אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה טז

הלכה טו

ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים ודין היוצא משם אחד הוא, כיצד כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח או קרע בגדיו שם ויצא לוקה וכן אם עבד ביציאתו חייב מיתה.
השגת הראב"ד, כגון ששתה רביעית יין א"א אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם ולמזבח, ומה שאמרו בתורת כהנים מנין אף ביציאה לומר שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב דה"ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות בהיכל ובמזבח מיתה נמי איכא בשתויי יין.
דברי הראב"ד כאן צריכים באור דמה שכתב אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם ולמזבח, וכתב הכ"מ דזהו לשיטת הרמב"ם דאם נכנס מן המזבח ולפנים לוקה משא"כ לשיטת הראב"ד דאינו אלא מעלות דרבנן, לא ביאר הכ"מ הנ"מ בין זה לזה, ונראה דכונתו דלדעת הראב"ד דמן המזבח ולפנים אינו חייב, א"כ יש לומר דכששתה שם וקרב למזבח הוי כמו ששתה בחוץ ונכנס, אבל אם גם מן המזבח ולפנים הוי כמו אצל המזבח א"כ מאי נ"מ אם שתה מן המזבח ולפנים או ששתה אצל המזבח, אבל מה שכתב הראב"ד ובמזבח מיתה נמי איכא, וכתב הכ"מ בפירושו וז"ל כלומר דלדעת רבינו אע"ג דבבואכם קאי בין במזבח בין לפנים מן המזבח, ולא תמותו לא קאי אלא למזבח בלבד, דבריו תמוהים, הא דין מיתה ליכא אלא בעבודה ממש, ולהדיא כתב כן הרמב"ם בהל' א' שאם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים, ומה משמיענו כאן הראב"ד, ומה שפירש הראב"ד הא דאף ביציאה כן לומר שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב דה"ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות קשה דהא בב"מ דף צ' ע"ב בעי ר' יונתן מר' סימאי חסמה מבחוץ מהו שור בדישו אמר רחמנא והא לאו בדישו הוא או דילמא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא, א"ל מבית אביך אתה למד יין ושכר וגו'. בבואכם הוא דאסור הא מישתא ומיעל שרי ולהבדיל בין הקודש ובין החול אמר רחמנא, אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות ה"נ בשעת דישה לא תהא חסימה, ומוכח דמגופא דקרא אנו למדים ומסברא דעיקר טעמא שלא יהי' שכור בשעת ביאה ולמד מזה לחסימה, אבל אי איכא ע"ז דרשא מיוחדה לא שייך לחסימה.
ונראה דכשנדייק לשון הראב"ד לא כתב כלשון הגמ' בב"מ דבגמ' איתא בשעת ביאה לא תהא שכרות והראב"ד כתב בזמן ביאה, לכן אפשר דכונת הראב"ד הוא דמה דאמר אף ביציאה אין הכונה דאף אם שתה בחוץ דלא שייך ע"ז לשון אף ביציאה, אלא דהכונה דהכהנים אסורים לשתות יין אף ביציאתם מן המקדש, והיינו שאין חושבים עכשיו ליכנס למקדש דהא יצאו מן המקדש ומ"מ אסורין והוא למוד על מה דאנשי בית אב אסורין לשתות כל היום, ואפשר דהוא רק אסמכתא, והלמוד מאתה ובניך שכתב הכ"מ ע"ז שאינו יודע היכי יליף יציאה מאתה ובניך, לדעת הראב"ד הוא דכמו שכה"ג בודאי אסור לשתות אף ביציאה שהרי הוא תמיד במקדש, כמו שכתב הרמב"ם בהל' י' ולכן אפי' כשיצא כיון שעומד הוא ודאי ליכנס אסור, כן הכהנים הדיוטים כיון שהיום הוא יום עבודה שלהם אפי' יודע הוא שאין היום הרבה קרבנות ויכול להיות חוץ למקדש משך זמן מ"מ אסור, ולפי"ז צריך להגיה קצת בדברי הראב"ד וכן צ"ל שאף "ביציאה אסור" שאם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב, והכונה דלכן אסור לשתות כל היום שלא יבוא לידי חיוב, וזהו שכתב דה"ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות והיינו בזמן הראוי לביאה, ולא כתב שעת ביאה דמשמעו בשעת שהולך לעבודה וזהו שכתב ובמזבח מיתה נמי איכא והוא טעם דכיון דחמיר דאיכא מיתה אם יעבוד במזבח לכן אסור לשתות כל היום.
