אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ו
נטמאו ידיו מטבילן והן טהורות ואינו צריך לחזור ולקדש, נטמא גופו באכילת אוכלין טמאין או שתיית משקין טמאים וטבל אע"פ שאינו צריך הערב שמש חוזר ומקדש אחר טבילה שכל טובל מקדש ידיו ורגליו ואח"כ עובד, ואם לא קידש הואיל ולא הסיח דעתו לא חילל.
בגמ' דף כ' איבעיא להו טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים, ופשיט מברייתא דיצאו ידיו מטבילן והן טהורות ואמר ע"ז דמיבעי ליה בנטמא כל גופו ופריך תיפוק ליה כיון דבעי למיעבד הערב שמש אסוחי מסח דעתיה, ל"צ כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה, והרמב"ם כתב הך דינא באכל אוכלים טמאים דל"צ הערב שמש, וכתב ע"ז הכ"מ דמשום דהאי מילתא לא שכיחא כתב במקום זה אכל אוכלין טמאים, ואינו מיושב כלל דהא נ"מ לדינא דאם נטמא סמוך לשקיעת החמה ג"כ לא חילל העבודה ובודאי לא הי' להרמב"ם להשמיט אופן זה.
ונראה דכיון דאם נטמא ביום אין נ"מ כמה זמן הי' קודם שקה"ח ואין שיעור לדבר א"כ קשה דמה מהני מה שנטמא סמוך לשקיעת החמה כיון דמזמן שקה"ח עד צה"כ יש זמן מסויים וא"כ אמאי לא הוי היסח הדעת, ולכן סובר הרמב"ם דע"כ הך אבעיא קאי אליבא דר' יוסי דסובר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא, אבל לדידן דקיי"ל כר' יהודה א"א לאוקמי כן ולכן כתב באכל אוכלין טמאין.
ומה שכתב הרמב"ם חוזר ומקדש אחר טבילה שכל טובל מקדש ידיו ורגליו ואח"כ עובד, דבריו צריכים ביאור דעיקר דינא הוא פשוט דכיון דהוא אבעיא דלא איפשטא בנטמא באופן דא"צ הערב שמש אם צריך קידוש וא"כ לכתחילה צריך קידוש, אך אינו מבואר לשונו שכתב שכל טובל מקדש ידיו ורגליו ואח"כ עובד, דמשמע דזהו דין פשוט לבד הך אבעיא אם טומאה מועלת בקידוש, ונמצא דהך אבעיא אינה אלא לדין חלול עבודה ובזה לא איפשטא ולקולא, אבל ודאי שכל טובל צריך לכתחלה קידוש, אך אי אפשר לומר כן דלא נמצא דין זה דכל טובל צריך קידוש אם לא מטעם הך אבעיא דכיון שנטמא צריך קידוש, ואין לומר דנלמוד מכה"ג חדא דהרמב"ם אינו פוסק כבן זומא ביומא דף ל' אלא כר' יהודה ועוד דגם לבן זומא אין הקידושין שם אלא בשביל הפשיטה ולבישה ולא בשביל הטבילה ועיין בתו"י שם.
והנה לבד הך דינא דטומאה כיון דכל הכהנים טובלים בחול רק כה"ג ביוה"כ טובל במקום קודש וכיון דטובל בחול א"כ איכא יציאה, וכיון שכבר פסק בהל' ג' דיצא מן המקדש טעון קידוש אף דזה נמי משום אבעיא דלא איפשטא מ"מ כבר הוא דין להצריך קידוש לבד הטומאה, ולכן אפשר דמשום זה כתב שכל טובל צריך קידוש דע"כ הוא מקדש בשביל הטבילה בעצמה, מ"מ עוד אינו מבואר לנכון לשונו בזה שכתב שכל טובל מקדש דמשמע דזהו מעיקר הדין לבד מה דפסול מספק בשביל היציאה ובשביל הטומאה וצ"ע.
ובמה שכתב הרמב"ם ואם לא קידש הואיל ולא הסיח דעתו לא חילל, יש להעיר דבהלכה ה' גבי יציאה כתב ואם לא טבל ולא קידש ועבד הואיל ולא הסיח דעתו ולא הסיך רגליו ולא הטיל מים עבודתו כשרה, והנה בין יציאה בין טומאה הוא בעיא דלא איפשטא בגמ', ולמה שינה לשונו דגבי יציאה כתב עבודתו כשרה וכאן גבי טומאה כתב לא חילל, ונראה דיש נ"מ להלכה בין עבודתו כשרה ובין לא חילל עבודתו, דאף דלא חילל הוא ג"כ דהקרבן כשר לגמרי דמספיקא לא פסלינן דכן פסק הרמב"ם בכל הספיקות, מ"מ זהו אם כבר זרק את הדם דא"א לתקן ולזרוק עוד הפעם דממ"נ אם זרק בפסול א"א לתקן והקרבן פסול, וכיון דלא פסלינן מספק לא שייך לזרוק שנית, אך כל זה אם כבר זרק אבל אם רק קבל את הדם דדין הוא בכל פסולים שקבלו דאם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל וא"כ למה יזרוק בדם שקבל בספק פסול, וא"כ לא נוכל לומר רק דלא חילל עבודתו אבל לא דעבודתו כשרה דהא נ"מ לענין קבלה, אלא דא"כ קשה למה כתב גבי יציאה דעבודתו כשרה.
ונראה דטעמו הוא משום דבירוש' ביומא פרק ב' הלכה א' איתא ידים מהו שיפסלו משום יוצא ולא מתני' היא קידש ידיו ורגליו ונטמאו מטבילן והן טהורות יצא לא נפסלו משום יוצא, ואתיא כמ"ד אין הלינה פוסלת בידים ברם הכא כמ"ד לינה פוסלת בידים, והנה בבבלי איתא בהך ברייתא יצאו הרי הן בקדושתן ואמר ע"ז בגמ' יצאו ידיו לא קא מיבעי לן כי מיבעי לן יצא כל גופו, וכבר העיר הקרן אורה דלמ"ד לינה פוסלת ידיו אמאי לא נפסלו גם ביצאו ידיו דהא בגמ' אמר דבעי רק את"ל לינה לא פסלה וכתב דלא מיקרי יציאה כיון דגופו עומד בפנים הוו ידיו טפלין לגבי גופו וכמו שגם הם בפנים, אבל בירוש' דאמר דהך ברייתא כמ"ד אין לינה פוסלת בידים זהו משום דבירוש' הגירסא בברייתא יצא ולא יצאו, לכן שפיר אמר דתליא אם לינה פוסלת בידים, ולפי"ז לדעת הירוש' למ"ד אין לינה פוסלת בידים נפשט מהך ברייתא דאין יציאה פוסלת.
והנה בהל' ח' בארתי בארוכה דדעת הרמב"ם דלינה אינה פוסלת בידים מדין לינה אלא משום בגשתם ומש"ה לא פסק דיציאה פוסלת, אלא דבבבלי נשאר עכ"פ ספק אם יציאה פוסלת משום היסח הדעת, וסובר הרמב"ם דאף דפסקינן לדינא כבבלי נגד הירוש' זהו היכי דבבבלי אמרו בתורת ודאי, אבל כאן כיון דבבבלי נשאר ספק ולהירוש' הוי ודאי לא שבקינן פשיטותא דהירוש' משום ספיקא דבבלי, ובפרט דזה תלוי רק בגירסת הברייתא, וכיון דלגירסת הירוש' נפשטה האבעיא לכן פסק גבי יציאה דעבודתו כשרה וגם אם קבל דם א"צ לחזור ולקבל אבל גבי טומאה דנשאר ספיקא כתב רק דלא חילל ולא דעבודתו כשרה.