דינא לא כתיב בקרא איסור אלא בעבודה, ובדין מעלות דתנן בכלים לא הוזכר דהוא דוקא בעבודה זהו חומרת הנכנסין דזה ודאי דרבנן, וכתבתי שם לבאר דעת הרמב"ם דדעתו ג"כ בזה כהרמב"ן וגם בפ"ג הל' ט' כתבתי כן בדעת הרמב"ם וא"כ אזדא לה מה שכתבתי דהרמב"ם לשיטתו דסובר מעלות דאורייתא דהא ליכא קרא דזר אסור ליכנס להיכל, רק שלא לצורך מסתבר דאסור דלא עדיף מכהן דחייב משום ביאה ריקנית, אבל אם הוא מותר להדליק המנורה מנלן דאסור לו ליכנס מדאורייתא, אכן יש לומר דמזה גופא ילפינן דכיון דהדלקה לאו עבודה היא א"כ למה כתב קרא לאהרן בהעלותך את הנרות וכן ובהעלות אהרן את הנרות, וע"כ מוכח מהך קרא דאין רשות לישראל ליכנס להיכל ובזה באה ההלכה דגם עזרת כהנים מקודשת שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולשחיטה ולתנופה וזהו קדושת המקומות וכמש"כ.