אכן לפי"ז לא יתכן לפרש דרשת רבי מקידוש ידים ורגלים מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אוהל מועד ועשה בו יציאה כביאה ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף כאן כן, אלא שכבר כתבתי בהל' ט"ו לענין שעת עבודה דדרשת רבי הוא לענין חיוב מיתה שע"ז למד מקידוש ידים ורגלים דאיכא חיוב מיתה, ואינו חייב אלא על עבודה ממש, ובלא עבודה ליכא גם חיוב לאו ומה דאסור ליכנס בהיכל אינו אלא מדין מעלות, ולכן הא דאמר רבי ועשה בו יציאה כביאה הוא כמו שכתב הרמב"ם שאם עבד ביציאתו חייב, והיינו דלזה צריך למוד אף אם שתה בחוץ חייב, ולא יקשה הא כבר נתחייב על הביאה דעל הביאה בלא עבודה אינו חייב מיתה, ואשמעינן דאם עבד אף ביציאתו חייב, והראב"ד פירש כאן רק דרשת ת"ק דלא איירי בחיוב מיתה ולא ניחא לי' כפי' הרמב"ם דהוא אם שתה יין מן המזבח ולפנים, וכמש"כ הכ"מ ולכן מפרש דזהו לאסור שתיית יין כל היום.
ובדעת הרמב"ם צריכים אנו ליישב מה שהקשה הראב"ד דלמה כתב כגון ששתה יין בין האולם ולמזבח, ונראה דהרמב"ם סובר דדין יציאה הוא כדין ביאה דכמו שגבי ביאה נכנס הוא לתחלת הרשות האסור בו שתוי יין ה"נ גבי יציאה, ולכן אם שתה אצל אמצע המזבח אינו חייב על יציאה כיון שלא יצא שתוי לתחלת רשות האסור, ומה שהקשה הראב"ד דהא לשיטת הרמב"ם על בין האולם ולמזבח נמי חייב, נראה דסובר הרמב"ם דאף דמדין מעלות שהוא מדאורייתא מהלכה גם בין האולם ולמזבח יש בו דין מזבח או דין היכל לגבי איסור שתויי יין, מ"מ כיון דגישת מזבח כתיב להדיא בקרא גבי בע"מ וגם שם באה ההלכה דגם בין האולם ולמזבח אסורין ליכנס, וכיון דעיקר גישת מזבח כתיב להדיא בקרא לא באה ההלכה הדין מעלות להקל אלא להחמיר דגם בין האולם ולמזבח אסור, אבל מ"מ גישת מזבח הוא איסור שלם באיסור וכששתה בין האולם ולמזבח ויצא דבזה נכנס לרשות מזבח שפיר חייב כמו בדין ביאה, ולזה צריך דוקא שישתה בין האולם ולמזבח.
ובמה דדריש ת"ק בספרא לעשות יציאה כביאה מקרא דאתה ובניך צריך באור לדעת הרמב"ם, וכן מה דדריש מהך קרא לעשות המזבח כאוהל מועד ג"כ אינו מובן אף שלא עמד על זה הכ"מ אכן מקודם עלינו לבאר מה שכתב הכ"מ במה דלא ניחא להראב"ד לפרש כדברי הרמב"ם דהוא על יציאה ממש, וכתב בזה שטעמו דאין לומר דחייב ביציאה היינו שהכניס יין בפנים ושתה שם דמי נתן יין בפנים וקיצר בדבריו במש"כ דמי נתן ולמה לא יביאו בעצמם, אכן רש"י ותוס' חולקין בדין חולין בעזרה אם מותר להכניס בשעת אכילת הקדשים להכניס עמם חולין, דבתמורה דף כ"ג בהא דתניא שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהי' נאכלת על השובע, כתב רש"י ואי קשיא הא אין מכניסין חולין בעזרה הא לא קשיא יאכלוה מבחוץ ואח"כ יכניסו ויאכלו המנחה כדי שתאכל עם השובע, אבל בתוס' שם ובהרבה מקומות פירשו דאין איסור להכניס חולין בעזרה, אלא כשעושה שום עבודה, ומש"כ הכ"מ בדעת הראב"ד לא שייך אלא לשיטת רש"י, ולשונו דמי נתן יין בפנים כונתו דאיך אפשר שיביאו יין בפנים, אבל לשיטת התוס' לא קשה כלל דשפיר אפשר דבשביל אכילת הקדשים ישתו יין אי לאו האיסור דשתויי יין, דכמו דצריך לאכול על השובע כן אסור לאכול אכילה גסה ובשביל זה אם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין, וא"כ משכחת שיש אכילה מרובה שע"י שתיית היין יהי' להם יותר קל לאכול שלא תהי' אכילה גסה כדרך היין שעושה קצת תיאבון, והנה מלשון הרמב"ם בפ"י מהל' מעה"ק שכתב כלשון הברייתא יאכלו עמה משמע כדעת התוס' ומ"מ אין הוכחה דהראב"ד מוכרח לסבור כן מדלא השיגו כיון שהרמב"ם לא כתב בפי' שיאכלו בעזרה וכתב כלשון הגמ', וא"כ אפשר שבשביל זה לא ניחא להראב"ד כדברי הרמב"ם משום דאיך אפשר שיביאו יין בפנים, ולשיטת הרמב"ם דסובר כשיטת התוס' מיושב.
ועכשיו נוכל לבאר דרשת ת"ק מאתה ובניך דכיון שהכה"ג הוא תמיד במזבח וגם מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש כדתנן ביומא דף י"ד א"כ אצלו הוי תמיד אכילה מרובה דכיון שאכילת קדשים מצוה בודאי ירצה לאכול כמה שאפשר יותר, וא"כ לולי איסור שתיית יין הי' יותר שייך בו שישתה יין בעזרה עם אכילת הקדשים, ולכן למד ת"ק מקרא דאתה ובניך משום דבכה"ג שהוא תמיד בעזרה שייך לפרש לשון בבואכם, לכן דרשו על יציאה שהיציאה הרי היא כביאה דעכ"פ הוא בא לרשות קדושת מזבח וכמש"כ.
והנה כל זה שכתבנו הוא לפי"מ שדורש ת"ק דגם במזבח אסור כמו באוהל מועד. בזה שייך לחלק בין הכה"ג ובין שאר הכהנים, אבל אם החיוב הוא רק על ההיכל אין שום חילוק ובהיכל בודאי אין אוכלים, ורק אם העכו"ם הקיפו העזרה איתא בזבחים דף ס"ג דאוכלים בהיכל והרמב"ם לא פסק כן, ובמקומו יבואר בעז"ה, וא"כ כיון דדורש ת"ק מקרא דאתה ובניך לעשות יציאה כביאה ע"כ דהוא בעזרה ועל קדושת המזבח, ושפיר למד מזה לעשות המזבח כאוהל מועד, וכמו בבע"מ דכתיב להדיא אוהל מועד ומזבח, ומבואר מה דאמר ת"ק מנין לעשות המזבח כאוהל מועד ת"ל אתה ובניך.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה