אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה טו

הלכה יד

יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אע"פ שלא עבד עבודה הרי זה לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס.
השגת הראב"ד מן המזבח ולפנים, א"א זה לא מצאתי אלא כשהוא קרב למזבח שכך שנו בתורת כהנים בבואכם אל אוהל מועד אין לי אלא אוהל מועד מנין לעשות מזבח כאוהל מועד ת"ל אתה ובניך אתך וגו' וכן יציאה כביאה מאתך מ"מ מזבח קאמר אבל לפנים מן המזבח מעלות דרבנן הם ואין בהם מלקות ולא מיתה.
הכ"מ הביא דברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות שכתב בטעם רבינו ממה שאמרו בספרא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך, ומפרש רבינו דבשעת עבודה דקתני היינו ביום בשעה שהעבודה כשרה וחייב מלקות קאמר, והרמב"ן חולק ומפרש דבשעת עבודה היינו דבשעת עבודה ממש כלומר אם עבד והוא שתוי או פרוע ראש או קרוע בגדים, אבל ליכנס בלבד בלא עבודה אינו אסור מן התורה, ומה ששנינו בספ"ק דכלים בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע"מ ופרועי ראש נכנסין לשם אינו אלא מעלות דרבנן, וכתב הכ"מ דהרמב"ם סובר כמ"ד ביומא דף מ"ד מעלות דאורייתא והיינו על פרועי ראש אף שנשנו שם גם מעלות שע"כ הם דרבנן עכ"ד הכ"מ, והנה לא הביא מה שהקשה שם הרמב"ן דמנלן לחלק בין מלקות למיתה אי בבואכם היינו ביאה לחוד ליחייב מיתה ואי בבואכם היינו בשעת עבודה א"כ אזהרה למלקות מנין.
והנה המלבי"ם בחומש מפרש דבבאכם אל אוהל מועד משמע בשעת עבודה, דהא בלי עבודה אסור ליכנס להיכל ואפי' ליכנס להשתחוות ג"כ אסור וכמש"כ הכ"מ בפ' זה הל' ד' בשם הסמ"ג וא"כ א"א כניסה להיכל בלי עבודה, וא"כ הכונה של בבאכם הוא בשעת עבודה ומדהפסיק הכתוב בין יין ושכר אל תשת לבבאכם באתה ובניך אתך ש"מ דשני דברים הם, יין ושכר אל תשת הוא אזהרה בלי עבודה ובבאכם הוא חיוב מיתה על העבודה, וקשה דלפי דבריו הא דקאמר בסיפרא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה היינו עבודה ממש בשעה שעובד, והרמב"ם בהל' ט"ו קורא שעת עבודה כשאינו עובד שכתב כהן שנכנס מן המזבח ולפנים אע"פ שלא עבד עבודה ה"ז לוקה הואיל ונכנס בשעת עבודה, וקשה למה קורא שעת עבודה למי שאינו עובד היפוך דברי הסיפרא, ועוד מה שהוכיח דבבאכם ע"כ לעבודה הוא נכנס דגם להשתחוות אסור הכניסה, הנה המבי"ט בקרית ספר בפ"ז מהל' בית הבחירה מפרש להדיא דכניסה להשתחוות מותר, ובזה מפרש הא דהיכל מקודש מבין האולם והמזבח שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים דהיינו שנכנס להשתחוות, וכוונתו דאל"כ הא חייב על ביאה ריקנית, ואם נכנס לעבודה הא צריך קידוש ידים ורגלים מטעם עבודה, וכן המגיה ברמב"ם כתב על ד' הכ"מ בשם התוי"ט דהשתחויה מותר מהא דסוף חגיגה דכהנים ע"ה שאינם ראויים לעבודה נכנסים להשתחוות.
והנראה בזה דהנה בסיפרא איתא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך רבי אומר נאמר כאן בבואכם ונאמר להלן (בקידוש ידים ורגלים) בבואם אל אוהל מועד מה בבואם אל אוהל מועד אינו חייב אלא בשעת עבודה אף בבואכם האמור כאן אינו חייב אלא בשעת עבודה, ונראה דת"ק ורבי הם שני דרשות שאינם חולקים זה עם זה, והת"ק מפרש רישא דקרא לענין אזהרה ויליף לה מדכתיב אתה ובניך אתך, דלמה כתבה התורה "אתך" דכי דוקא אם ישתו ביחד חייב, אלא בא ללמדנו דאינו חייב אלא דוקא בזמן העבודה והכי יליף לה דלכך כתיב אתך דהוא קאי על אהרן שהוא כה"ג דלגבי כה"ג לעולם הוי שעת עבודה שהוא אין לו יום מיוחד לעבודה כמו שאר כהנים שמחולקים לבתי אבות, וכמש"כ הרמב"ם בהל' י' שהכה"ג הוא תמיד במקדש, וזהו פי' הקרא דאתה ובניך אתך דכמו שלאהרן הוא תמיד שעת עבודה והוא לעולם באזהרה בזמן העבודה שהוא ביום כמש"כ הרמב"ן, לדעת הרמב"ם, כן הוא לענין בניו שהם תמיד ביום באזהרה, ורבי מפרש לסיפא דקרא ולענין מיתה, ויליף דבבאכם איירי דוקא בשעת עבודה ממש בשעה שהוא עובד מגז"ש דקידוש ידים ורגלים דהוי בשעת עבודה ממש דהתם כתיב לשרת, ומדכתיב בבאכם אל אוהל מועד ולא תמותו ידעינן דבבאכם הוא בעבודה ממש דאז חייב מיתה, וכיון דאי לאו בעבודה ממש ליכא חיוב מיתה, וא"כ אמאי כתיב ברישא דקרא אתה ובניך אתך דמוכח דאף בזמן עבודה אסור, וע"כ דאינו אלא באזהרה בזמן עבודה, ובעבודה ממש הוי במיתה.
והנה הכ"מ כתב דהרמב"ם יסבור כמ"ד מעלות דאורייתא, ומפרש דהיינו לומר שהאיסור ליכנס שם פרועי ראש וכו' הוא דאורייתא דאע"פ שנשנו שם קצת מעלות דע"כ הם דרבנן היכי דאפשר לפרש שהם דאורייתא אמרינן, אבל אינו מיושב דהכא באיסור אזהרה של פרועי ראש הא כתב הרמב"ם להדיא בשעת עבודה, ולפי פי' הרמב"ן היינו ביום, ובמה דתנן בכלים גבי מעלות וסתם זה הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחירה הל' כ' בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע"מ ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסים לשם לא הוזכר דדוקא בשעת עבודה וגם בלילה אסורין, ולפנינו נבאר יותר בדברינו על השגת הראב"ד.
ובזה מבואר מה דפשיטא לרבי בספרא במה דיליף מקידוש ידים ורגלים דהוא דוקא בשעת עבודה ובמתני' דכלים במה דתנן ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים לא הוזכר בשעת עבודה ואף דלכאורה הי' אפשר לחלק בין היכל ובין מזבח דבקרא כתיב בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת, אבל זה אינו דבזבחים דף י"ט ע"ב בפלוגתא דרבי וראבר"ש אם לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים אמר בגמ' מ"ט דרבי דכתיב בגשתם מ"ט דראבר"ש דכתיב בבואם ואמר ע"ז ואידך נמי הא כתיב בגשתם, אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם הו"א אפי' אביאה ריקנית ופריך אביאה ריקנית הא כתיב לשרת ומסיק אלא בגשתם מיבעי לי' וכו', אח"כ ראיתי שכן מבואר להדיא בתוס' בסנהדרין דף פ"ג ע"א עכ"פ כיון דאין חילוק בין בבואם אל אוהל מועד ובין בגשתם אל המזבח וא"כ אמאי תנן במתני' דכלים סתמא וכן הוא ברמב"ם פ' הנ"ל, ומוכח דאפי' שלא בשעת עבודה, וע"כ דדין מעלות לא שייך לקרא דרחוץ ידים ורגלים, דהתם כתיב ולא ימותו והוא דוקא בשעת עבודה ממש כדכתיב לשרת.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון
בפ"א מהל' ביאת מקדש הל' ט"ו ד"ה ובזה מבואר במש"כ דגם בהיכל אינו חייב אלא בעבודה, והבאתי שכן כתבו התוס' בסנהדרין העירני לד' התוס' ביומא דף ה' והר"ש פ"א דכלים שחולקים ע"ז, בפ"ב הל' ה' בד"ה עתה נבוא, במש"כ דגם להראב"ד הוי מרובה בגדים כמו נמשח בשמן המשחה העירני שכן כתב בפי' הראב"ד בתו"כ. [עד כאן].
והנה במה שהשיג הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם מן המזבח ולפנים שלא נמצא בתו"כ אלא כשהוא קרב למזבח, בזה מוכרחין אנו לומר כדברי הכ"מ דהרמב"ם סובר דמעלות דאורייתא, אלא דמ"מ מה שכתבנו דא"א לומר דכונת הרמב"ם במה דמחייב אף שלא עבד הוא מדין מעלות, דהא גבי מעלות לא הוזכר דהוא דוקא בשעת עבודה הם נכונים, ולבאר הדברים נביא בזה דברי הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ מל"ת ע"ג, דאחר שהאריך להשיג על הרמב"ם דשתויי יין אינו חייב אלא כשעבד ממש כתב וז"ל, וראה הרב משנתנו בפ"א דכלים ששנינו בין אולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע"מ ופרועי ראש נכנסין לשם, ההיכל מקודש ממנו שאין נכנסין לשם שלא רחוץ ידים ורגלים ואינו אלא מעלות דרבנן, תדע שהרי עשאום (שהן) [שתי] מעלות, ואילו לדין תורה שתויי יין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים למדין הן בגז"ש זה מזה וביומא דף מ"ד נחלקו, מהם שאמרו מעלות דאורייתא והכי גמירי להו, ומהם אומרים מעלות דרבנן לומר שהקדושות ששנו חכמים עזרה ובין האולם [ולמזבח] והיכל ובית קה"ק הלכה הם או מדבריהם דמן התורה כולן קדושה אחת, אבל בחומרת הנכנסין לד"ה מעלה של דבריהם הוא עכ"ל, וכתב ע"ז במגלת אסתר דהוא להיפוך דבחומרת הנכנסים לכו"ע הם מן התורה, ואין שום הבנה לא לדברי הרמב"ן ולא לד' המג"א, וכבר תמה ע"ז בלב שמח במל"ת קס"ג וכתב ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו של הרמב"ן במה שכתב דחומרת הנכנסין לדברי הכל של דבריהם, וזה תימה דמאי מעלות מדאורייתא דקאמרינן אם לא דמש"ה כפי מעלות קדושתן שדינן חומרא על הנכנסין ויוצאין, ועוד דהני דאמר מעלות דאורייתא אמתני' דכלים קיימא וההוא מתני' אף להרמב"ן בחומר הנכנסין קא מיירי וצ"ע עכ"ל.
ונראה בכונת הרמב"ן דאף דבמעלות המקומות ובקדושתן איכא מ"ד שהלכה הוא היינו דההלכה באה לפרש קדושת המקומות, וכמו לענין מה דמיירי התם בסוגיא בקרא דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד ותנן פורשין מבין האולם ולמזבח, וכן הי' אפשר כאן גבי שתויי יין דכתיב בבואכם אל אוהל מועד, וכן הוא בדין בע"מ דכתיב אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש דסובר הרמב"ם דעובר כשיכנס בין האולם ולמזבח, אבל כל זה הוא בקדושת המקומות שההלכה באה להשוות המקומות, אבל במה דמעיקר הדין אין הלאו אלא כשהוא עובד ממש בזה לא באה ההלכה לומר דאפי' כשאינו עובד חייב דזה לא שייך לדין מעלות, ולכן מה דתנן במתני' דכלים גבי מעלות שאין נכנס שם זהו מדרבנן, ועיקר דין מעלות הוא דאורייתא, ולכן שפיר הא דפורשין מבין האולם ולמזבח דזהו על הא דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד, ובזה באה ההלכה ואמרה דגם מבין האולם ולמזבח צריכים לפרוש, וכל זה הוא לדעת הרמב"ן דבקרא דשתויי יין לא כתיב אלא בשעת עבודה ממש וכדיליף רבי בספרי, אבל לפי"מ שבארנו בשיטת הרמב"ם דשתי הדרשות נשנו בספרי דרשת ת"ק מאתה ובניך אתך שהחיוב מלקות הוא על בשעת עבודה, וילפותא דרבי מרחוץ ידים ורגלים דהוא דוקא על עבודה ממש, כדכתיב לשרת זהו על חיוב מיתה, א"כ דעת הרמב"ם מבואר כמו שכתב הרמב"ן דדין מעלות לגבי חומרת הנכנסין הוא רק דרבנן, והיינו דבמעלות שנשנו בריש מס' כלים הא לא הוזכר בשעת עבודה דוקא, אבל עיקר דין מעלות לגבי גדר קדושתן הוא דאורייתא וכמו שכתבנו.
והנה במה שכתב הרמב"ן דשעת עבודה הוא ביום קשה דהא בלילה נמי איכא עבודה דהא איכא הקטר חלבים ואברים ואיכא תרומת הדשן, שוב מצאתי שהמנ"ח הקשה כן, ונראה דהחלוק בין יום ללילה הוא דביום כל היום הוא זמן עבודה דהא אפשר להתחיל לשחוט ולזרוק כל היום, אבל בלילה אין זמן לעבודה אלא כשיש צורך הקטרה או להפך בצנורא, אבל כשאין צורך א"א להתחיל בעבודה, לכן דוקא ביום כל היום נחשב זמן עבודה אבל בלילה א"א לחייבו דבשעה שבא למקדש הא אינו יודע אם עכשיו הוא שעת עבודה.
עוד נראה בדעת הרמב"ם דהנה בהל' י' כתב דכהן אינו אסור לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש, אבל כה"ג אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, וכונתו דבשביל זה הוכפל הלאו בכה"ג, וכן כתב בסה"מ, ומוכח מדברי הרמב"ם דמה שהוכפל בכה"ג דאפי' אינו במקדש אסור אינו לאו מיוחד אלא דטעמא הוא משום שהוא תמיד במקדש, לכן אסור אפי' כשאינו במקדש, וזה מוכח ממה שלא מנאו בהל' סנהדרין פי"ח לדין כה"ג ללאו מיוחד במספר הלאוין משום דהתוספת אינו אלא פרט בדין לאו דפרוע ראש, וא"כ ע"כ מוכח דהאיסור הוא בשעת עבודה אף כשאינו עובד דהא הכה"ג אינו עובד תמיד, וכיון דהוקשו שתויי יין לפרועי ראש ע"כ דגם שתויי יין כן דאפי' כשאינו עובד אם הוא בשעת עבודה הוא באזהרה.
ובמה שכתב הרמב"ם הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה העיר חביבי הרב הנעלה מ' דוד פינקל נ"י דלמה כתב מנוול ככה דהא בהלכה י"ז כתב דגם לישראל אסור ליכנס פרוע ראש דרך ניוול, אבל אם גדל שערו עד שנעשה מחלפת ולא הי' דרך ניוול ה"ז מותר ליכנס, וכיון דגבי כהנים אין נ"מ מוכח דגבי כהנים לא תליא בגדר דרך ניוול, והיא הערה נכונה, וצריך לומר דתרי גווני ניוול הוא דגבי ישראל דליכא איסור בקרא על פרוע ראש, רק מטעם כבוד המקדש, וכמש"כ הרמב"ם שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול לכן צריך ניוול ממש באופן דגם שלא בבהמ"ק נקרא זה דרך ניוול, אבל גבי כהנים דאסרה התורה בשעת העבודה ולא חלקה בין נעשה מחלפת או לא זהו משום שהתורה קראה זה ניוול ואינו דרך כבוד, וכדכתיב גבי בגדי כהונה לכבוד ולתפארת ומכ"ש שהכהן בעצמו צריך שיהי' לכבוד ולתפארת, ולכן כתב הרמב"ם מנוול ככה והיינו דמדין התורה נקרא זה ניוול גבי כהן שלא ליכנס למקדש בשעת עבודה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה